ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

בגץ 6321/14 "כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים" נ' שר האוצר (עליון, א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, ד' ברק-ארז) 09/03/2017

14/03/2017 13:39:13

הטבות לניצולי שואה - בג"ץ דחה עתירה נגד חקיקה להגדלת הסיוע הכלכלי לניצולי שואה אינה מפלה בין ניצולים.

בג"ץ דחה עתירה נגד חוקתיותם של דברי חקיקה שמטרתם להעניק הטבות לניצולי שואה שעלו לישראל לאחר אוקטובר 1953, ובלבד שהם נחשבים ליוצאי מחנות וגטאות. לטענת העותרים, בהם עמותת "כן לזקן", מפלה החקיקה לרעה ניצולי שואה שעלו לישראל לאחר אותו מועד שאינם נחשבים ליוצאי מחנות וגטאות ועורכת הבחנה לא ראויה בין "מעגלים" שונים של ניצולים. נקבע, כי אכן הבחנה בין קבוצות של ניצולי שואה על יסוד נסיבות חייהם גרידא אינה חפה מקשיים אולם היא נעשתה מטעם ענייני וממילא עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. לצד האמור הביעו השופטים תקווה כי מגמת הגדלתו של הסיוע והרחבת היקף הזכאים לו תמשיך ותגבר ואף הורו להעביר את פסק הדין לעיונם של שר האוצר, יו"ר הכנסת וראש הממשלה.

כתוצאה מהסכם השילומים עם גרמניה שנחתם בשנות החמישים, חלה על ניצולי שואה שעלו לישראל עד לחודש אוקטובר 1953 מערכת נורמטיבית שונה מזו החלה על ניצולי שואה שעלו לישראל לאחר מכן. בעיקרו של דבר, ניצולי השואה שעלו עד אותו מועד היו מנועים מלתבוע את גרמניה בגין נזקי גוף ובהתאם לכך היו זכאים לכספי קצבאות לפי החקיקה הישראלית ואילו ניצולי שואה שעלו לאחר אותו מועד לא היו זכאים לכספי קצבאות כאמור אך הייתה בידם האפשרות להגיש תביעות בגין נזקי גוף במישרין נגד ממשלת גרמניה. התוצאה היא שניצולי שואה שעברו אותה דרך ייסורים עשויים להיות בעלי זכויות שונות ומובחנות בהתאם למועד עלייתם לישראל. העותרת היא עמותה הפועלת לקידום זכויות הזקנים בישראל, אשר עוסקת בין היתר באוכלוסיית ניצולי השואה במדינה. העתירה מופנית כנגד דברי חקיקה שתיקנו באופן חלקי את ההבחנה האמורה בכך שהעניקו הטבות מסוימות מן המדינה גם לניצולי שואה שעלו לישראל לאחר אוקטובר 1953, ובלבד שהם נחשבים ליוצאי מחנות וגטאות. טענתם של העותרים היא כי ניצולי השואה שעלו לישראל לאחר אוקטובר 1953 ואינם נחשבים ליוצאי מחנות וגטאות, מופלים לרעה בזכאותם לקבלת הטבות או תמיכות מן המדינה – בין בהשוואה לניצולי השואה שעלו לישראל לפני אוקטובר 1953 ובין בהשוואה לניצולי השואה שעלו לישראל לאחר מועד זה ונחשבים ליוצאי מחנות וגטאות. בעיקר עוסקת העתירה בתיקון מס' 5 לחוק הטבות לניצולי שואה, שנועד להשוואת זכויותיהם של יוצאי המחנות והגטאות אשר עלו לישראל לאחר ה 1.10.53 לאלה של ניצולי השואה המוכרים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

לטענת העותרת, תיקוני החקיקה שהתקבלו במסגרת הצעת החוק הוצגו על ידי שר האוצר כפתרון לכשלים הקיימים ביחס לזכויות ניצולי השואה, אולם בפועל נגועים הם בהפליה מן היסוד. נטען, כי למרות שתיקון מס' 5 ביטל את ההבחנה הראשונית שנערכה בחוק נכי רדיפות הנאצים בין מי שהגיע לישראל עד אוקטובר 1953 למי שעלה לאחר מכן, הוא קובע הוא הבחנה חדשה ופסולה בין סוגים שונים של ניצולים: "מעגל ראשון" המורכב מיוצאי מחנות וגטאות ו"מעגל שני" המכיל את יתר הניצולים. העותרת גורסת כי הבחנה זו פוגעת בזכות לשוויון בהיותה משוללת הצדקה עניינית ומצביעה בהקשר זה על המונח "נרדפות מובהקת" המופיע לראשונה בהצעת החוק, המהווה לטענתה כסות לשרירותיות הטמונה בהעדפת יוצאי מחנות וגטאות על פני מי ששהו במסתור, חיו תחת מצור או לחמו ביערות. משמעות הדבר, כך נטען, היא שתיקון העוול כלפי ניצולי השואה אשר עלו לישראל אחרי אוקטובר 1953 נעשה באופן חלקי בלבד, תוך הותרת הפלייתם של עשרות אלפים אשר היו מוכרים על ידי המדינה כזכאים לקצבאות אילו הגיעו לישראל לפני מועד זה. נוכח תכליתה של ההצעה לבטל את ההבחנה שנהגה בחוק נכי רדיפות הנאצים לפי מועד העלייה לישראל, סבורה העותרת כי אין מקום לשמרהּ ובכך לפלח למעמדות את אוכלוסיית ניצולי השואה.

בית המשפט קבע:

כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין קבע כי דין העתירה להידחות. בפתח הדברים בחן המשנה לנשיאה את טענת ההפליה שהעלו העותרים והזכיר כי עיקרון השוויון הוא ממושכלות היסוד של שיטת המשפט הישראלית שחשיבותו ומעמדו הוכרו בשורה של פסקי דין. החובה לנהוג בשוויון משמעה מתן יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים לפי מידת שונותם, ותחולתה מתפרסת מטבע הדברים אף על הקצאתם של כספי המדינה.

במקרה דנן, הוזכר, הצעת החוק מושא העתירה והצעדים שננקטו במהלך השתלשלות ההליכים, קובעים הסדר המיטיב עם אוכלוסיית ניצולי השואה בכללותה אולם מקנים לקבוצות שונות מתוכה תגמולים והטבות בהיקפים משתנים. על יסוד זה טענה העותרת כי מדובר בהסדר המשמר באופן חלקי את העוול ההיסטורי שנגרם לניצולי השואה אשר עלו לישראל אחרי אוקטובר 1953, מאחר שמי מהם ששהו במסתור, חיו תחת מצור או לחמו ביערות אינם זכאים לאותן זכויות שהיו עומדות לימינם אילו צלחה דרכם לעלות ארצה לפני המועד האמור. לדעת רובינשטיין, הצעת החוק שיפרה אמנם את מצבם של ניצולי השואה בהם עוסקת העתירה הנוכחית, אולם יש ממש בטענה כי אותו שיפור לא השווה את מעמדם לזה של אחיהם אשר הקדימו לעלות, וזאת בניגוד לתוצאת ההסדר כלפי יוצאי המחנות והגטאות. לפיכך, יש לבחון האם יש מקום משפטי להתערבותו החריגה של בית המשפט בחקיקה ראשית.

בכל הנוגע לשיקול התקציבי אותו העלו המשיבים כטעם להבחנה, סבר רובינשטיין כי אין מקומו של טעם זה במקום בו נבחנת פגיעתה של אמת המידה שנבחרה בעקרון השוויון. לשיטתו, מלאכת הקצאת משאבי המדינה נתונה לפתחה של הרשות המחוקקת ולכן חלוקת התפקידים בין הרשויות מחיבת משנה זהירות בהחלתה של ביקורת שיפוטית על מלאכה זו. עם זאת, בשלב הראשון של הבחינה החוקתית, שבמסגרתו יש לתור אחר קיומה של פגיעה המגולמת באמת המידה אשר נבחרה לצורך ההבחנה בין שתי הקבוצות, שיקולים תקציביים לבדם אינם מספקים מענה לשאלה האם אמת מידה זו היא עניינית אם לאו.

אשר לטעם השני המרכזי אשר הוצג על ידי המשיבים כתומך בהבחנה, שעניינו במאפייניהם הייחודיים של ניצולי השואה מן "המעגל הראשון" (יוצאי המחנות והגטאות שאליהם התווספו גם מי שעבדו במהלך השואה בכפיה), קבע רובינשטיין כי אכן הבחנה בין קבוצות של ניצולי שואה על יסוד נסיבות חייהם גרידא אינה חפה מקשיים. לדעת רובינשטיין, להבדיל מן השיקול הכלכלי, הסבר זה מתייחס במישרין לאמת המידה שנקבעה לחלוקת המשאבים ומשקף בכלל זאת טעם ענייני להבחנה בין קבוצות בקרב אוכלוסיית הניצולים על יסודו של שוני שהוא בעל רלבנטיות להחלטה בדבר מתן סיוע בנתון לאילוצי תקציב. בעניין זה הדגיש רובינשטיין כי הדבר מעורר תחושה קשה, שכן ייחודיותה המצמררת של תקופת השואה מקשה על עריכת הבחנות בין ניצולים, אך אף על פי כן הדבר מצביע על כך שבסד האילוצים נעשו הבחנות כאלה, לרבות מטעם ניצולי השואה עצמם.

למעלה מן הצורך ונוכח הקושי שבעצם ההבחנה בין ניצול שואה אחד למשנהו, בחן רובינשטיין גם את תנאיה של פסקת ההגבלה. נקבע, כי שלושת התנאים הראשונים מתקיימים שכן מדובר בדבר חקיקה, ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ונועד לתכלית ראויה. אשר למבחני המידתיות, קבע רובינשטיין כי מתקיים קשר רציונלי סביר בין תכליתם הפרטנית של תיקוני החקיקה מושא העתירה חלוקת המשאבים הקיימים בהתאם למגבלות התקציב, לבין עריכת ההבחנה האמורה בין הניצולים. זאת, שכן הצורך בקביעת אמת מידה נובע מעיקרא מאילוצי התקציב והדעת נותנת כי הממשלה והכנסת היו הולכות צעדים נוספים קדימה בענייננו אילולא האילוצים. בנוגע למבחן "האמצעי שפגיעתו פחותה", קבע רובינשטיין כי במצב העניינים הקיים, בו תקציב המדינה לסיוע לניצולי השואה ולנושאים אחרים מוגבל מטבעו, קשה להלום את טענת העותרת לפיה ההסדר שנבחר אינו מצוי בגדרי מתחם המידתיות הנתון למחוקק. לבסוף, בנוגע למבחן המידתיות הצרה, סבר רובינשטיין כי האיזון הראוי בין התועלת הגלומה בהענקת ההטבות לניצולי השואה מן "המעגל הראשון", בהינתן מגבלות התקציב הקיימות המשקפות מדיניות חברתית כלכלית שאי אפשר לומר כי אינה ראויה, לבין הפגיעה בזכות לשוויון של ניצולי השואה אשר אינם נמנים על קבוצה זו נוטה לטובת כף התועלת במובן המשפטי. משכך, הצעת החוק צולחת את כל מבחני המידתיות ויש לדחות את העתירה.

בצד האמור ציין רובינשטיין כי נותרה בו תחושת צער גדול, שכן לצד חזון הדורות והפעילות הציונית הוקמה מדינת ישראל על חורבות השואה, ואכן קשה לשאת את הידיעה כי חלק לא מבוטל מן הניצולים שעודם מתהלכים בקרבנו נזקקים לסיוע כלכלי. לפיכך הביע רובינשטיין תקווה כי מגמת הגדלתו של הסיוע והרחבת היקף הזכאים לו תמשיך ואף תגבר עוד ועוד, כאשר ראוי שייעשו במסגרת זו מאמצים להגדלת התקציב לשם מציאת פתרון שוויוני יותר. עוד הורה להביא את פסק הדין לעיונם של שר האוצר, יו"ר הכנסת וראש הממשלה.

השופטת דפנה ברק ארז, שהצטרפה לתוצאה הסופית, ביקשה להדגיש את העובדה שדחיית העתירה במקרה זה מתחייבת בראש ובראשונה מכך שהעותרים לא ביססו את טענתם להפליה, וזאת בשונה מן השאלה הציבורית ערכית האם ראוי היה למדינת ישראל להגדיל את תמיכתה גם בהם. משום כך, לשיטתה, כלל לא היה מקום לבחינת פסקת ההגבלה. עוד הוסיפה כי במישור האנושי ערכי חשפה העתירה את מצוקתם של קשישים רבים במדינת ישראל היודעים מחסור, כמו גם את הציפייה הערכית והמוסרית לכך שהמדינה תהיה בית חם ותומך לניצולי השואה שעודם חיים בינינו. לפיכך הביעה השופטת תקווה שדחיית העתירה לא תתפרש כפטור מן הצורך לשוב ולעיין בשאלות נכבדות אלה, כמו גם להוסיף ולחתור לפתרון מצוקותיהם הקיומיות של כלל הקשישים הנזקקים במדינה, וניצולי השואה בכללם.

העתירה נדחתה.


בשם העותרים: יפעת סולל, חיים ינאי ינקולוביץ; בשם המשיבים: אודי איתן, דנה בריסקמן, גור בליי.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים