ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

עסק 7541-04-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מרחב המשולש הדרומי נ' עיריית קלנסווה (בית דין ארצי לעבודה, לאה גליקסמן, אילן איטח, סיגל דוידוב-מוטולה) 15/03/2017

19/03/2017 14:11:31

הזכות לפרטיות של עובד | פגיעה בפרטיות - בית הדין הארצי לעבודה קיבל ערעור של ההסתדרות הכללית והסתדרות המעו"ף וקבע באופן עקרוני כי מעסיק אינו רשאי ליטול מעובדיו טביעות אצבע ללא הסכמתם, לא בכלל ולא לשם שימוש במערכת נוכחות ביומטרית.

נקבע, כי מידע ביומטרי, לרבות טביעת אצבע, הוא מידע פרטי בעל איכויות זיהוי רבות עצמה המהווה מפתח למידע אישי רב ובהיותו כזה מסירתו כשלעצמה כרוכה פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה, ופגיעה נוספת הנגרמת מאגירתו של המידע הביומטרי ובהעמדת מוסר המידע בפני סיכונים משמעותיים. מאחר שמדובר בפגיעות בזכויות יסוד המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם, ניתן לפגוע בהן רק בחוק או בהסכמה.

עניינו של ההליך, בסכסוך קיבוצי בין עיריית קלנסווה לבין הסתדרות העובדים הכללית והסתדרות המעו"ף שבמרכזו דרישת העירייה לחייב את עובדיה להחתים שעון נוכחות באמצעות טביעת אצבע. הנושא הובא לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה, שם טענה העירייה כי מדובר בדרישה המעוגנת בחקיקה (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה וסעיף 24 לחוק הגנת השכר), בהסכמים קיבוציים, ובנהלי משרד הפנים. עוד טענה, כי שיטת דיווח הנוכחות בה בוחרת רשות מקומית היא עניין אדמיניסטרטיבי שעל פי חוקת העבודה אל לנציגות העובדים להתערב בו, וכי גם בפסיקת בג"צ הוכר שעדכון שיטת דיווח על שעות עבודה היא במסגרת השינויים שזכאי מעסיק לבצע בעסקו. אשר לסיבות שעמדו ברקע להחלטה להנהיג דיווח ביומטרי כאמור, טענה העירייה כי הדבר נעשה בעקבות אי סדרים וחשדות לאי התייצבות מסיבית של עובדים לעבודה, לרבות החתמת כרטיסי עמיתים באופן שגרתי והוסיפה כי ההחלטה התקבלה בעצה אחת עם הגורמים המוסכמים בעירייה, יועציה המשפטיים והחשב המלווה מטעם משרד הפנים. נוסף לאמור, לשיטתה דיווח באמצעות טביעת אצבע הוא לגיטימי, מדויק, מהימן ומקובל במקומות רבים, ולא מדובר באמצעי פולשני שיש בו כדי לפגוע בזכויות העובד לפרטיות. העובדים מאידך, התנגדו באופן עקרוני לנטילת טביעות אצבע בכפייה מהעובדים במטרה להכניסם למאגר ביומטרי, וראו בכך מעשה של השפלה, ביזיון וחוסר אמון. עוד טענו כי נטילת טביעות אצבע מעובדים והכנסתם למאגר פרטי או ציבורי אינה מעוגנת בחוקי מדינת ישראל או בחוקת העבודה וכי שינוי שיטת דיווח הנוכחות מהווה שינוי חד צדדי המנוגד להלכה, לחובות תום הלב ולחובה לנהל מו"מ, כאשר הפררוגטיבה הנתונה למעסיק לנהל את עסקו אינה נותנת בידיו את הכוח לפעול בשרירות.

בית הדין האזורי קיבל את עמדת העירייה וקבע כי למרות שנטילת טביעות אצבעותיו של אדם שלא בהסכמתו אכן מהווה פגיעה בזכותו לפרטיות, הרי שמדובר בהליך אלקטרוני שאינו דומה לנטילת אמצעי זיהוי על פי חוק סדר הדין הפלילי והדבר מצוי במתחם ה"פררוגטיבה הניהולית" של המעסיק. עוד נקבע כי אין צורך לקבל את הסכמת נציגות העובדים, וכי המסקנה נתמכת גם מכוח הנהוג בתחום במדינות אחרות ונוכח התפוצה ההולכת וגוברת של שימוש באמצעי זיהוי ביומטריים. מכאן הערעור. בשל חשיבותה וראשוניותה של הסוגיה, התייצבו להליך שורת גורמים ובהם ב"כ היועמ"ש, מרכז השלטון המקומי, עמותות "קו לעובד" והאגודה לזכויות האזרח והתאחדות התעשיינים.

בית הדין קבע:

כב' השופט א' איטח קבע כי דין הערעור להתקבל. בפתח הדברים ציין השופט איטח כי המקרה מעורר שאלות מורכבות מבחינת האיזון הראוי בין זכויות יסוד חוקתיות מחד זכות הקניין של המעסיק וזכותו לפעול לשמירת קניינו במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, ומאידך זכותו של העובד לכבוד, לפרטיות ולאוטונומיה על גופו. שאלות נוספות מתעוררות בנוגע למותר ולאסור במערכת יחסי עבודה.

לגופו של עניין, ציין בית הדין כי אין מחלוקת שטביעת אצבע היא מידע ביומטרי וככזו אצורים בה נתונים אנושיים ופיזיולוגיים ייחודיים והיא משמשת מפתח למידע אישי רב. לאור זאת, סבר בית הדין כי טביעת אצבע היא מידע פרטי ואף ציין כי נראה שאף העירייה עצמה סבורה כך. חיזוק למסקנה זו מצא בית הדין בחוק זיהוי ביומטרי אשר קובע בסעיף 1(3) כי אחת ממטרותיו היא "הגנת הפרטיות של תושבים שניטלו מהם אמצעי זיהוי ביומטריים ..." ובסעיף 2 מגדיר אמצעי זיהוי ביומטריים כ"תמונת תווי הפנים ותמונות שתי טביעות האצבעות המורות של אדם, שניתן להפיק מהן נתוני זיהוי ביומטריים". מכאן, שנקודת המוצא של המחוקק היא שנטילת אמצעי זיהוי ביומטריים, לרבות טביעת אצבע, כורכת בתוכה פגיעה בפרטיות. לא זו אף זו, מסקנה זו עולה גם מסעיפים רבים נוספים בחוק זיהוי ביומטרי העוסקים בזהות הגורמים המוסמכים ליטול אמצעי זיהוי ביומטריים, באופן נטילת אמצעים אלה, בדרכי ההגנה על הנתונים המצויים במאגר הביומטרי ועוד סעיפים הבאים לתת מענה לחשש מפני פגיעה בפרטיות הנובעת הן מעצם נטילת אמצעי הזיהוי הביומטריים והן מהחשש לדליפת מידע מהמאגר. לסיכום נקודה זו קבע בית הדין כי טביעת אצבע היא מידע פרטי וכי המשמעות הברורה והמיידית של קביעה זו היא שעל טביעת אצבע חולשות הוראות החקיקה והפסיקה הרלוונטיות לזכות לפרטיות, ובראשן הוראת סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות האוסרת על פגיעה בפרטיות אדם ללא הסכמתו. לצד הוראה זו חלה הוראת סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם, הקובעת, בין היתר כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" וכן חלות יתר הנורמות המתייחסות לזכות לפרטיות ולאוטונומיה המוכרות במשפט המקובל הישראלי מימים ימימה, עוד בטרם באו לעולם חוק הגנת הפרטיות וחוק היסוד.

בהמשך לכך ציין בית הדין כי אף אם יש יסוד לקביעה שעובדים רבים כבר משתמשים במערכות נוכחות המבוססות על טביעת אצבע, הרי שאין בכך כדי להשליך על השאלה אם כך ראוי שיהיה. לדעת בית הדין, למרות המתקפה שהזכות לפרטיות מצויה בה (ואולי דווקא בשל כך) הולך וגובר הצורך להגן עליה ולקבוע לה גבולות יציבים כאשר הגנה זו יש להעמיד באמצעות בחינת הסוגיה הנתונה מבחינה ערכית משפטית ולא תוך הצבעה על הנעשה בפועל. באופן דומה, אין לקבל את קביעת בית הדין האזורי שלפיה במספר רשויות מקומיות אחרות בהן קיימת פרקטיקה של מערכות דומות ארגון העובדים לא התנגד לעניין. גם העובדה שלא כל אחד רואה במסירת טביעת אצבעותיו פגיעה בפרטיותו אינה מועילה לטענת העירייה, שכן הזכות לפרטיות אינה משרתת רק את האדם כאדם ונודעת לה משמעות חברתית נרחבת מעבר לזכותו של הפרט.

עוד הבהיר בית הדין כי הזכות לפרטיות אינה מתפוגגת עם יציאתו של אדם מדל"ת אמותיו, אלא היא "צמודה" אליו ונודדת עמו למקומות נוספים, בהם מקום העבודה. בעניין זה, הזכיר בית הדין את פסק הדין בפרשת איסקוב, בו נקבע בין היתר כי הזכות של העובד לפרטיות במקום העבודה מקנה לו שליטה על חשיפת המידע אודותיו ומניעת התחקות אחריו, שכן איבוד השליטה על הפרטיות במידע האישי שלו עלולים לגרום לפגיעה בכבוד האדם של העובד, בפרטיותו ובאוטונומיה שלו. עוד הוסיף בית הדין כי לכל אדם, לרבות עובד, קיימת הזכות שלא להיעתר לדרישה של אחר להתערבות כלשהי בגופו, לרבות נטילת טביעת אצבע, ללא הסכמתו. מכלל האמור, הסיק בית הדין כי שימוש במערכת נוכחות ביומטרית (ובאמצעים ביומטריים בכלל) מהווה פגיעה בזכות לפרטיות והזכות לאוטונומיה, שכן מסירת טביעת אצבע גורמת לאדם שמסר אותה לאבד את שליטתו על מידע הייחודי לו באופן מובהק, המאפשר זיהוי חד ערכי שלו ומהווה חלק מגופו. השילוב של אופיו הייחודי של המידע מחד, ואובדן השליטה עליו מאידך, הוא היוצר לדעת בית הדין את הפגיעה באותן זכויות. פגיעה נוספת בזכויות האמורות נגרמת מעצם אגירתו של המידע הביומטרי וחשיפתו של העובד לאפשרות שהמידע הביומטרי שמסר ידלוף ויגיע לגורמים בלתי מורשים, או שייעשה בו שימוש שלא לשם המטרה שלשמה נמסר. מצב שכזה הוא בלתי הפיך ופוטנציאל הנזק שלו עצום.

בכל הנוגע לסוגיית ההסכמה לפגיעה, ציין בית הדין כי בפרשת איסקוב נפסק שלאור פערי הכוחות המובְנים ביחסי העבודה וחולשת העובד אל מול המעסיק יש לדקדק שבעתיים בדרישת ההסכמה. כך, על המעסיק להידרש להסכמת העובד (באותו מקרה לחדירה לתיבת הדוא"ל שלו) ולקבלה בנסיבות חריגות בלבד לאחר נקיטת אמצעים חודרניים פחות. עוד נאמר כי דרישת ההסכמה מחמירה אף יותר כשקם חשש לפגיעה בפרטיות העובד כתוצאה מפעולות המעסיק, ועל כן ראוי לעגנה בחוזה האישי של העובד ובנהלים מפורטים, ובמידת האפשר בהסכם קיבוצי. לסיכום נקבע בפרשת איסקוב כי הסכמת העובד לפגיעה בפרטיותו חייבת להיות מפורשת, מרצון חופשי ומדעת, לאחר שניתן לעובד המידע הדרוש בנוגע לכוונת המעסיק לפגוע בפרטיותו בכל מקרה ומקרה. בצד האמור הדגיש בית הדין כי יש טעם רב בהסדרה של נושא השימוש בטביעות אצבע בהסכמה קיבוצית. כן הובהר כי "הפררוגטיבה הניהולית" אינה מילת קסם המאפשרת למעסיק לעשות ככל העולה על רוחו וכי עליו לפעול במסגרתה בתום לב, בסבירות ובמידתיות. זאת, בפרט כשמדובר במעסיק ציבורי. מכאן, שהסגת הזכויות לפרטיות ואוטונומיה והגבלתן יכול שתעשינה בחוק או בהסכמה שאינה נוגדת את תקנת הציבור.

בנוסף הודגש כי לצד בחינת חוקיותה וחוקתיותה של הפגיעה עצמה יש לבחון גם את חוקיותה וחוקתיותה של הסנקציה המוטלת על המסרב לפעול בהתאם לחוק או להסכמה. במסגרת הבחינות האמורות יהיה מקום ליתן את הדעת לשיקולי תכלית, מידתיות וסבירות, ובין היתר לתכלית הפעלת האמצעי, טיב המערכת בה נעשה שימוש, מידתיות (קיומה של אפשרות למלא את הצורך של המעסיק באמצעים שפגיעתם בזכויות היסוד פחותה), מידתיות וסבירות הסנקציות שנקבעו בצד האפשרות ליטול מעובד מידע ביומטרי ורישום ורישוי במידה והמידע נשמר במאגר. גם לאחר שנמצא כי ההוראה הרלוונטית (בחוק או בהסכמה) והסנקציה שלצדה עומדות במבחנים האמורים, יש לבחון בשלב נפרד את אופן יישומה בפועל במקרה נתון, על פי אמות המידה לבחינת החלטות מעסיק במסגרת יחסי עבודה. לצד כל האמור הדגיש בית הדין כי לא בכל מקרה שבו יבקש מעסיק לעשות שימוש בשעון נוכחות ביומטרי הדבר ייפסל באופן אוטומטי, אלא שנוכח מעמדן הרם של הזכות לפרטיות והזכות לאוטונומיה, נוכח אופיו של המידע הביומטרי, ומאחר שעדיין רב הנסתר על הגלוי בתחום זה ומשאין כל דרך להבטיח את שמירתו של המידע לבל ידלוף או לבל ייעשה בו שימוש לרעה – מעסיק המבקש לעשות שימוש באמצעי שכזה, יהיה עליו לעמוד בתנאים קפדניים ביותר.

מן הכלל אל הפרט, ציין בית הדין כי אין בנמצא כל הוראת דין הקובעת באופן מפורש שמעסיק רשאי לדרוש מעובד טביעת אצבע (או כל מידע ביומטרי אחר) או הוראה המחייבת עובד למסור למעסיקו מידע שכזה, לא בכלל ולא לשם שימוש במערכת נוכחות ביומטרית בפרט. מנגד אין בנמצא גם הוראה האוסרת על מעסיק לדרוש מעובדו טביעת אצבע, אף שלגבי סוגי מידע אחרים ישנה הוראה שכזו. משכך, דרישה כאמור אינה חוקית ואינה חוקתית אלא אם הוכשרה בדרך האפשרית הנוספת – הסכמה. לאחר בחינת הדברים הגיע בית הדין למסקנה כי עובדות החינוך שעמדו לכתחילה במרכזה של המחלוקת לא הסכימו למסור טביעות אצבעותיהן, ולכן ההסכמה אינה מתקיימת במקרה זה, לא בהיבט ההסכמה "מדעת" ולא בהיבט ההסכמה "מרצון חופשי". עוד נקבע כי אין בנמצא גם הסכמה קיבוצית, מאחר שאין לראות בחוקת העבודה משום הסכמה קיבוצית לנטילת טביעות אצבעות או כל מידע ביומטרי אחר לשם דיווחי נוכחות, ודאי שלא הסכמה "מדעת", שהרי במועד חתימת החוקה כלל לא הייתה מודעות לאמצעים ביומטריים. בהעדר הוראה בחוק ובהעדר הסכמה אין צורך להידרש לבחינה נוספת של העניין לא של דרישת העירייה עצמה ולא של הסנקציה שהפעילה באי תשלום השכר. נוכח האמור, קבע בית הדין כי כפיית העירייה את עובדות החינוך לעשות שימוש בשעון הביומטרי, תוך מסירת טביעת אצבען, אינה כדין ויש להפסיקה.

סיכומם של דברים – הערעור התקבל; על העירייה לחדול בתוך 30 יום מלעשות שימוש בשעון הביומטרי ולהמנע מלדרוש מעובדיה למסור טביעות אצבע לשם כך. טביעות האצבע שנאספו עד כה – תימחקנה ואיש לא יורשה לעשות בהן כל שימוש שהוא. כמו כן, אם ננקטו סנקציות כלשהן כלפי עובדות חינוך שסירבו לעשות שימוש בשעון הביומטרי, הן בטלות מעיקרן ועל העירייה לפעול בעניין זה להשבת מצבן לקדמותו, בטרם הוטלה הסנקציה.


בשם המערערות: חנה שניצר, יעל שילוני; בשם המשיבה: ואיל ראבי; בשם המתייצבים בהליך: רחל שילנסקי, אביגיל בורוביץ, מנחם לפידור, אבנר פינצ'וק, עופר יוחננוף.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים