ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

עפ 2550/15 מוסטפא שאפא נ' מדינת ישראל (עליון, א' חיות, י' עמית, נ' סולברג) 07/04/2017

19/04/2017 08:44:23

רצח | עבירת רצח - בית המשפט העליון דחה ערעור שהגיש נאשם על החלטת בית המשפט המחוזי להרשיעו פה אחד ברצח בכוונה תחילה, זאת בעקבות אירוע דקירה שאירע בשנת 2012 בעיר עראבה של אדם שעמו היה לנאשם סכסוך על רקע חשדו של הנאשם כי המנוח הטריד את ארוסתו.

נקבע כי התרחיש המוצע על ידי המערער, לפיו אחד מחבריו הוא שדקר את המנוח, אינו מעוגן בחומר הראיות ואינו סביר כלל וכלל.

עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו הורשע המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. על פי עובדות כתב האישום, במהלך החודשים מאי ויוני 2012 נתגלע סכסוך בין המערער לבין המנוח בשל חשדו של המערער כי המנוח יצר קשר טלפוני עם ארוסתו והטרידה. על רקע זה, המערער דרש מהמנוח להתנצל בפני ארוסתו ומשפחתה ואיים עליו במספר הזדמנויות שונות כי אם לא יעשה כן, יפגע בו. בין המערער למנוח אף נערכה פגישה בניסיון לערוך סולחה. נטען כי המערער נסע יחד עם אחרים ברכבו בעיר עראבה בלילה והבחין במנוח צועד לבדו. המערער נסע בעקבותיו עד שהגיע סמוך לכניסה לחצר ביתו של המנוח, אז יצא מהרכב יחד עם אחר שזהותו אינה ידועה והשניים תקפו את המנוח בחצר הבית כאשר המערער אוחז בסכין. בעקבות צעקותיו של המנוח יצא אחיו אל החצר, ומשהבחין בו המערער, חדל ממעשיו ונמלט מהמקום ברכבו יחד עם האחר. המערער הכחיש את מעורבותו בתקיפה טען כי לא היה בעת האירוע בקרבת ביתו של המנוח או שהחזיק בסכין והעלה טענת אליבי. בית המשפט דחה את גרסתו של המערער ועמד על מכלול הראיות העומדות לחובתו, אליבי שהופרך ושקרים של המערער; והודייתו בפני מדובב כי רצח את המנוח.

בערעור המערער זנח את הגרסה המקורית שהציג בפני בית משפט קמא לפיה היה במקום אחר בעת האירוע ולא היה מעורב כלל בתקיפה. לטענתו, מחומר הראיות עולות שתי גרסאות חלופיות המקימות ספק סביר בהתקיימות יסודות עבירת הרצח באופן המצדיק את זיכויו. לשיטתו של המערער, עדויות שנמצאו על ידי בית משפט קמא כאמינות מצביעות על כך שבשעת האירוע שני אנשים ירדו מהרכב, האחד מהמושב שליד הנהג והשני מהמושב האחורי. ראיות אחרות מצביעות על כך שהמערער הוא זה שנהג באותו הערב ברכב. בית משפט קמא קבע כי המערער ירד מהרכב ודקר את המנוח, מבלי שניתן הסבר המניח את הדעת לראיות הסותרות. זאת ועוד, אף אם המערער נמנה על השניים שירדו מהרכב, זיהויו כמי שדקר את המנוח מתבסס באופן מוחלט על עדותו של עד שהינה עדות מתפתחת ורוויית סתירות. צירוף דברים אלו לדבריו של המערער בפני מדובב, ובפרט לאמרה "לבד ירדתי רצחתי אותו" הגם שהוכח כי שניים ירדו מהרכב, מביא למסקנה כי לא ניתן לקבוע בוודאות את זהותו של הדוקר. טענתו השנייה של המערער, החלופית לגרסה הראשונה, ולפיה, אף בהנחה שירד מהרכב כשסכין בידו, אין בכך כדי להעיד כי התכוון לגרום למותו של המנוח. לטענתו, שעה שבית משפט קמא קיבל באופן מלא את אמירותיו למדובב נוכח יחסי האמון ביניהם, יש לייחס משנה חשיבות לאמירתו בפני המדובב כי לא התכוון להביא למות המנוח. עוד טען המערער כי לא ניתן להסיק כוונה להמית ממספר הדקירות וממיקומן, כיוון שלא היה ביכולתו לדעת שהדקירה בבטן תוביל לפגיעה בעורק ולתוצאה הקטלנית.

בית המשפט קבע:

כב' השופט י' עמית, אליו הצטרף המותב, קבע כי דין הערעור להידחות. לעניין טענת האליבי, נקבע כי הגרסה החלופית שהציע המערער נבחנה ונדחתה על ידי בית משפט קמא ולא הוכחה עילה להתערבות. נקבע כי התרחיש המוצע על ידי המערער, לפיו אחד מחבריו הוא שדקר את המנוח, אינו מעוגן בחומר הראיות ואינו סביר כלל וכלל. לא הוכח כי היה למי מהחברים מניע של ממש לפגוע במנוח, כאשר אחד מהם אף העיד שהוא אינו מכיר אותו; לא הוכח שאדם דומה במראהו למערער ביצע את המעשה; לא ניתן הסבר להעלאת הגרסה בשלב כה מתקדם של ההליך, כאשר סביר להניח שאדם המואשם ברצח לא יתמהמה במסירת גרסה המעידה על חפותו או במסירת שמותיהם של אלו שלטענתו עשו את המעשה. נקבע כי התזה לפיה אחד מחבריו של המערער דקר את המנוח בעוד המערער עצמו נותר ברכב, עומדת בסתירה למארג הראייתי האיתן שפורט בפסק דינו של בית משפט קמא ומצביע על כך שהמערער הוא שדקר. בין השאר, הראיות כוללות את זיהוי המערער על ידי אחד העדים כמי שדקר את המנוח ואת התוודותו בפני המדובב, את הראיות הנוספות שנמצאו לחובתו, וביניהן: קיומו של מניע עקב סכסוך בין המערער למנוח, שלא הסתיים גם לאחר הסולחה שנערכה; האיומים שאיים על המנוח; הימצאות סכין ברשותו המערער כשלושה ימים לפני האירוע; הימצאותו באזור בו בילה המנוח בערב האירוע כשברשותו סכין; שקריו הרבים והתאמת גרסאותיו המשתנות לחומר הראיות.

כאמור, המערער טען כי לא הוכח לגביו יסוד "ההחלטה להמית" לצורך הרשעתו ברצח בכוונה תחילה. המערער דקר את המנוח שלוש דקירות: האחת בבטנו, בעומק של לפחות 5 ס"מ שעברה את כל דופן הבטן, פגעה באיבר חיוני והביאה לתוצאה הקטלנית; השנייה מעל מותן ימין, בקו בית השחי; והשלישית בשליש העליון של הירך הימנית. נקבע כי מספר הדקירות ומיקומן, ובפרט עומק הדקירה בבטן, מעיד על העוצמה והאלימות בה דקר המערער. נקבע כי לא ניתן לומר כי המערער לא היה יכול להעלות על דעתו שדקירה עוצמתית באזור הבטן לא תוביל לתוצאה קטלנית. נקבע כי בנסיבות המקרה "חזקת הכוונה" לפיה המערער התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, לא נסתרה בראיות שהובאו על ידו. חיזוק לעניין הכוונה נמצא אף בעובדה שהמערער הופרע במעשיו על ידי אחי המנוח, ומאמירתו למדובב כי "אם אף אחד לא היה מגיע, לא הייתי מסתפק בזה". נקבע כי המניע ואיומיו של המערער טרם האירוע; הצטיידותו בסכין גדולה; מספר הדקירות בגוף המנוח, עוצמתן (עד למעיים ולעורק) ומיקומן (בבטן ומתחת לבית השחי); ודבריו למדובב; בצירוף העובדה כי הגרסה להיעדר החלטה להמית לא נשמעה מפיו של המערער עצמו, ממילא הוא לא נחקר אודותיה, ולא ניתנה לבית משפט קמא ההזדמנות להתרשם ממהימנותה – כל אלה מטים את הכף לדחיית הטענה.

הערעור נדחה.


בשם המערער: אביגדור פלדמן; בשם המשיבה: דפנה פינקלשטיין; בשם משפחת נפגע העבירה: תומר בן חמו.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים