ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תא 64546-01-15 שמעון ביסמוט נ' רותם נידם (שלום - נתניה, עוז ניר נאוי) 06/04/2017

20/04/2017 14:12:43

לשון הרע - בית משפט דחה מרבית תביעת לשון הרע של בעל מכון לבדיקת רכב בנתניה שהוגשה נגד חברה העוסקת במכירת רכב אשר טענה בפני לקוחותיה כי אינה מוכנה לעבוד עם המכון של התובע.

נקבע כי עובד החברה אשר כינה את בעל המכון "שקרן" ו"נוכל" יפצה את התובע בסך של 7,000 ₪.

התובע הוא בעל מוסך ומכון לבדיקת כלי רכב בנתניה. הנתבע 1 (להלן העובד) עבד בזמנים הרלבנטיים כאיש מכירות שכיר אצל הנתבעת 3, היא חברת העוסקת במכירת כלי רכב. הנתבע 2, שימש בזמנים הרלבנטיים כמנהלו הישיר של העובד. התובענה נסובה סביב שני אירועים במסגרתם כתב ואמר העובד לצדדים שלישיים, אמירות אשר לטענת התובע מהוות לשון הרע. האירוע הראשון מתייחס למסרונים שעבוד שלח לאדם אשר התעניין ברכישת רכב מחברה ואשר ביקש לקחת את הרכב לבדיקה במכון התובע. במסרונים אלו התובע כתב שהחברה אינה מוכנה לעבוד עם המכון של התובע. באירוע השני הגיעו לעסק שני אנשים, אשר רק לימים התברר כי מדובר בבתו של התובע ובן זוגה, מצוידים במכשיר הקלטה וביקשו לקחת רכב לבדיקה במכון התובע. במעמד זה נאמר ע"י העובד, בין השאר, "אנחנו בסכסוך איתם...", "תבענו אותם, יש שמה תביעה", "הם שקרנים עזבי...היחידי שאנחנו לא נוסעים", "כי הוא נוכל...עם הכיפה שלו הוא נוכל". העובד טען כי האמירות נאמרו במסגרת עבודתו, תוך מילוי הנחיות החברה ומנהלו.

התובע טען כי בשני האירועים הוציאה דיבתו רעה, והם עולים כדי ביצוע עוולת לשון הרע. כך, המסרונים שנשלחו לפיהם מכון התובע הוא המכון היחידי אליו החברה לא מוכנה לשלוח רכבים לבדיקה, ילמדו את האדם הסביר כי התובע אינו אמין וכישוריו גרועים. גם האמירות לבתו של התובע ובן זוגה, לפיהן התובע נוכל אשר בדק רכבים חדשים ללא כל ליקוי, אך קבע כי הם בעלי ליקויים קשים, מלמדות את האדם הסביר כי התובע אינו אמין ואינו מקצועי. נטען כי אמירותיו של העובד, בהנחיית מנהלו והחברה, נעדרות שמץ של אמת. לנוכח האמור, ביקש התובע לחייבם בפיצוי מכח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בשיעור 100,000 ₪.

באשר לאירוע הראשון, טען העובד כי פעל בהתאם להנחיות מפורשות והעביר ללקוח מידע והנחיות, כפי שהועבר אליו על ידי מנהלו הישיר. לגופן של ההודעות הוסיף וטען, כי אין מדובר בהודעות העולות כדי לשון הרע. אף באשר לאירוע השני טען כי פעל בהתאם להנחיות, וכי בסך הכל שימש צינור להעברת מידע ממנהלו. עוד טען, כי יש לדחות את התביעה בגין האמרות לבתו של התובע ובן זוגה בשל הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". נטען כי התובע תכנן את המעשה מראש וצייד את בתו במכשיר הקלטה, על מנת לייצר עילת תביעה יש מאין. החברה טענה כי לנוכח ניסיון עבר עגום עם התובע, אין לה כל רצון להתקשר בקשרי עבודה עמו. נטען כי החלטתה שלא לשלוח אל התובע רכבים מבוססת על שיקול עסקי ומסחרי גרידא. החברה טענה כי לא הנחתה מי מעובדיה לומר את האמירות המפורטות בתביעה, וממילא לא אישרה את אמירתן; וכי האמירות נאמרו על פי שיקול דעתו הבלעדי של העובד ולא בהתאם להנחיותיה.

בית המשפט קבע:

כב' השופט ע' ניר נאוי קבע כי קריאה תמה של המסרונים אינה יכולה ללמד כי אלה מהווים דיבה. נקבע כי זכותו של כל בעל עסק להחליט כי אינו משתף פעולה עם עסק זה או אחר ואף לומר דברים אלה במידת הצורך לאחר. נקבע כי לא ניתן לקבל את טענת התובע כי לפי מבחן האדם הסביר, קריאת המסרונים תוביל בהכרח למסקנה כי התובע אינו אמין וכי כישוריו לבחינת כלי רכב גרועים. בהחלט יעלה על הדעת כי בשל סכסוך, דבר שהינו שכיח, אין בעלי עסקים משתפים פעולה. לראיה, הלקוח הודה בחקירתו כי חרף הדברים פנה לבדוק רכב שביקש לקנות, במכון התובע. נקבע כי האמירה כי בין הצדדים סכסוך משפטי ולכן החברה אינה עובדים עם התובע, אינה מבזה או משפילה, ואין בה דבר המלמד על אמינותו ומקצועיותו של התובע. משנקבע כי אין באירוע הראשון משום לשון הרע, אין צורך לבדוק אם עומדות למי מהנתבעים הגנות כלשהן ולפיכך דינה של התביעה בגין אירוע זה להידחות.

נקבע כי בחינת האמירות מושא האירוע השני אינן יכולות להותיר מקום לספק כי מדובר בדיבה. מדובר בדברים מבזים, משפילים, אשר בהכרח עשויים לפגוע במשלח ידו של מושא אמירתם. נקבע כי לא הוכח כי לעובד ניתנה הנחיה לומר את הדברים מטעם מנהלו או החברה. בנסיבות אלה, כאשר העובד אמר את הדברים על דעת עצמו, ועל דעתו בלבד, אין לחייב את מנהלו ואת החברה בגינם. נקבע כי בית המשפט לא שוכנע כי אף אם המנהל אמר את הדברים מושא האירוע השני לעובד, הוא הורה לו כי עליו לצאת ולהגיד את הדברים לבתו של התובע וממילא לא התרשם בית המשפט מן העדויות כי המנהל הנחה/הרשה/אשרר את אמירת הדברים ואף לא כי העובד פעל מתוך פחד או חשש כי יפוטר. נקבע כי בנסיבות אלה, היה על העובד להפעיל שיקול דעת ולא לומר כל ששמע, אם שמע, בחדרי חדרים. העובד אף הודה, בניגוד לכתבי הטענות מטעמו לפיהם פעל בהתאם להנחיות ונהלים כמו חייל טוב, כי מנהלו לא שלח אותו להגיד את הדברים, וכי כלל לא הפעיל שיקול דעת עת אמרם. על כן נקבע כי אין להטיל אחריות על המנהל והחברה.

נקבע כי אין מעשיהם של התובע ובתו עולים כדי מעשים פליליים או מעשים מפרי חוק ואף לא כאלה הנוגדים את תקנת הציבור כמשמעם בפסיקה, באופן שיש בהם להביא לשלילת סעד מוחלט מן התובע. נקבע כי אין ספק כי בבסיס העניין היה רצונו של התובע לברר מהי סיבת החרמתו על ידי החברה וגם אם התנהלות בתו אינה נקיה מספקות ומתום לב, הרי שבשים לב לתוכנם של הדברים שנאמרו על התובע, בלא שהוצגו ראיות, אין בכך כדי לסגור בפניו את שערי בית המשפט. עם זאת, יש מקום ליתן לכך ביטוי בכל הקשור לגובה הפיצוי. נקבע כי בכל נסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהפיצויים מטרתם אף "להוות אמצעי להענשת מפרסמי לשון הרע ולחינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם" [שנהר, 370], יש לפסוק פיצוי על הצד הנמוך.

התביעה נתקבלה בחלקה. הפיצוי שישלם העובד לתובע יעמוד על סך 7,000 ₪.


בשם התובע: מרדכי גולן; בשם הנתבעים: מיכאל לב, גלי סלע וולפמן.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים