ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

עפ 216/16 חמזה רדיאדה נ' מדינת ישראל (עליון, ח' מלצר, צ' זילברטל, ד' ברק-ארז) 29/01/2017

06/02/2017 13:58:07

אינוס | עבירות מין - בית המשפט העליון דחה ערעור שהגיש רופא על הרשעתו בביצוע עבירה של אינוס במרמה במטופלת במהלך בדיקת אולטרסאונד וכן על חומרת העונש שהוטל עליו 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

נקבע כי בית המשפט המחוזי צדק בכך ששקל לחומרה את העובדה כי העבירות בוצעו בידי רופא, האמון על שלומם של מטופליו בשעת הבדיקה.

נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי. בכתב האישום נאמר כי המערער שהוא רופא, המתמחה בתחום הרנטגן והדמיית קול (אולטרסאונד), עבד בתקופה הרלבנטית בבית חולים בירושלים. המתלוננת הגיעה לבית החולים בשל כאבים שחשה בבטנה והיא הופנתה לבדיקת אולטרסאונד. המתלוננת נכנסה בגפה לחדר הבדיקה, בו המערער נכח לבדו. המערער בדק את המתלוננת בבטנה באמצעות מתמר אולטרסאונד. במהלך הבדיקה הנ"ל, כך נטען, המערער ביקש מהמתלוננת להפשיל את חצאיתה ותחתוניה. המערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת, שלא בהסכמתה ותוך יצירת מצג שווא לפיו הדבר נדרש כחלק מהבדיקה שערך. לאחר מכן לחץ לה על פי הטבעת, וזאת, כך נטען, בתואנה שהדבר נדרש כחלק מהבדיקה שערך. בתשובתו לכתב האישום המערער כפר במיוחס לו וטען, בין היתר, כי בדק את המתלוננת בהתאם למקובל ולנהלי בית החולים ושלל את הטענה כי החדיר את אצבעו לאיבר מינה. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של אינוס במרמה לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין ובעבירה של מעשה מגונה במרמה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק. במסגרת גזר הדין הושתו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, 20 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. מכאן ערעור המערער על הכרעת הדין והעונש.

המערער טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שנתן אמון בעדותה של המתלוננת. לשיטת המערער, עדותה של המתלוננת היא חסרת היגיון פנימי ונפלו בה, לגרסתו, סתירות וקשיים מהותיים. לטענת המערער, המתלוננת העידה כי למרות שהרגישה את החדרת אצבעו לאיבר מינה, היא לא ראתה את הדבר בפועל, שכן פניה היו מופנות למסך האולטרסאונד. המערער טען עוד כי המתלוננת לא הביעה כל התנגדות, או אי שביעות רצון במהלך הבדיקה. לגרסת המערער, בתום הבדיקה המתלוננת נראתה רגועה ונינוחה, וללא כל סממן המעיד על אירוע מיני חריג שעברה. לחילופין, המערער השיג על חומרת העונש שהושת עליו, וטען כי העונש חורג ממדיניות הענישה הנהוגה, ואף איננו הולם את נסיבות ביצוע העבירה, שלא לוותה באלימות, או בגרימת נזק למתלוננת. המערער טען עוד כי לא ניתן משקל הולם בגזר הדין לנסיבותיו האישיות ובכללן: גילו הצעיר; היעדרו של עבר פלילי; הישגיו המקצועיים והנזק הרב שנגרם לו כתוצאה מעצם הרשעתו. נוכח האמור, המערער ביקש להקל באופן משמעותי בעונש המאסר בפועל שהושת עליו.

בית המשפט קבע:

כב' השופט ח' מלצר, אליו הצטרף המותב, קבע כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות. נקבע כי עניינו של המערער לא מצדיק התערבות בממצאיה של הערכאה המבררת לפי אמות המידה המקובלות בפסיקה, וזאת לאחר שהרשעת המערער הוכחה מעבר לספק סביר על יסוד עדותה של המתלוננת ובית המשפט קמא מילא כדבעי את חובת ההנמקה. בית המשפט המחוזי התרשם לחיוב מעדותה של המתלוננת בפניו ומצא אותה אמינה. בית המשפט קמא מצא גם תימוכין לגרסתה של המתלוננת, בין היתר, בדיוק גרסתה, במידיות מסירת גרסתה ובאי רצון מצידה להגיש תלונה במשטרה. בית המשפט המחוזי קבע, מנגד, כי גרסתו של המערער "היתה פחות או יותר עקבית, אך לא אמינה". בית המשפט המחוזי קבע כי "מעדות המתלוננת עולה כי היא אמנם הסכימה לבדיקה, אך לא ניתן לראות בכך הסכמה ממשית, אלא הסכמה שנבעה מהבנתה של המתלוננת שהנאשם הוא הרופא והוא הקובע". נקבע כי בנסיבות אלו לא נמצא טעם טוב להתערב בקביעתה של הערכאה המבררת לפיה הסכמתה של המתלוננת למעשים שהמערער ביצע בה הושגה במרמה לגבי מהות המעשים.

נקבע כי לא נמצא כי העונש שהושת על המערער מצדיק התערבות בו לפי אמות המידה שהותוו בפסיקה. המערער הורשע בהחדרת אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת במהלך בדיקת אולטראסאונד, תוך ניצול לרעה של מצוקתה והיותה במצב פגיע ורגיש, באמצעות מצג השווא שיצר בפניה כאילו מדובר בהליך בדיקה שגרתי. המערער פגע בכבודה ובגופה של המתלוננת שנתנה בו אמון והוא מעל באמונה. המערער אכן הורשע במעשה שארך רגע קצר בלבד, ומעידה זו חרגה, כנראה, מיתר מישורי חייו. בצד זאת, משפטית – מדובר כאן באונס לכל דבר ועניין. נקבע כי בית המשפט המחוזי צדק בכך ששקל לחומרה את העובדה כי העבירות בוצעו כאן בידי רופא, האמון על שלומם של מטופליו בשעת הבדיקה. מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי רופא מטופל. נקבע כי העונש שהושת על המערער הביא בחשבון את מכלול נסיבות המעשה והעושה, לרבות מאפייניו הספציפיים של המערער. בית המשפט המחוזי שקל לקולא את גילו הצעיר של המערער, ואת העובדה שהוא נעדר עבר פלילי. הוא אף נתן משקל משמעותי לאפשרות שבשל הרשעתו לא יוכל להמשיך ולעסוק ברפואה. כן אוזכר שהמערער עודנו נוקט ב"עמדת הכחשה כללית ומוחלטת" וכי שירות המבחן נמנע עקב כך מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו. נקבע כי בנסיבות אלו, אין מקום להתערב בעונשו של המערער.

הערעור נדחה.


בשם המערער: יוסי זילברברג, ליאת פרייברג; בשם המשיבה: מורן פולמן.


לפסק הדין המלא לחץ כאן

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים