ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תא 49281-04-14 אבשלום חדד נ' יצחק לבל (שלום - באר שבע, יעקב דנינו) 09/04/2017

20/04/2017 13:46:22

הלוואה - בית המשפט הכריע בסכסוך כספי בין מכרים אשר אף קשרו יחסים עסקיים במסגרת עסק בתחום הצמיגים.

נקבע כי הנתבע ישיב למכרו התובע 154,000 ₪ אשר לא החזיר לו במסגרת הלוואה שלקח ממנו. כמו כן, נקבע כי על בת זוגו של הנתבע לשלם למכר 73,100 ₪ לאחר שהודתה כי היא חבה בהם.

בכתב התביעה נטען כי בין התובע לבין הנתבעים, שהינם בני זוג, הייתה היכרות ממושכת רבת שנים, במהלכה רכש הנתבע 1 (להלן השותף) את אמונו של התובע, באופן שהוביל את התובע ליתן מבטחו בשותפו על דרך של מתן הלוואות וכספים שונים מעת לעת, אשר לא הוחזרו. בתוך כך, נטען כי בחודש פברואר 2012 פנה השותף אל התובע בבקשה להלוות לו סכום מוגדר לצרכיו האישיים. בהינתן כי הנתבע היה מצוי אותה עת בהליכי פשיטת רגל, הוא הציע לתובע בטוחה לפירעון ההלוואה בדמות נכס מקרקעין המצוי בבעלותו. ואולם, מאחר שבמצבו אותה עת לא רשאי היה ליטול הלוואות ולשעבד נכסים כבטוחות, נטען כי הנתבע ביקש כי יירשם שמועד מתן ההלוואה היה בשנת 1999, בטרם נכנס הנתבע להליכי פשיטת רגל. על יסוד האמור, הלווה התובע לידי הנתבע סך של 154,000 ₪, והצדדים חתמו על מסמך שכותרתו "הסכם: העברת זכויות". בהמשך הלווה התובע לבני הזוג סכום נוסף ע"ס 78,400 ₪. נטען כי ביחס להלוואה זו לא נמסרה לידי התובע בטוחה. כעבור חודשיים נוספים, טען התובע כי השותף פנה אליו וציין כי הוא בעל ידע רב בתחום הצמיגים, וכי אם יעלה בידו לפתוח עסק בתחום זה, הוא יוכל לפרוע את ההלוואה שניתנה בידו. עם זאת, בשל הליכי פשיטת הרגל המתנהלים נגדו, טען השותף כי אינו יכול לפתוח עסק על שמו, ואף אינו רשאי לנהל חשבון בנק. על כן, הציע לתובע לפתוח העסק על שם התובע. התובע טען כי רכש מכספו ציוד ומלאי עסקי בשווי כ 300,000 ₪. התובע טען כי ערך בדיקות בחשבון העסק, וגילה כי מרבית התשלומים שהגיעו לעסק, לא הופקדו בחשבון העסק כמתחייב וכי השותף ניכה את ההמחאות שקיבל במוסדות למתן שירותי מטבע חוץ בנקאיים, ונטל את הכספים לשימושו האישי. התובע טען עוד כי קיבל שיחת טלפון מבעל עסק שכן, אשר מסר לו כי בית העסק רוקן מכל ציוד ומלאי שהיה בו ונותר נטוש. התובע טען כי בדיעבד, לאחר שבוצעו פעולות חקירה, עצרה משטרת ישראל את הנתבע בחשד לביצוע הגניבה. התובע טען כי הנתבעת 2, בת זוגו של שותפו, נטלה יחד עמו את כלל ההלוואות והסכומים שנזכרו, ולכן, עליה להשיבם בצוותא עם השותף. התובע העמיד את סכום התביעה ע"ס 758,146 ₪.

השותף טען כי "ההלוואה הראשונה", כהגדרתה, מעולם לא ניתנה לו, והגם שתוכן ההסכם משקף לכאורה מתן הלוואה מצד התובע, בפועל התובע לא העביר אליו כל סכום, ותכלית ההסכם ביניהם נועדה להוות בטוחה עבור הציוד והמלאי בעסק. סופו של דבר, כך נטען, חרף הבטחותיו, לא זו בלבד שהתובע לא השקיע באופן המתחייב בעסק, אלא שגם העביר סכומי כסף שונים מהעסק לחברות אחרות בבעלותו, ואגב כך, נוצר גירעון כספי בעסק, בו בזמן שהתובע אף מבצע ניכיון המחאות "בשוק האפור". השותף טען כי לאחר שניתן לו צו הפטר במסגרת הליך פשיטת הרגל, ובהתאם לאשר סוכם בין הצדדים היה זכאי להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בעסק. ואולם, לדבריו, התובע סירב לכך ואף ההין למכור את הציוד והמלאי בעסק לצד ג', תוך שטען כי היה זה השותף שמכר את הציוד לצד ג'. כמו ביחס ל"הלוואה הראשונה" הנטענת, טען השותף כי גם "ההלוואה השנייה" מעולם לא ניתנה. באשר ל"סכום החוב השלישי" הכחיש השותף כי התובע רכש ציוד ומלאי אגב נטילת הלוואה למימון חלק מהרכישה, תוך שטען כי לא בכדי אין התובע מפרט איזה ציוד רכש, מהו המלאי המדויק שנרכש, מהו שוויו, איזו הלוואה ניטלה, מהיכן ניטלה, וכיצד שולמה. השותף עתר לדחות את התביעה בכללותה.

בית המשפט קבע:

כב' השופט י' דנינו קבע באשר להלוואה הראשונה על סך 154,000 ₪, כי למעשה, לבד מהסתירות בגרסת השותף, טענתו שההסכם איננו משקף את תוכנו, סותרת שני מסמכים כתובים. לאמור, מסמך עליו חתמו הצדדים, מבטא לפי תוכנו הלוואה שהעניק התובע לידי השותף בסך של 154,000 ₪, ואף מסמך שנערך בנוכחות עו"ד, מלמד מתוך עצמו כי אחד הסכומים הכלולים בעמודה הימנית במסמך, לגביהם העיד עוה"ד כי בני הזוג הודו שהם חבים לתובע, היה אותו סכום ע"ס 154,000 ₪. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם. מכאן, שאין לקבל טענה מצד השותף כנגד תוכנם של המסמכים, כי כביכול הם אינם מבטאים את מה שהוסכם בין הצדדים. יתר על כן, צד החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוצאותיו, ואין הוא יכול להישמע בטענה שלא ידע על מה חתם ובמה התחייב. נקבע כי בנסיבות אלה, אין מקום לשעות לטענת השותף כי המסמך אינו משקף את התוכן עליו הוא חתום. נקבע כי ניסיונותיו של השותף להתאים המסמכים למציאות קיימת בעיניו, כשלו, לא רק משום שהשותף התקשה להסביר מדוע בחר יחד עם התובע לרשום הסכם בעל תוכן קונקרטי שתואם מתן הלוואה בפועל, אלא גם כי לא ידע לומר מדוע בחרו הצדדים לרשום בהסכם סך של 154,000 ₪ דווקא, אם אומנם תכלית עריכת ההסכם כטענתו נועדה להוות בטוחה להבטחת הציוד והמלאי בעסק כאשר יהפוך שותף. כמו כן, נקבע כי מאחר ובת זוגו של השותף הודתה במועד הישיבה כי היא חבה בכל הסכומים שפורטו בסך 73,100 ₪, נקבע כי יש לחייב את בת זוגו של השותף לשלם לידי התובע סך של 73,100 ₪.

נקבע כי אין לביהמ"ש אלא מה שעיניו רואות, ועל סמך הראיות והאסמכתאות שהוצגו, המסקנה היא כי בנסיבות העניין יש מקום לחייב את השותף לשלם לידי התובע את אשר נתבע בגין "ההלוואה הראשונה", ולחייב את בת זוגו של השותף לשלם לתובע סך של 73,100 ₪ בגין "ההלוואה השנייה". בה בעת, נקבע כי יש לדחות את התביעה שהוגשה ביחס ליתר רכיביה.

התביעה נתקבלה חלקית.


בשם התובע: סער רשף, רסטי בזמן; בשם הנתבעים: ארי מנזין.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים