ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

סעש 42715-12-15 תמרה סויטי נ' פלאפון תקשורת בע"מ (בית דין אזורי לעבודה - ירושלים, כאמל אבו קאעוד) 05/04/2017

20/04/2017 14:19:10

פיטורים שלא כדין - בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעתה של נציגת שירות לשעבר בחברת "פלאפון", ופסק לה פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש.

התובעת פוטרה לאלתר מעבודתה לאחר שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה את תמונתו של מחבל שביצע פיגוע דקירה בירושלים כשעליה הכיתוב "שהיד", ובאמצעות חלופת מסרונים. נקבע, כי התנהלות החברה כלפי התובעת הייתה בבחינת "משפט שדה" שאינו יכול להיחשב כהליך תקין של פיטורים, וזאת על מנת להשקיט את ה"קול הזועם" של לקוחות שתבע את ראשה. עוד נקבע כי תחת גילוי אחריות ונהיגה באיפוק בחרה החברה במפלט המהיר והנוח ביותר להשקיט את רחשי הציבור תוך הפגנת אדישות לפגיעה בתובעת.

התובעת, שהייתה בתקופה הרלבנטית סטודנטית ללימודי משפטים, עבדה כנציגת שירות בנתבעת, חברת "פלאפון", במשך שנה וחצי בקירוב. באוקטובר 2015 אירע פיגוע דקירה בירושלים, בו נפגע נער בן 15 שנפצע באורח בינוני. המפגע נמלט ממקום הדקירה ונורה למוות כעבור זמן קצר ע"י המשטרה. בעקבות האירוע פרסמה התובעת בעמוד הפייסבוק שלה את תמונתו של המפגע ועליה כיתוב בערבית "שבית את נפשי שהיד". למחרת היום לא התייצבה התובעת לעבודה ושלחה מסרון למנהלת הצוות שלה, לפיה לא תגיע למחרת לעבודה שכן חבר טוב שלה נפטר והיא "לא חושבת שתוכל לתפקד". בהמשך אותו יום, התבקשה התובעת להסיר את הפרסום שהעלתה לדף הפייסבוק שלה והוזהרה שאם לא תעשה כן תפוטר לאלתר. התובעת לא הסירה את הפרסום ולכן למחרת היום פוטרה מעבודתה. יצוין, כי מיום למחרת האירוע ועד לפיטורי התובעת הצדדים תקשרו ביניהם במסרונים בלבד. באותו יום, פרסם סמנכ"ל משאבי האנוש של החברה מכתב לעובדים בו דיווח על פיטורי עובדה שהביעה תמיכה עם פעילות חבלנית, מבלי לציין את שם התובעת. נוכח האמור, הגישה התובעת את התביעה דנן, בה עתרה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הוצאת לשון הרע ועוגמת נפש. לטענת התובעת, לא פרסמה את התמונה כאות הזדהות עם מעשה הטרור, אלא הפגינה צער על מותו של חבר קרוב. עוד טענה כי העתיקה את התמונה עם הכיתוב ולא הוסיפה אותו בעצמה. אשר להליך הפיטורים טענה התובעת כי פוטרה מבלי שנערך לה שימוע כדין וכי במכתב לעובדים הוציאה החברה את דיבתה. החברה מאידך, טענה כי התובעת הביעה תמיכה ברורה במחבל ובמעשה הטרור, תוך שהזדהתה כעובדת החברה, וכי סיום העסקתה נעשה כדין לאחר שהיה ברור כי אין בכוונתה להסיר את הפרסום. עוד נטען כי במעשיה גרמה התובעת לנזק משמעותי לחברה והייתה עלולה לגרום לנזק חמור עוד יותר אלמלא נקטה החברה בצעדי מנע. בנוסף נטען כי תכלית השימוע התקיימה באופן מלא וכי אין במכתב שנשלח לעובדי החברה משום הוצאת לשון הרע.

בית הדין קבע:

כב' השופט כ' אבו קאעוד קבע כי דין התביעה להתקבל. ראשית התייחס בית הדין להתרשמותו מהעדים וציין כי עדותה של התובעת הייתה כנה, רהוטה, עקבית ותמכה בטענותיה בתביעה ובתצהיר. מנגד, גם עדויות עדי החברה הותירו רושם מהימן וניכר מעדויות הצדדים הפער בפרשנות שכל צד נתן לאירוע ולמשמעות פרסום תמונתו של המפגע בעמוד הפייסבוק של התובעת. עוד הוסיף בית הדין כי ההכרעה בנסיבות האירוע, מניעיו של המפגע ונסיבות חיסולו אינה דרושה לצורך הדיון בתביעה.

לגופו של עניין, לאחר שסקר את חליפת ההתכתבויות בין התובעת למנהלת הצוות שלה שסיומה במכתב הפיטורים שקיבלה התובעת, הזכיר בית הדין כי זכות הטיעון היא מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית. זאת, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי חידוש חוזה עבודה. עוד הבהיר בית הדין כי לא מדובר ב"טקס" גרידא שיש לקיימו כדי לצאת ידי חובה, אלא מטרתה להביא לכך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מההחלטה. במקרה דנן, התובעת פוטרה מעבודתה לאלתר מאחר שלטענת החברה הביעה תמיכה ברורה במחבל ובמעשה טרור. לדעת בית הדין, מדובר בהאשמה חריגה בחומרתה המחדדת עוד יותר את חובתה של פלאפון כמעסיקה לברר את העובדות לאשורן בטרם תחליט על הפסקת עבודתה של התובעת. בעניין זה, הדגיש בית הדין כי ככל שטענותיו של המעסיק כלפי העובד גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזין אותן טענות או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מההחלטה. עם זאת, מהשתלשלות העניינים ברי כי התובעת פוטרה פחות מ 24 שעות מהמועד בו התבקשה לראשונה להוריד את התמונה שפרסמה, מבלי שהוזמנה לשימוע ומבלי שמי מטעם החברה נפגש עמה ופירט בפניה את טענות החברה כלפיה והתאפשר לה להתגונן מפני הטענות.

עוד דחה בית הדין את טענות החברה לפיהן התובעת פוטרה כביכול בהליך שהתנהל כדין. נקבע, כי קבלת עמדת החברה בעניין זה חותרת תחת תכלית הפסיקה ולמעשה מרוקנת מתוכן את זכות השימוע. הודגש, כי תכתובת במסרונים קצרים כדוגמת אלו שהוחלפו בין התובעת למנהלת שלה אינה יכולה להגשים את תכלית השימוע, שכן התכתובת בוצעה עם מי שאין לה סמכות להחליט בעניין המשך או סיום העסקתה של התובעת. בעניין זה הדגיש בית הדין כי שימוע בהודעת טקסט הוא אוקסימורון שאינו יכול להוות תחליף לדו שיח, טיעון ענייני והתמודדות מושכלת עם טענות. גם ההחלטה על פיטוריה של התובעת התקבלה על ידי מי שלא פגשו אותה וממילא לא שמעו אותה. כמו כן, התובעת לא הוזמנה לשיחה מבעוד מועד, הטענות נגדה לא פורטו בפניה די זמן מראש, לא ניתנה לה שהות מספקת להיערך ולהשמיע את טענותיה וההחלטה בעניינה התקבלה באופן שרירותי. עוד הוסיף בית הדין כי ההודעה במסרון על הכוונה לפטר את התובעת אם לא תסיר את הפוסט מיד, ידיעתה על לקוחות פלאפון שקראו לפיטוריה ותשובתה לאולטימטום שהוצב בפניה – קרו בתוך פחות מ 24 שעות בעוד שהתובעת באבל על מות חברה באופן העומד בסתירה חזיתית לתכלית השימוע, והוא אף בבחינת "משפט שדה" שאינו יכול להיחשב כהליך תקין של פיטורים, כפי שטענה החברה. בהיעדר הליך כאמור, הפרה החברה את חובתה כמעסיקה ומנעה מהתובעת את זכות הטיעון על מנת להשקיט את הקול הזועם שתבע את ראשה. אשר על כן, תפוצה התובעת בסך 30,000 ₪ ברכיב של פיטורים שלא כדין.

בכל הנוגע לתביעה בעילת לשון הרע ציין בית הדין כי שמה של התובעת לא צוין במכתב ששלח סמנכ"ל החברה לעובדים, והתובעת לא הוכיחה ש 150 עובדי המוקד בבאר שבע הבינו כי מדובר בה. לפיכך, לא הוכח כי מדובר בלשון הרע. עוד נקבע כי גם אם מי מעובדי החברה הבין כי המכתב עוסק בתובעת, הרי שהיה מדובר בלשון הרע נגדה שכן ברי כי היה בדברים שנכתבו כדי לבזותה ולעשותה מטרה לשנאה ע"י הבריות. עם זאת, הייתה עומדת לחברה הגנת האמת בפרסום, היות שהוכח שהתובעת אכן פרסמה את תמונת המפגע בדף הפייסבוק האישי שלה בצירוף הכיתוב "שהיד" וברי שהדברים פורשו ע"י הציבור הרחב וע"י מנהלי החברה כהבעת תמיכה בטרור. הדברים מקבלים משנה תוקף אף בשים לב לתקופת הפרסום – תקופה סוערת, מתוחה ורוויית פיגועי טרור. משכך, לא ניתן לומר כי כינוי התובעת במכתב כמי שהביעה תמיכה והזדהות עם פעילות חבלנית הוא לחלוטין חוטא לאמת. לכך יש להוסיף את העובדה שלחברה היה אינטרס חברתי בפרסום הדברים על מנת לחדד את נהלי החברה, לפיהם עובדים המזדהים כעובדי החברה ברשתות החברתיות מתבקשים שלא להביע דעה בנושאים פוליטיים. בנוסף, עומדת לחברה הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק שכן הרושם הוא שהפרסום נעשה ע"י החברה בתום לב, שכן הוא היה סביר בנסיבות העניין ואף כלל את הבהרת נורמות ההתנהגות המצופות מהעובדים. כמו כן, החברה האמינה באמיתות הדברים ואף נמנעה מפגיעה העולה על הנדרש, שכן לא פרסמה את שמה של התובעת.

לבסוף קבע בית הדין כי בנסיבות העניין לא ניתן לבסס עילה להפליה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אולם יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש. בעניין זה, סבר בית הדין כי הדרך בה נהגה החברה עם התובעת, קרי עריכת שימוע בהודעת טקסט, פיטורים לאלתר והפצת מכתב לעובדים ממנו יכלו להסיק חלק מהם כי התובעת תומכת בטרור – אינה ראויה על אף שאינה מקנה כאמור פיצוי מכוח עוולת לשון הרע. זאת ועוד, על אף שפעולת החברה הייתה נמהרת לאור אירועי התקופה, התנהלותה העצימה את הפגיעה בתובעת שלא לצורך ותחת גילוי אחריות ונהיגה באיפוק – בחרה החברה במפלט המהיר והנוח ביותר להשקיט את רחשי הציבור תוך הפגנת אדישות לפגיעה בתובעת. אשר על כן, תשלם החברה לתובעת פיצוי בגין עגמת הנפש בסך 10,000 ₪.

סיכומם של דברים – התביעה התקבלה; החברה תפצה את התובעת בסך כולל של 40,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש, בתוספת 5,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.


בשם התובעת: מדאח היאם, נביל מדאח; בשם הנתבעת: שירי שלו, ירון לסטרל.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים