ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תא 23838-03-13 אריה שקד נ' עיתונות זהב בע"מ (שלום - ירושלים, מרים ליפשיץ-פריבס) 06/02/2017

13/02/2017 13:38:25

לשון הרע | אינטרנט - בית המשפט קיבל חלקית את תביעתו של מנהל רדיו קול ישראל לשעבר אריה שקד נגד אתר החדשות News1 ועורכו יואב יצחק, וחייב את אלו לפצותו ב 30,000 ₪ לאחר שכינו אותו "עבריין" בכותרת כתבה שפרסמו.

נקבע, כי יצחק לא נהג בזהירות המתבקשת כעיתונאי לברור את מילותיו, בפרט בכותרת הכתבה שפגיעתה קשה נוכח טיבו של הביטוי וחומרתו בעיני הקורא הסביר, כמו גם הפסקנות לפיה התובע עבריין. עם זאת, נדחו מרבית טענות התובע ביחס להתבטאויות בגוף הכתבה, לרבות כי ניסה "להטות מכרזים" או כי "סולק מתפקידו" ונקבע כי אלו חוסות תחת הגנת תום הלב.

הנתבעים הם החברה המפעילה את אתר החדשות News1 ועורך האתר יואב יצחק. התובע הוא אריה שקד, מי ששימש בעבר כמנהל רדיו "קול ישראל" ברשות השידור. בשנת 2013 פורסמה באתר כתבה שכותרתה "העבריין אריה שקד מנסה לשוב לזירה", כשבגוף הכתבה נאמר בין היתר כי שקד הוא "עבריין שביצע שורה של עבירות פליליות ומעשיו נחקרו על ידי המשטרה" וכי הוא סולק מראשות השידור. נוכח האמור, הגיש התובע את התביעה דנן לחייב את הנתבעים לפצותו ב 140,000 ₪ בעילת לשון הרע. לטענתו, הוא מעולם לא היה חשוד ואף לא נחקר במשטרה בחשד להונאה, לא סולק מרשות השידור ולא "סודרו לו מרשות השידור פיצויים בסכום משמעותי" כי אם שולמו לו פיצויים בהתאם לחוק. עוד טען כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב ובידיעה של הנתבעים כי אין בו שמץ של אמת, מבלי לבקש תחילה את תגובתו ותוך פגיעה קשות בשמו הטוב ובתדמיתו הציבורית המקצועית, כמו גם בהמשך דרכו המקצועית הטעונה שם טוב ויושרה בעיני הציבור.

הנתבעים מצדם הודו באחריותם לפרסום וטענו כי זה נעשה בהתאם לחובתם העיתונאית לפרסם מידע חדשותי, בעייתי וחיוני שיש בו עניין לציבור. לשיטתם, החשיבות בפרסום נעוצה בין השאר בכך שהתובע התמודד לתפקיד בכיר באגודת העיתונאים וראוי שהמעשים המיוחסים לו בכתבה יובאו לידיעת הציבור. עוד טענו הנתבעים כי התובע מונה לתפקיד מנהל קול ישראל באופן בלתי חוקי ובשל קשריו עם מנהל רשות השידור דאז, וכי הכתבה עוסקת בביקורת על התובע שהגיש מועמדות לתפקיד הדורש אמינות, יושרה וניקיון כפיים.

בית המשפט קבע:

כב' השופטת מ' ליפשיץ פריבס קבעה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ראשית קבע בית המשפט כי על פי מבחנו של האדם הסביר, הכינוי שניתן לתובע בכותרת הכתבה 'עבריין' ש'ביצע שורה של עבירות פליליות' יש בו כדי לשים אותו ללעג, להשפילו ולבזותו בעיני הבריות. לדעת השופטת, הכותרת מייחסת לתובע התנהגות שלא נותר לקורא לבחון אם היא בעלת אופי שלילי, שעה שהתובע אופיין וסווג כבר כעבריין. עוד צוין כי ככלל, תווית של עבריין יש בה כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, במשרתו ובעיסוקו ויפים הדברים משעסקינן במי שנושא בתפקיד ציבורי כמו במקרה דנן. מלבד האמור ציין בית המשפט כי הכתבה פורסמה בעיתוי שנועד לפגוע במועמדות של התובע לאגודת העיתונאים, ערב הבחירות לאגודה, וכי למרות שהבעת דעה היא מותרת ככל שההתבטאויות בכתבה היו לבירור ההתאמה של התובע לתפקיד, אולם התיימרות הנתבעים לפרסם "עובדות" על התובע נתפסת בעיני האדם הסביר כפוגענית ומבזה.

מכאן, פנה בית המשפט לדון בהתקיימותן של הגנות החוק על הפרסום מושא התביעה. בעניין זה התייחס בית המשפט לניסיונם של הנתבעים להתלות בדו"ח מבקר המדינה אודות התובע, וקבע כי הנתבע הסיק בכתבה מסקנות אישיות שלו מדו"ח המבקר, ללא הצגת הדו"ח או חלקים ממנו מהם יוכח כי המבקר מצא חשד לקשרי שוחד בין התובע למנכ"ל חברת "פיל"ת". עוד צוין כי בחלקי הדו"ח שהובאו כראייה מטעמו של הנתבע קיימת ביקורת על העסקה של פרויקטור חיצוני מבלי לשלוח אצבע מאשימה בדבר חשד לשוחד, וכי לא הובאו בכתבה פרטים מדויקים על ממצאי המבקר על מנת שיהא בידי הקורא הסביר להעריך את מהימנות הפרסום ולידע אם הוא מבוסס על מסקנות המבקר או שמא על מסקנות הנתבע על היות התובע עבריין. לאור כל האמור, לא עומדת לנתבעים ההגנה מכוח סעיפים 13(4) ו 13(11) לחוק.

בכל הנוגע להגנת "אמת בפרסום", קבע בית המשפט כי קיים עניין ציבורי בחשיפת מידע על המועמדים לאגודת העיתונאים, לאור מעמדה של האגודה בציבור ולצורך גיבוש עמדת בקרב הבוחרים לאגודה. כמו כן, בעצם ההתמודדות של התובע לתפקיד ציבורי הוא נוטל על עצמו מטבע הדברים את 'הסיכון' לפגיעה בשמו הטוב על מנת שתמומש הזכות לחופש הביטוי מקום בו קיים עניין ציבורי בפרסום. לפיכך, קבע בית המשפט כי התקיים במקרה זה יסוד ה"עניין הציבורי" בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק. אשר ליסוד ה"אמת", סבר בית המשפט כי מכותרת הכתבה ילמד האדם הסביר כי התובע הורשע בדין אלא שלא כך היה משהתקבלה החלטה על אי העמדתו לדין. לאור האמור, נדחתה טענת הנתבעים בנוגע להגנת 'אמת בפרסום' בהתייחס לביטוי 'עבריין'.

מלבד האמור, נדרש בית המשפט גם להגנת הנתבעים לתום לב ("חובת פרסום") בכל הנוגע לתוכן הכתבה. נקבע, כי אלו לא דאגו לפרסם עדכון בנוגע לתוכן הכתבה אולם לא הייתה פנייה בנדון מצד התובע, מה גם שבית המשפט השתכנע כי העניין הציבורי המשמעותי בנוגע לתובע הוא שהביא לפרסום הכתבה. כמו כן, מצא בית המשפט כי הנתבע האמין באמיתות הביטוי "עבריין" בגוף הכתבה ובהזכירו את עניין החקירה ותוצאותיה על פי הודעת דובר המשטרה, ויש בכך כדי להביא למסקנה לפיה הפרסום נעשה בתום לב אובייקטיבי ולא רק סובייקטיבי שלו. בנוסף, סבר בית המשפט כי אמנם ראוי היה שהנתבע יקבל את תגובת התובע עובר לפרסום, אך בכך אין כדי לאיין את הקביעה בנוגע לתום הלב בפרסום בפרט לאור הודעת המשטרה. יתרה מכך, לאחר פרסום הכתבה לא ביקש התובע להביא את תגובתו כי אם דרש את התנצלות והתריע על כוונתו לנקוט בהליך משפטי. זאת, על אף שהתובע הוא כאמור איש תקשורת שהיה בידיו בנקל להביא את תגובתו לגוף הכתבה בפני הנתבע ולו גם בדיעבד. נגישותו של התובע לכלי התקשורת, נקבע, מחלישה את המשקל שיש לתת לאי קבלת תגובתו לפרסום.

עוד קבע בית המשפט כי האמירה "העבריין אריה שקד, שביצע שורה של עבירות פליליות ומעשיו נחקרו על ידי המשטרה.." אין בה משום חריגה מתחום הסביר בנסיבות העניין, שעה שהיא נאמרה בנשימה אחת עם החשדות שנחקרו ועם הודעת דובר המשטרה. כך גם הוסיף הנתבע ואמר בכתבה כי התובע "נחשד בשורה של מעשים בלתי חוקיים" מה שמלמד כי לא עסקינן בשלב זה בהרשעה, כי אם בחקירה משטרתית. לפיכך, אף שראוי היה שייאמר כי התובע חשוד להבדיל מעבריין, הרי שבהתחשב בהמשכו של אותו משפט בכתבה על החשדות כנגדו סבר בית המשפט כי אמירות אלו בגוף הכתבה חוסות תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15 (2) לחוק. בכל הנוגע ליתר הביטויים בגוף הכתבה, ובכלל זאת כי התובע "ניסה להטות מכרזים", ציין בית המשפט כי אין חולק שהתובע התמודד על תפקידי ניהול ברשות השידור מול מתחרהו וכי הוכח כי התובע במעשיו ביקש להביא לפסילה של מועמדים אחרים במכרזים ברשות השידור. לפיכך, הפרסום יחסה בצילה של הגנת החובה העיתונאית. אשר לאמירה בדבר "חשד לקשרי שוחד" קבע בית המשפט כי לא חלה עליה הגנת "אמת דיברתי" אולם גם עליה יש להחיל את הגנת חובת הפרסום העיתונאי. זאת, שכן היה בסיס למסקנה של הנתבע בדבר חשד בנדון והפרסום נעשה בסבירות ובתום לב. למסקנה דומה הגיע בית המשפט ביחס לאמירה כי התובע 'סולק' מתפקידי ניהול בראשות השידור, וקבע כי הוא ביטוי סביר בנסיבות העניין.

סיכומם של דברים – נקבע כי כותרת הכתבה בלבד מהווה לשון הרע שפורסמה בחוסר תום לב אולם היא לא פורסמה "בכוונה לפגוע". לאור כל האמור לעיל, יפוצה התובע בסך של 30,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט בסך 15,000 ₪. התביעה התקבלה חלקית.


בשם התובע: יגאל חברוני; בשם הנתבעים: יורם מושקט.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים