ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

סק 15877-12-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הנהלת בתי המשפט (בית דין אזורי לעבודה - תל-אביב-יפו, הדס יהלום) 07/02/2017

13/02/2017 13:25:09

תשלום בגין שעות נוספות - בית הדין האזורי לעבודה קבע כי עוזרים משפטיים המועסקים בהנהלת בתי המשפט זכאים לתשלום שעות נוספות.

נקבע, כי בניגוד לחוזי העסקתם שהחריגו אותם מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, ולמרות שעבודת העוזרים כרוכה במידת אמון מיוחדת כלפי השופטים ומערכת המשפט כולה – הרי שעבודתם מוגדרת ומתוחמת בזמן ולכן אין כל הצדקה להחריגם מתחולת החוק. כפועל יוצא, יקבלו העוזרים תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, גם רטרואקטיבית. עוד נקבע כי לא הוכח קיומו של נוהג לאפשר מעבר של עוזרים משפטיים ממשרות קבועות למשרות מילוי מקום ללא הגבלה על מספר המשרות הזמניות וללא הגבלת פרק הזמן, אולם על המדינה לחדש את ההדברות עם נציגות העובדים במטרה להגיע להסכמות בעניין ההתאמות הנדרשות של התקשי"ר בעניין זה.

עניינו של ההליך, בבקשת צד לסכסוך קיבוצי שהוגשה ע"י ההסתדרות הכללית וועד העוזרים המשפטיים הארצי, העוסקת בשני נושאים הקשורים להעסקתם של העוזרים המשפטיים במערכת בתי המשפט: זכאות לתשלום על עבודה בשעות נוספות וסוגיית מילוי מקום. על פי הנטען בבקשה, החל משנת 2005 נקלטו עוזרים משפטיים להנהלת בתי המשפט על בסיס חוזה אישי בהם נקבעה בין היתר העדר תחולה של חוק שעות עבודה ומנוחה על ההעסקה, כך שלא יינתן לעוזרים כל גמול בגין עבודה בשעות נוספות. בנוסח אחד של החוזה נקבע שמדובר בהעסקה "במשרת אמון".

מלבד זאת, נקבע בחוזה ההעסקה כי הפרק בתקשי"ר העוסק במילוי מקום ומינוי בפועל לא יחול עליהם. לטענת העוזרים, עד שנת 2011, במקרים שבהם העוזר המשפטי לא יכול היה להמשיך לעבוד עם השופט שאליו היה צמוד שלא באשמת העוזר, התאפשרה העסקתו במשרה פנויה באופן זמני עד למציאת פתרון של קבע. עוד נטען כי בשנים אלה לא חלה הגבלה על משך הזמן שבו העוזר המשפטי יכול לכהן במשרות זמניות עד למציאת פתרון קבע, כאשר התנהלות זו הפכה לנוהג מחייב. דא עקא, שלטענת ועד העוזרים וההסתדרות המדינה הפרה את הנוהג הנ"ל בשני שלבים: בשלב הראשון, בתחילת 2012, הוחלט להגביל את משך ההעסקה שיכול עוזר משפטי לבצע במשרה זמנית לתקופה של עד שנה אחת. בשלב השני, בראשית שנת 2013, הוחלט שלא ניתן לעבור ממשרות קבועות למשרות זמניות ושלאחר סיום משרה אחת במילוי מקום, גם אם לא חלפה שנה, העוזר המשפטי לא יוכל לעבור למשרת מילוי מקום אחרת. עוד נטען כי בשלהי 2014 החליטה הנהלת בתי המשפט על הפסקת קליטה של עוזרים משפטיים מחוץ למערכת למשרות פנויות לחלוטין וכי בהמשך הופצה הנחיה של מנהל בתי המשפט לפיה בוטל האיסור על מעבר בין משרות זמניות זהות. מכאן הבקשה דנן. לשכת עורכי הדין הצטרפה להליכים כידידת בית המשפט.

בית הדין קבע:

כב' סגנית הנשיאה, השופטת הדס יהלום, קבעה כי דין הבקשה להתקבל. ראשית, נדרש בית הדין לשאלת זכאותם של העוזרים המשפטיים לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות. צוין, כי מהנתונים שהוצגו במסגרת הבקשה עולה כי מרבית השעות הנוספות מבוצעות על ידי עוזרים משפטיים בבית המשפט העליון, אולם הוכח כי גם עוזרים משפטיים ביתר מערכת המשפט עובדים בשעות נוספות. עוד עלה מהחומר כי לעיתים כאשר עוזר משפטי צובר מכסת עבודה בשעות נוספות, אמרכלות בית המשפט העליון מבצעת באופן אוטומטי המרה של שעות העבודה הנוספות לשעות עבודה ב"חסר" מאותו החודש. כמו כן, שעות העבודה שמבצעים העוזרים המשפטיים בבית המשפט העליון בימי ו' נצברות במעין "בנק", ואלו רשאים להמירן בתמורה לימי חופשה.

מבחינה משפטית, הזכיר בית הדין הפסיקה קבעה שורת מבחנים על מנת להכיר בחריג של משרת האמון האישי בחוק שעות עבודה ומנוחה. בין היתר נדרש כי יהיה מדובר בעובד בכיר, בעל מידע מיוחד, בעל אחריות מיוחדת, בעל יכולת להחליט באופן עצמאי, משתכר שכר גבוה ועובד בשעות לא שגרתיות. במקרה דנן, ציין בית הדין כי אין חולק שכניסת העוזרים המשפטיים לתפקידם תרמה תרומה משמעותית ליכולת של מערכת המשפט ושל השופטים להתמודד עם העומס הרב המוטל עליהם, הן במישור הפיזי ולא פחות מכך במישור הנפשי – הרגשי. בעניין זה, קיימים לדברי המדינה אלמנטים רבים בעבודת העוזר המעידים על קשר אישי ומיוחד שנוצר בינו לבין השופט שעמו הוא עובד, ובכלל זאת ידיעה הדדית אודות החיים הפרטיים של השניים, מודעות של העוזר המשפטי לשיקולים שעוברים במוחו של השופט בבואו להגיע להכרעה בסכסוך, חשיפה של העוזר המשפטי לטיוטות של החלטות ופסקי דין, הכרות עם שיטת העבודה של השופט הספציפי ועוד.

עם זאת, בשאלה האם די באמון המיוחד השורר בין העוזר המשפטי לבין השופט כדי להחריג את העוזרים המשפטיים מתחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה סבר בית הדין כי התשובה שלילית. לשיטת סגנית הנשיאה, מקום שבו תפקידו של העובד הוא כזה שנדרש ממנו לעמוד לרשות העבודה בשעות לא שגרתיות כחלק אינהרנטי מהתפקיד, בנוסף לתנאים הנוספים לעיל שנקבעו בפסיקה, יקבע שהוראות החוק אינן חלות. לעומת זאת, עד כמה שעבודת העוזרים המשפטיים חשובה ועד כמה שהאמון בינם לבין השופט חייב להיות אמון מיוחד, הרי שלדעת בית הדין מסגרת הזמן לביצוע העבודה מוגדרת מראש על ידי המעסיק ובתוך מסגרת זו נדרשים העוזרים המשפטיים לעבודה רבת אחריות ומחוצה לה אין הם נדרשים לבצע עבודה כלשהי. לפיכך, סבר בית הדין כי ההיבט שעניינו מימד הזמן בעבודה הוא המבחין בין מי שיחולו עליו הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לבין עובד שלא יחולו עליו הוראות החוק.

אשר על כן, הגיע בית הדין למסקנה כי על העוזרים המשפטיים חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וכפועל יוצא זכאים העוזרים שהועסקו בשעות נוספות לתשלום עבורן, ככל שהשעות אושרו על ידי הממונה עליהם. עוד נדחתה טענת המדינה כי שכרם של העוזרים המשפטיים כולל כבר תשלום עבור שעות נוספות. בכל הנוגע לזכאות פרטנית של כל אחד מהעוזרים ציין בית הדין כי לא מן הנמנע שיידרש הליך פרטני שבו יבחנו טענות הצדדים, לרבות השאלה האם אושר ביצוע שעות נוספות, האם שולם גמול עבורן ועוד.

מכאן, פנה בית הדין לדון בסוגיית מילוי המקום. הוזכר, כי על פי הפסיקה לצורך הוכחת נוהג יש להוכיח "חד משמעית וודאיות" וכי הנוהג נקלט כמקור משפטי בחוזה העבודה אך ורק כתנאי מכללא ולכן קיומו של תנאי זה חייב להיות ברור וחד משמעי. יחד עם זאת, המקרים הספורים שהובאו במקרה זה אינם מאפשרים לדעת בית הדין לקבוע כי בחוזה האישי של כל אחד מהעוזרים המשפטיים נכלל תנאי מכללא המאפשר העסקתו במשרה זמנית, ללא הגבלה על מספר המשרות הזמניות וללא הגבלת פרק הזמן שבו ניתן למלא מקום. עוד נקבע כי שעה שהמדינה החליטה, בניגוד לאמור בהסכם האישי של העוזרים המשפטיים, לאפשר לעוזר משפטי לעבוד במשרת מילוי מקום, שומה עליה לפעול בעניין זה בהתאם להוראות סעיף 18 לתקשי"ר במסגרת חובתה שלא להפלות בין עובדיה. בנוסף, נקבע כי שעה שלא ניתן ליישם את פרק 18 על העוזרים המשפטיים כלשונו בשל המיוחדות של מקצוע העוזר המשפטי, שומה היה על המדינה לנהל משא ומתן והיוועצות עם נציגות העובדים בכל הנוגע להתאמות הנדרשות בפרק. אשר על כן, הורה בית הדין למדינה לחדש את ההדברות עם נציגות העובדים במטרה להגיע להסכמות בעניין זה.

הבקשה התקבלה נקבע כי העוזרים המשפטיים זכאים לתשלום שעות נוספות רטרואקטיבית, כפוף לדיני ההתיישנות. עוד נקבע כי על המדינה לחדש את ההדברות עם נציגות העובדים במטרה להגיע להסכמות בעניין אופן יישום הוראות פרק 18 לתקשיר על מילוי מקום על ידי עוזרים משפטיים.


בשם המבקשים: איריס ורדי, אלין זילברשטיין, ארנה לין, הלפרן-מוסרי; בשם המשיבות: דורון יפת; בשם לשכת עורי הדין: נעמי לנדאו.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים