ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

עא 29777-03-16 עירית תל-אביב-יפו נ' יצחק אמסלם (מחוזי - תל-אביב-יפו, ישעיהו שנלר, קובי ורדי, עינת רביד) 08/03/2017

14/03/2017 13:49:26

פלישה למקרקעין - בית המשפט קיבל ערעור של עיריית ת"א על החלטת בית משפט השלום שקיבל את תביעת פינוי המקרקעין שהגישה כלפי המשיבים לפינויים מ"פארק דרום" אולם התנה זאת בפיצוי אחד המפונים בסך 278,424 ₪.

נקבע כי משהמפונה אינו בר רשות מסוג כלשהו, לא בלתי הדירה (שאינה אפשרית כלל בפלישה למקרקעי ציבור) ולא רשות מכללא, לא זכאי הוא לפיצוי כלשהו.

עסקינן בשני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שקיבל את תביעת הפינוי מהמקרקעין של המערערת, עיריית ת"א, כלפי המשיבים אולם התנה את פינויו של המשיב 1 בפיצוי בסך 278,424 ₪ שתשלם העירייה למשיב 1 במועד הפינוי. מדובר בתיק אחד מיני רבים בין עיריית ת"א לאחרים העוסקים בתביעות פינוי שהגישה העירייה כנגד אותם אחרים בגין פלישות שנעשו לטענתה על ידי פולשים רבים שהשתלטו על חלק מאזור פארק דרום בת"א. על המקרקעין חלה תכנית מתאר מקומית אשר אושרה ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ת"א. על פי התוכנית, המקרקעין מיועדים לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) לצורך הרחבת פארק דרום כאשר בתקנון התוכנית נקבע כי השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו.

לטענת העירייה שגה בית המשפט שקבע כי המשיב זכאי לפיצוי. כן נטען כי שגה בית המשפט אשר קבע כי המשיב החזיק במקרקעין בין 15 ל 20 שנים עד להגשת התביעה. לעמדת העירייה המשיב כלל לא הוכיח את משך החזקתו הנטענת כאשר לא הגיש כל חוות דעת פיענוח תצ"א מטעמו או כל חוות דעת אחרת אשר יהא בה כדי לסתור את חוות הדעת אשר הוגשה מטעמה לפיה תחילת הפלישה הייתה בשטח קטן והורחבה לאורך התקופה. עוד טענה העירייה כי אין למשיב כל סיבה מוצדקת להסתמכות על אי פינויו ממקרקעי ציבור, וכאשר אף אם הייתה נוצרת הסתמכות, אינטרס ההסתמכות של פולש אינו אינטרס הראוי להגנה, כשנקבע כי המשיב אינו בר רשות או בעל כל זכות בהם והפיצוי אינו ניתן בגין השבחת המקרקעין. נטען כי המדובר בבנייה לא חוקית במקרקעי ציבור המיועדים לשצ"פ והמחייבים את הריסת המבנים, וכך ברי כי לא נעשתה כל השבחה המזכה בפיצוי וכשאי החוקיות שומטת את טענתו של המשיב להסתמכות על הסכמת העירייה. העירייה טענה כי שגה בית המשפט בקביעתו כי המשיב זכאי לפיצוי מטעמי צדק. כך גם טענה כי מעולם לא שילם דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין, ואף הוכח כי מרבית הפלישה התבצעה רק בשנים האחרונות.

המשיב טען בערעורו כי מדובר במשפחות אשר מתגוררת במקרקעין שנים רבות וכי הוא מתגורר במקרקעין עם משפחתו לאחר שאביו רכש את המקרקעין. כיום, כאשר האזור הינו אטרקטיבי מבחינה נדל"נית מבקשת העירייה לפנות את התושבים תוך הפלייתם. נטען כי אינטרס הציבור אינו, כטענת העירייה, סילוק התושבים מביתם לצורך הקמת הפארק, אלא האינטרס כולל את הצורך לדאוג לפתרון לאלפי התושבים הגרים במקום.

בית המשפט קבע:

כב' המותב קבע כי יש לדחות את ערעור המשפחות, לקבל את הערעור מטעם העירייה ולבטל את קביעות בית המשפט לעניין פיצויו של המשיב. נקבע כי בעניינינו זכאית העירייה לתבוע את פינוים של המשיבים המחזיקים במקרקעין שלא כדין הן מכוח הליכי ההפקעה שבוצעו לגבי חלק מהחלקה והן מכוח חלות התב"ע בהיותה זכאית להירשם כבעלים על השטחים הציבוריים הנידונים, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא. במקרה הנדון מדובר בפלישה למקרקעי ציבור למשך תקופה לא ארוכה יחסית (לכל היותר 15 שנים) ולא התקיימו אותן נסיבות חריגות שהיו יכולות (אולי) להצדיק הכרה ברישיון מכללא או להצדיק סעד מן הצדק למי שפלש למקרקעי ציבור ונהנה מהם במשך שנים בלא תשלום דמי שימוש ראויים.

נקבע כי במקרה הנדון ברי כי מדובר בפלישה בזמן לא ארוך יחסית ולא בהחזקה רבת שנים הנדרשת ליצירת רישיון מכללא (במושגים של פלישה למקרקעי ציבור) ובלא שקיימת כל אינדיקציה לכך שהעירייה שלא הסכימה מעולם באופן מפורש ופוזיטיבי לפלישה ואף פעלה גם אם באיחור בתביעות ו / או הליכים כנגד בנייה לא חוקית כולל של המשיב, הייתה נכונה להגיע להסדר ולאפשר את המשך החזקה. לכן, ברי כי אין מקום להכיר ברישיון מכללא של המשיבים, ואין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא. משיש לקבוע שהמשיבים אינם בני רשות מסוג כלשהו, לא בלתי הדירה (שאינה אפשרית כלל בפלישה למקרקעי ציבור) ולא רשות מכללא, לא זכאי המשיב לפיצוי כלשהו (ראו עניין היפר חלף). יחד עם זאת ומעבר לצורך, נקבע כי גם אם היו מתקיימות הנסיבות החריגות והנדירות היכולות להעניק פיצוי במקרה של ביטול רישיון מכללא , לא היה מקום ליתן פיצוי במקרה דנן משיקולי צדק, כשלא ניתן להתעלם מכך שמדובר במסיג גבול שפלש למקרקעין ללא כל זכות ושהה בהם במשך שנים ובלא כל תשלום דמי שימוש, תוך הקמת מבנים ללא היתר שדינם הריסה.

נקבע כי בעניינינו, המשיבים מנסים "לאחוז בחבל משני קצותיו" ומחד גיסא ליהנות ממגורים חינם למשך תקופה ארוכה וכך גם לאחר שגילתה העירייה דעתה כי היא מפסיקה את הרשות ככל שניתנה, ומאידך גיסא מבקשים פיצוי על ההשקעות שנעשו במקרקעין שלא על דעתה של העירייה, בניגוד להיתר וכשמתנהלים הליכי הריסה כנגד מבנים בפארק, וכשעליה להרוס את המבנים על חשבונה לצורך מימוש תכנית המתאר של המקרקעין. לפיכך ומעבר לצורך נראה כי בחינת שיקולי הצדק במקרה זה מובילה לדחיית זכאותם של המשיבים לפיצויים בניגוד לקביעת בית המשפט קמא ביחס למשיב.

דין הערעור מטעם המשיבים להידחות ודין הערעור מטעם העירייה להתקבל באופן שמבוטל הפיצוי שנפסק למשיב על ידי בית המשפט קמא כתנאי לפינוי.


בשם המערערת: צילי עקיבא רפפורט, אבי אסיאו, דור יורוביץ, תום ליפשיץ; בשם המשיבים: יאיר שפרן, מירה רשף.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים