ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

סעש 25327-10-16 נועה נופר נ' מדרשת שדה בוקר בנגב (בית דין אזורי לעבודה - באר שבע, אילן סופר) 30/03/2017

19/04/2017 08:52:57

עובדי הוראה | שוויון הזדמנויות בעבודה | עבודת נשים - בית הדין האזורי לעבודה קיבל בקשת מורה לאכוף את החלטת הממונה על עבודת נשים להחזירה לעבודה בבית ספר בהיקף שעות זהה להיקף שעבדה בו בטרם הודיעה למעסיקיה על הריונה.

נקבע כי בית הספר לא עשה מאמצים כנים וסבירים להמשיך את העסקת המורה לאחר שהודיעה על הריונה. למורה נפסק פיצוי לפי חוק עבודת נשים בסך 80,000 ₪ ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ש"ח.

התובעת הינה מורה בתיכון. הנתבעת "מדרשת שדה בקר בנגב" הינה חברה ממשלתית שמפעילה אשכול של מוסדות חינוך. התובעת התקבלה לעבוד בבית הספר בשנת הלימודים תשע"ה (2014 2015), כמורה במשרה זמנית ולתקופה קצובה על חשבון שעות התקן של מורה קבועה הנמצאת בחל"ת. התובעת שימשה כמורה מקצועית לתנ"ך והיסטוריה וכמחנכת כיתה י', בהיקף של משרה מלאה. בשנת הלימודים תשע"ו (2015 2016), התובעת לימדה תנ"ך ושימשה כמחנכת לכיתה י"א בהיקף של משרת אם מלאה. במסגרת ההיערכות לקראת שנת הלימודים הנוכחית – תשע"ז (2016 2017), החליטה הנהלת בית הספר לצמצם את מספר שעות לימוד התנ"ך ב 10 שעות שבועיות. על רקע זה שלח בית הספר לתובעת הזמנה לשימוע בקשר להמשך העסקתה. בהמשך מסרה מנהלת בית הספר לתובעת כי בשנת הלימודים תשע"ז תעבוד 9 ש"ש. דברים אלו נאמרו לתובעת גם בישיבה של ועדת השימוע. בהמשך שלחה התובעת למנהלת הודעת דוא"ל בו בישרה לה כי היא בהריון. לאחר מכן שלחה התובעת הודעת דוא"ל נוספת למנהלת, בו ציינה כי לא קיבלה תגובה בקשר להודעתה הקודמת והמשמעות שלה על היקף משרתה בשנה הבאה. התובעת טענה כי היא זכאית לקבל את אותו היקף משרה כמו בשנה שעברה, אלא אם יתקבל אישור ממשרד הכלכלה לצמצום המשרה. בהמשך הגישה התובעת לבית הדין בקשה למתן סעד זמני שימנע את צמצום משרתה ולמחרת הגישה החברה לממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה בקשה לקבלת היתר לצמצום משרת התובעת. הממונה דחתה את בקשת החברה. התובעת הגישה בקשה מושא תיק זה לבית הדין לאכוף את החלטת הממונה והחברה הגישה ערעור על החלטת הממונה.

התובעת טענה כי החברה לא עשתה דבר לאחר שהודיעה לה על הריונה, לא החזירה אותה להיקף המשרה טרם הצמצום, ולא בחנה אפשרויות שיבוץ חלופיות, חרף העובדה שמורים אחרים שובצו בשנת הלימודים הנוכחית במקצועות שאינם בתחומי הכשרתם. מכאן שהוכח כי צמצום משרת התובעת לא נעשה בגלל הקטנת שעות הוראה, אלא בשל שיקולים זרים. נטען כי החברה צמצמה את משרת התובעת ללא קבלת היתר מאת הממונה על חוק עבודת נשים, ובפועל כאשר פנתה לקבל את ההיתר, אף הצהירה בפני בית הדין כי תקבל על עצמה את הכרעת הממונה, אך בפועל לא עשתה כן. התובעת עתרה לאכיפת היקף המשרה הקודם ולחילופין, לקבלת פיצוי כספי בגין צמצום המשרה, או פיצוי בגין הליך השימוע הפגום, בסך של 90,000 ש"ח. עוד עתרה התובעת לתשלום פיצוי בגין פגיעה בהיקף השכר בסך של 12,096 ש"ח, לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עבודת נשים בסך 120,000 ש"ח, פיצוי ללא הוכחת נזק בשל התנהלות בחוסר תום לב בסך 40,000 ש"ח, ותשלום הוצאות משפט.

החברה טענה כי לתובעת לא היה רישיון הוראה קבוע ועל כן ניתן היה לסיים את העסקתה, ואף לצמצם משרתה כפי שזו השתנתה בפועל משנה לשנה, בכל אחת משלוש שנות עבודתה הראשונות שבהן נחשבת עובדת זמנית. נוכח מעמדה זה של התובעת, לא היה דרוש היתר לפי חוק עבודת נשים. כמו כן, מועד הפגיעה בתובעת היה השימוע שלאחריו התקבלה ההחלטה על צמצום המשרה, שאז התובעת לא הייתה כלל בהריון ולכן לא הייתה כל הגבלה על צמצום משרתה.

בית הדין קבע:

סגן הנשיאה כב' השופט א' סופר קבע כי דומה הנימוק האחרון של הממונה בהחלטתה, כי המעסיק לא עשה מאמצים כנים וסבירים להמשך העסקת התובעת לאחר שהודיעה על הריונה, מהווה את הבריח התיכון שלה, שכן פועל יוצא שלו הוא הנימוקים האחרים שמלמדים כי לא נשקלה כל אפשרות אחרת להעסקת התובעת, על אף שבפועל, נראה היה כי קיים בסיס ולו לכאורי להגדלת היקף המשרה שלה. נקבע כי דברים אלו עולים ברורות מחקירת המנהלת אצל הממונה. המנהלת פרשה בעדותה את השיקולים שהביאו לצמצום משרת התובעת טרם ההודעה על הריונה, אך לא העידה על שיקול מחודש שנערך בעניין התובעת לאחר שנודע על הריונה. דברים אלו חזרו אף במהלך חקירתה הנגדית בבית הדין, כאשר נשאלה אם לא היה יותר קשה לשבץ את התובעת בשעות לאחר תחילת שנת הלימודים מאשר לפני כן ואחרי חודש מאי. תשובתה הייתה, כי עד חודש יוני ניתן היה לעשות שינויים, ומעבר לכך, לא ניתן היה לערוך שינויים נוספים. נקבע כי דברי המנהלת מדברים בעד עצמם ומעידים כי לא נשקלה כל אפשרות ביחס לתובעת. תשובה זו לא הייתה מקובלת על הממונה ואין היא מקובלת גם על בית הדין. נקבע כי נימוקי החלטת הממונה מלמדים שניתן היה לשקול שעות הוראה או חינוך מסוגים שונים ואלו כלל לא באו לידי דיון.

נקבע כי עמדת הממונה מקפלת בתוכה את ההנחה המובנית לפיה, מעסיק רשאי לצמצם משרה של עובדת מנימוקים ענייניים, אך מרגע שהעובדת הודיעה לו על הריונה, וטרם כניסת הצמצום לתוקף, על המעסיק לבחון בחינה מוגברת האם ניתן לבחון חלופה אחרת לצמצום שאין משמעה החזרת התובעת לאותו היקף המשרה אלא רק הפעלת שיקול דעת. נקבע כי בכך מוגשמת תכלית חוק עבודת נשים, שבאה להגן על עובדות בהריון שפגיעה בהיקף משרתן, היא אנושה, במובן זה, שספק אם תוכלנה להתגבר על הפגיעה ע"י מציאת עבודה נוספת. תכלית זו מחייבת מעסיקים בשלב שבו התקבלה כבר החלטת הצמצום, ולאחר מכן נודע להם על הריון העובדת, לבחון אם החלטת הצמצום היא האפשרות היחידה, האם ניתן לבדוק חלופות אחרות, שיפגעו פחות בעובדת. רק לאחר שהתקיים דיון אמיתי, בו נבחנו כל האפשרויות, כולל לדוגמא צמצום מתון יותר, ניתן לקבוע כי המעסיק קיים את חובתו. נקבע כי במקרה שלפנינו כפי שעדותה של המנהלת מדברת בעד עצמה, לא נעשה תהליך כזה, ועל כן מסקנות הממונה, בדין ובעובדות המקרה יסודה.

הראיות מלמדות, ללא כל עוררין, כי החברה לא שקלה מחדש את שאלת צמצום משרת התובעת לאחר ההודעה על הריונה. בכך די כדי לקבוע כי אין מקום להתערב בהחלטת הממונה. לתובעת נפסק פיצוי לפי חוק עבודת נשים בסך 80,000 ₪ ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ש"ח.


בשם התובעת: הדס שגיא ויינבאום; בשם הנתבעת: חן אביטן; בשם נתבעים פורמליים: מירן ספר.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים