ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

עא 8143/14 יוסף חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (עליון, ס' ג'ובראן, נ' הנדל, ע' ברון) 29/01/2017

08/02/2017 09:03:18

יחסי בנק-לקוח | חובות בנק כלפי ערב | משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב - בית המשפט העליון דחה ערעור שהגיש ערב על החלטת בית המשפט המחוזי לקבל תביעה ע"ס 2,550,000 ₪ שהגיש נגדו "בנק דיסקונט למשכנתאות" מכוח ערבותו לחובות חברה שלא פרעה את חובותיה לבנק ונכנסה להליכי פירוק.

נקבע כי לא עלה בידי הערב להניח תשתית עובדתית וראייתית מתאימה כדי לקבוע שהבנק הסתיר מפניו את קיומו של משא ומתן עם ערב נוסף ואת הסכם הפשרה שנחתם עמו, או שנהג בחוסר תום לב במשא ומתן במובן אחר כלשהו.

המערער ערב לחובן של חברות מסוימות יחד עם חברו (להלן הערב הנוסף). הרקע לכך הוא היותם בעלי מניות ומנהלים בחברות, ורצונם להשיג מימון לפרויקט בנייה מאת "בנק דיסקונט למשכנתאות", הוא המשיב. הבנק הלווה סכומי כסף גדולים לחברות, שבסופו של דבר לא הצליחו לפרוע את חובותיהן. בעקבות זאת נכנסו החברות להליכי פירוק וכינוס. הבנק דרש מן המערער ומן הערב הנוסף לשלם את חובותיהם מכוח ערבותם וניהל איתם משא ומתן לשם הגעה להסדר. המשא ומתן הבשיל לכדי "מסמך עקרונות" ששלח הבנק למערער ולערב הנוסף. הערב הנוסף חתם על ההסכם ללא הערות, ואילו המערער חתם עליו תוך הסתייגות משתי נקודות. המערער לא זכה למענה כלשהו מצד הבנק להערות שהעיר ביחס להסכם העקרונות. לאחר חתימת המערער והערב הנוסף על הסכם העקרונות, המשיך הבנק לשאת ולתת רק עם הערב הנוסף. משא ומתן זה לא כלל שינוי של התנאים שנקבעו בהסכם העקרונות, אלא רק פירוט רב יותר של עניינים שכבר נקבעו בו. בסופו של דבר נכרת הסכם בין הבנק לבין הערב הנוסף בלבד. היות שהסכם הפשרה לא כלל בסופו של דבר את המערער, הגיש נגדו הבנק תביעה מכוח ערבותו. סכום התביעה עמד על סך של 2,550,000 ש"ח, למרות שהבנק טען כי חובו של המערער גדול בהרבה.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הבנק, בדחותו את טענות ההגנה שהעלה המערער, אך שתי טענות הגנה שהעלה המערער לא נדונו. אחת, כי הסכם העקרונות עליו חתם במסגרת המשא ומתן הוא חוזה מחייב. אם טענה זו נכונה, הרי שהסכם זה שינה את הסכם הערבות המקורי, ולכן יש לדחות את דרישת הבנק לאכיפת הסכם הערבות. השנייה, כי הבנק הפר את חובת תום הלב כלפיו, לנוכח הדרתו מהסכם הפשרה שנערך בסופו של דבר עם הערב הנוסף בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בדעתו לדון בטענות אלה, הואיל והועלו כלאחר יד ובאופן אגבי. מכאן הערעור, שבמרכזו עומדות הטענות שבהן לא דן בית המשפט המחוזי.

לטענת המערער, הסכם העקרונות שגובש במהלך המשא ומתן שניהל עם הבנק, ושעליו חתם לאחר שביצע בו שינויים מסוימים, מהווה חוזה מחייב בינו לבין הבנק. טענה נוספת היא שהבנק הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו בשלוש דרכים: ראשית, בנהגו באופן שונה בשני הערבים בעת שחתם על הסכם פשרה עם אחד מהם בלבד. שנית, בכך שלא יידע את המערער על כריתת הסכם הפשרה עם הערב הנוסף. שלישית, באופן ניהול המשא ומתן. לנוכח אלה המערער כי יש לדחות את תביעת הבנק נגדו, או משום שחוזה הערבות המקורי שונה באמצעות הסכם הפשרה, או משום שהעמידה עליו כפופה לחובת תום הלב.

בית המשפט קבע:

כב' השופטת ע' ברון, אליה הצטרף כב' הש' ס' ג'ובראן, קבעה כי דין הערעור להידחות. הוסבר כי עיקר עניינו של הערעור הוא באירועים שלאחר תיקון הסכם העקרונות על ידי המערער – ובהקשר זה לצדדים גרסאות עובדתיות סותרות. לטענת המערער, הבנק דחה את ניסיונותיו לקדם את הפשרה בין הצדדים והסתיר ממנו כי המשיך במקביל לקיים משא ומתן רק עם הערב השני; ואילו לטענת הבנק, המערער הוא שהתעלם מהצעותיו של הבנק להגיע להסדר, לא נטל אחריות על חובותיו הכבדים לבנק, ונמנע מלקחת חלק בהסכם הפשרה הסופי. גרסתו של כל אחד מהצדדים נשענה על עדות יחידה מפיו של עד בעל עניין. מטעם המערער העיד הוא עצמו; מטעם הבנק הובאה עדותו של מי ששימש בעת הרלוונטית כמנהל אגף האשראי בבנק. נקבע כי גרסתו של המערער רחוקה מלהיות משכנעת, היא מעוררת שורה של תהיות, ובכל מקרה אין בה די כדי להרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי דבק בהתנהלותו של הבנק חוסר תום לב. מעדויותיהם בפני בית המשפט המחוזי, של שני הצדדים, ניכר כי המערער החל לגלות עניין בפשרה עם הבנק רק לאחר שהסכם הפשרה עם הערב השני כבר הושג ונחתם. את הסכם העקרונות המתוקן שלח המערער לבנק באמצעות הפקס, ומאז לא יצר עוד קשר עם נציגיו. נציג הבנק מצדו הבהיר בעדותו כי המערער מעולם לא יצר עמו קשר ולא פנה אליו. הנציג הסביר כי מבחינתו של הבנק, השינויים שערך המערער בהסכם העקרונות, ובעיקרם הוספת המילה "לא" בסעיף האחרון, הבהירו לבנק כי המערער אינו מעונין להתקשר בהסכם מחייב, ושמטו את הקרקע תחת הפשרה שהחלה מתגבשת עמו. לאחר שחתם על הסכם העקרונות (תוך תיקונו כאמור), המערער נקט בגישה פאסיבית ולא יזם כל פניה לבנק על מנת לקדם פשרה בין הצדדים.

נקבע כי בהינתן כל האמור, לא עלה בידי המערער להניח תשתית עובדתית וראייתית מתאימה כדי לקבוע שהבנק הסתיר מפניו את קיומו של משא ומתן עם הערב השני ואת הסכם הפשרה, או שנהג בחוסר תום לב במשא ומתן במובן אחר כלשהו. אמת הדבר, יכול היה הבנק לפנות מיוזמתו למערער ולעודד אותו לשוב לשולחן המשא ומתן – ואולם בנסיבות שבהן המערער לא הראה כל עניין מצדו להסדיר את חובותיו לבנק, אין לומר כי הבנק פעל באופן בלתי ראוי משלא עשה כן. זאת ועוד, הרושם שהצטייר מהעדויות הוא שדווקא התנהלותו של המערער היא זו שאינה ראויה, כאשר לאורך כל תקופת המשא ומתן עם הערב השני, המערער נקט גישה פאסיבית ולא לקח כל אחריות על חובותיו לבנק, שעמדו על עשרות מיליוני שקלים.

בשונה מכך, כב' השופט נ' הנדל סבר כי התוצאה הראויה היא מתן אפשרות לצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן.

הערעור נדחה כאמור בחוות דעתה של השופטת ע' ברון, אליה הצטרף השופט ס' ג'ובראן, ובניגוד לחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שהציע לקבל את הערעור באופן חלקי.


בשם המערער: רוי בר-קהן; בשם המשיב: אסף אנגלרד, זוהר אילן.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים