ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

דמ 11311-03-14 BERIHU MUSE נ' בונה רינה - בניה ופיתוח (2000) בע"מ (בית דין אזורי לעבודה - תל-אביב-יפו, כרמית פלד) 10/03/2017

19/03/2017 14:21:26

מבחנים לקיום יחסי עובד-מעביד | יחסי עובד-מעביד - בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעת נתין זר מאריתריאה לקבלת כספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן וקבע כי יש לראות בחברת הבניה בה הועסק ובקבלן כוח האדם שדרכו הועסק כמעסיקים במשותף.

עסקינן בתביעת התובע, נתין אריתריאה, לכספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן. בין השאר, נתבעים פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי חגים, חלף הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות, משכורת חודש פברואר 2014 ופיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בהתאם לדין. התובע עבד, לטענתו החל מחודש ספטמבר 2012 ועד פברואר 2014, כמכוון מפעיל מנוף. במרבית התקופה הועסק באתר בניה בו בנתה הנתבעת 1 (להלן החברה). החברה עוסקת בתחום הבניה והנתבע 2 הינו בעל מניות בה. הנתבע 3, אשר צורף לכתב התביעה ע"י בית הדין, בעקבות טענת הנתבעים בכתב הגנתם, פעל אף הוא באתרי הבניה בהם בנתה החברה. בעוד שהעובד טען כי הנתבע 3 שימש באתרי הבניה כעובד מן השורה ועבד עמו כתף אל כתף, תמך הנתבע 3 בטענות הנתבעים וטען כי שימש כקבלן כוח אדם וסיפק לחברה עובדים, ובתוך כך הוא אשר העסיק את העובד בחלק מהתקופה הנטענת בביצוע עבודות באתרי החברה.

מחלוקת מרכזית בין הצדדים נוגעת לזהות המעסיק. העובד טען כי החברה והיא בלבד שימשה כמעסיקתו, ואילו לטענת החברה לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינה לבין העובד והנתבע 3 הוא אשר שימש כמעסיקו. הנתבע 3 אישר כי שימש כמעסיקו של העובד, אך זאת ביחס לחלק מתקופת ההעסקה הנטענת בלבד. מחלוקת נוספת נוגעת למידת חבותו של בעל המניות של החברה כלפי העובד. בעוד שהעובד טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעל המניות בחובות החברה כלפיו, טענו החברה ובעל המניות כי אין מקום בענייננו לחרוג מהכלל הבסיסי לפיו התאגיד הינו אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו.

בית הדין קבע:

כב' השופטת כ' פלד קבעה כי דין התביעה הכספית להתקבל, תוך חיוב החברה והנתבע 3 ביחד ולחוד. יחד עם זאת, נקבע כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעל המניות של החברה באופן אישי בחובות החברה ובחיוביה כלפי העובד. נקבע כי עדותו של הנתבע 3, בכל הנוגע להיותו המעסיק של העובד, הינה מהימנה ומשכנעת. עבתצהיר עדותו הראשית טען העובד, באופן שאינו מתיישב עם טענתו הראשונית, כי הנתבע 3 שימש רק כפועל באתר הבניה ולא שימש כמעסיקו. עוד נטען כי הנתבע 3 היה אך "צינור" להעברת שכרו וכי לא גויס לעבודה ע"י הנתבע 3 וזה האחרון אף לא שימש כמנהלו. נקבע כי הצהרותיו אלה של העובד נסתרו בחקירתו הנגדית וגרסתו נמצאה כבלתי משכנעת ולא מהימנה.

נקבע כי על אף שהסממנים לזיהוי המעסיק בעניינו הינם מעורבים, כך שקיימים סממנים התומכים בקשר ישיר בין העובד לבין החברה אך קיימים סממנים אחרים שאינם מעידים בהכרח על קיומו של קשר כאמור, נמצא כי בנסיבות העניין יש מקום לקבוע שהחברה שימשה כמעסיקה במשותף של העובד. זאת לצורך מילוי אחר הוראות בסיסיות בחוקי מגן ובצווי הרחבה המעניקים זכויות קוגנטיות מינימאליות. קביעה זו נעשית על רקע הנסיבות והקשרים שהוכחו בתבנית העסקה המורכבת וגם בשל מדיניות משפטית, אשר ראוי להפעיל במקרים מסוג זה. בקביעה זו יש כדי למנוע מהמשתמש לעצום את עיניו מקיפוח זכויות העובדים בחצרו. ראשית, העובד ביצע עבודה אשר מצויה בליבת העיסוק של החברה כחברה בתחום הבניה. העובד עבד כמכוון מפעיל מנוף ולטענתו, אשר לא נסתרה, הינו בעל רישיון הפעלת מנוף ממשרד התמ"ת. מדובר בעיסוק אשר קשור קשר אינהרנטי ובלתי נפרד בענף הבניה. שנית, מהות ההתקשרות בין הנתבע 3 לבין החברה לא הובהרה כנדרש. לא נטען וממילא לא הוכח כי העובדים אשר סופקו ע"י הנתבע 3 לחברה, ובכללם התובע, סופקו לעבודה זמנית בעיקרה, כמקובל בהעסקה באמצעות חברת כוח אדם. עוד לא נטען וממילא לא הוכח כי אלה סופקו לביצוע פרויקט מסוים, שלב בניה ספציפי או מוצר מוגמר באופן שהולם קבלנות משנה. בנוסף לא נטען וממילא לא הוכח כי עובדיו של הנתבע 3 ביצעו עבודה ייחודית הדורשת הכשרה מיוחדת או מיומנות מיוחדת, או סיפקו שירות שלם כמקובל במקרים של מיקור חוץ אותנטי.

נקבע כי גם בענייננו על החברה, ולו כמשתמשת, הייתה מוטלת החובה לוודא כי העובד אשר הוצב אצלה מקבל את הכספים והזכויות מהנתבע 3. הדברים מקבלים משנה תוקף משמדובר בזכויות קוגנטיות בסיסיות, בנסיבות בהן לא ניתן היה לעמוד על טיב ההתקשרות בין החברה לבין הנתבע 3 ולא ברור האם מטרתה של ההתקשרות זו ליצור חיץ מדומה בין החברה כמשתמשת לבין התובע כמי שמבצע את העבודה בפועל. הדברים נכונים ביתר שאת בהתחשב בכך שאין חולק על כך שהתובע הוצב בפועל באתר החברה וכי הנתבע 3 לא שילם לתובע הלכה למעשה זכויות בסיסיות ואף לא מילא אחר פסק הדין שניתן נגדו בעניין. נקבע כי מטעמים אלה שוכנע בית הדין כי החברה חבה בחבויות המעסיק כלפי העובד, ככל שהדברים נוגעים לזכויות קוגנטיות בסיסיות מכוח משפט העבודה המגן.

באשר לבעל המניות, נקבע כי לא די בעובדות שהוכחו כדי לעשות שימוש בדוקטרינת הרמך המסך, באופן שיגרום לחיובו בחובות החברה. ראשית, לא הוכח כלל כי בעל המניות היה מעורב בהעסקת העובד. מעדות העובד לא עלה כי בעל המניות קלט אותו לעבודה או סיכם עמו את שכרו. כמו כן, לא הוכח כלל כי נסיבות העניין מבטאות מקרה חריג וקיצוני של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שיש בו כדי לאפשר הרמת מסך ההתאגדות. לא נטען וממילא לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים או כי עצם קיומה נועד לשמש כסות לצורך הונאת עובדיה או קיפוח זכויותיהם.


בשם התובע: דניאל ועקנין; בשם הנתבעים: בסול.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים