ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

עעם 3268/14 אכרם עבד אלחאק נ' שר הפנים (עליון, מ' נאור, ע' פוגלמן, מ' מזוז) 14/03/2017

19/03/2017 14:14:21

שהייה בישראל - בית המשפט העליון קיבל ערעור אזרח אמריקאי המתגורר בבית חנינה מאז שנת 2007 על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות ערעור שהגיש על החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתו לקבלת רישיון לישיבת קבע.

נקבע כי נסיבות חייו של המערער, לא כל שכן משקלן המצטבר בצירוף העובדה שמדובר במי שהוא יליד מזרח ירושלים, לא זכו למשקל הראוי בהחלטת משרד פנים לדחות את בקשתו להשבת רישיונו לישיבת קבע בישראל, ומשכך יש לבטלה.

המערער נולד בירושלים בשנת 1959 והתפקד במפקד האוכלוסין בשנת 1967. בחלוף שלוש שנים כשהוא כבן 11 יצא המערער מישראל לארצות הברית ביחד עם הוריו, שהם בעלי אזרחות אמריקנית. מכוח אזרחות הוריו קיבל גם המערער אזרחות אמריקנית. בשנת 1983 נישא לאשתו הראשונה תושבת האזור ולהם נולדו 7 ילדים, הרשומים כתושבי האזור. בשנת 2007 נכנס המערער לישראל ומאז הוא שוהה בישראל שלא כדין. אשתו הראשונה וילדיהם המשותפים מתגוררים מאז נישואיהם בבית חנינה שבמזרח ירושלים, ולא יצאו מעולם מישראל. בשנת 2010 נשא המערער אישה נוספת, שאף היא תושבת האזור. לימים נולדו להם שלושה ילדים, שגם הם תושבי האזור. בשנת 2012 רשות האוכלוסין וההגירה דחתה את בקשתו של המערער לקבלת רישיון לישיבת קבע. בהחלטה צוין כי המערער עזב את ישראל בהיותו קטין ביחד עם הוריו ובטרם קיבל תעודת זהות, ולכן אין מקום לדון בבקשתו. הרשות ציינה כי בהחלטה הובאו בחשבון העובדה שהמערער הוא יליד מזרח ירושלים, אולם אין בכך כדי להוות טעם שיצדיק את קבלת בקשתו. זאת, שכן רישיון המערער לישיבת קבע בישראל פקע עוד בשנת 1989, והוא לא השיג על כך במסגרת התקופה שעמדה לרשותו; משום שהוא המשיך לשהות בארצות הברית אף לאחר פקיעת תושבותו בישראל; ובהיעדר טעם הומניטרי מיוחד. על החלטה זו עתר המערער לבית המשפט לעניינים מינהליים אשר דחה את העתירה ומכאן ערעורו.

המערער טען כי רישיונו מעולם לא פקע, לא כל שכן בשנת 1989, וכי ממילא לא היה מודע בזמן אמת למכתב מטעם השר בעניין פקיעת תושבותו, וזה נודע לו רק בחלוף כ 15 שנה. שנית, לדברי המערער שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כאשר קבע כי אין להחיל על עניינו את נוהל שרנסקי. שלישית, טען כי גם אם נוהל שרנסקי אינו חל בעניינו, היה על שר להשיב לו את רישיונו לישיבת קבע מכוח סמכותו הכללית. נטען כי מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון היא כי יש להשיב את רישיונם של תושבי מזרח ירושלים שתושבותם פקעה, גם מקום שבו הם התגוררו מחוץ לישראל תקופות העולות על 7 שנים ואף רכשו מעמד מחוץ לישראל, כאשר עולה מהנסיבות כי מבקש הרישיון לא ניתק את זיקותיו לישראל.

במקרה הפרטני הנדון, עמדת משרד הפנים היא כי עניינו של המערער נופל בגדרי החריג במדיניות המרחיבה הנקוטה על ידו, שכן המערער אינו מקיים זיקה לישראל וממילא אף לא הייתה לו כזו בעבר. זאת, בין היתר, על רקע הגיל שבו העתיקה משפחתו את מגוריה לארצות הברית, המועד שבו חזר ארצה, ונישואיו במקביל לשתי נשים תושבות האזור אשר מתגוררות בישראל שלא כדין בבית שבו יש לו זכויות.

בית המשפט קבע:

כב' השופט ע' פוגלמן, אליו הצטרף המותב, קבע כי אין לקבל את עמדת משרד הפנים ודין הערעור להתקבל. נקבע כי במקרה דנן מרכז חייו של המערער הוא בישראל והוכחו קיומן של זיקות הדוקות לישראל שיש בהן כדי להצדיק את הסדרת מעמדו. המערער, כאמור, נולד בישראל והוא נרשם במפקד האוכלוסין בשנת 1967. אמנם, המערער עזב את הארץ בשנת 1970, אך דומה כי למן תקופה זו שימר את הזיקות שהיו לו לארץ ואף העמיק אותן. עיון בטבלת כניסותיו של המערער לישראל מעלה כי החל משנת 2007 ועד היום לא יצא המערער את הארץ. עוד קודם לכן, והחל משנת 1997, שהה המערער בישראל פרקי זמן משמעותיים מדי שנה, העולים על מחצית מחודשי השנה; ובשנים אחדות הוא אף שהה בארץ משך כל השנה. נקבע כי הכניסות התכופות של המערער לארץ, לתקופות ארוכות ולפעמים לפרקי זמן של שנה, נושאות משקל משמעותי והן מעידות על כך שזיקתו החזקה של המערער, למצער למן שנות ה 90 של המאה הקודמת, נותרה לישראל. נקבע כי פרט לכניסותיו לישראל ולמשכי הזמן הארוכים שבהם שהה בארץ, לא ניתן להתעלם מכך שאשתו הראשונה של המערער, כמו גם אשתו השנייה וילדיו, שהו במשך כל השנים האמורות בבית חנינה שבמזרח ירושלים, והן התגוררו בנכס הנמצא בבעלות (חלקית) של המערער.

נקבע כי להבדיל מעמדת משרד הפנים, אין לזקוף לחובת המערער, בעת הערכת זיקותיו לישראל, את העובדה שעזב את הארץ שלוש שנים בלבד לאחר שנרשם במפקד האוכלוסין. המערער עזב את ישראל בעודו קטין כבן 11 ביחד עם הוריו לארצות הברית, שם הוא גם רכש אזרחות, שלא כאמור בתקנה 11א(3) לתקנות הכניסה לישראל (כלומר שלא על דרך של התאזרחות כבגיר ומבחירה). נקבע כי עובדה זו אינה צריכה לשקול נגדו שעה שבוחנים את בקשתו לקבלת מעמד. מעבר לכך, נקבע כי נסיבות חייו של המערער, לא כל שכן משקלן המצטבר בצירוף העובדה שמדובר במי שהוא יליד מזרח ירושלים, לא זכו למשקל הראוי בהחלטת משרד פנים לדחות את בקשתו להשבת רישיונו לישיבת קבע בישראל, ומשכך יש לבטלה. אין די בכך שהשר שקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים. אכן, בראיון שנערך למערער עמדו הגורמים הרלוונטיים על נסיבות חייו, ובהן העובדה שיצא את הארץ בהיותו קטין; מגורי ילדיו ואשתו הראשונה והשנייה במזרח ירושלים; וכניסותיו ויציאותיו של המערער מן הארץ. עם זאת, כך נקבע, שיקולים אלה לא קיבלו משקל מספיק בהחלטת משרד הפנים ומשכך חורגת זו ממתחם הסבירות ויש להורות על ביטולה.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מבוטל העתירה מתקבלת. יינתן רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 לתקנות הכניסה לישראל למשך שנתיים, ולאחר מכן – בכפוף להוכחת מרכז חיים בישראל ולהיעדר מניעות – יינתן רישיון לישיבת קבע.


בשם המערער: עדי לוסטיגמן, אמיר חסן; בשם המשיב: יצחק ברט.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים