ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תא 33717/08 יצחק בן לולו נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (שלום - תל-אביב-יפו, זהבה אגי, ס. נשיאה) 21/11/2012

06/12/2012 07:31:34

רשלנות רפואית - בית משפט פסק פיצויים בסך 150,000 ₪ לאסיר שנפגע במהלך הזרקת אפידורל על ידי רופא מרדים לצורך שיכוך כאבי גב.

בגין נזק לא ממוני עקב רשלנות רפואית בעת הזרקת אפידורל אשר גרמה למטופל נזק גופני .

עם זאת, נקבע כי למטופל אשם תורם של 50% לנזקו.

התובע, אסיר במועד הגשת התביעה, הגיש תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו לטענתו בבית חולים בבעלות המדינה כאשר בעת הזרקת בלוק אפידורלי על ידי רופא מרדים לצורך שיכוך כאבי גב, התעלף האלונקאי אשר אחז בתובע וגרם לתזוזתו. לטענת התובע כתוצאה מהתזוזה במהלך ההזרקה נגרם לו נזק גופני חמור המתבטא בתסמונת "זנב סוס". כמו כן טען התובע כי סירב להמלצת הרופאים לעבור ניתוח לשיפור מצבו לאחר המקרה, כיוון שחשש מהשלכותיו של הניתוח.

הנתבעת הודתה בכך שהתובע קיבל אלחוש אפידורלי עקב כאבי גב, אך הכחישה באופן נחרץ כי התרחש אירוע חריג במהלך ההזרקה, בין היתר באמצעות תצהירים אשר הוגשו מטעמה על ידי הרופא המרדים והאלונקאי, ובאמצעות רישום מיום האירוע בו נכתב שההליך היה תקין.

בית המשפט קבע:

כב' השופטת ז' אגי קבעה כי עדות התובע מהימה בעיניה, זאת לעומת הבעייתיות הקיימת בגרסת המדינה הנובעת מחוסר התיעוד באשר לביצוע ההליך הרפואי, ואי בהירות בממצאים ובסדר הכרונולוגי של הדברים. בנוסף, שינוי הגרסה של הרופא המרדים והאלונקאי בעת החקירה הנגדית בה הודו כי האלונקאי התעלף אך טענו כי ההתעלפות קרתה בטרם ביצוע הזריקה, יוצר חשד לניסיון לטשטש ולהסתיר את האירוע ופוגע באמינות גרסת המדינה. עוד נקבע כי היה ראוי שאירוע ההתעלפות יתועד וידווח, והעדר הרישום עומד לחובת הנתבעת.

לאור האמור, בית המשפט קבע כי נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבעת להוכיח כי לא הייתה רשלנות בביצוע ההליך, וכי נטל זה לא הורם על ידה כיוון שגם המומחה מטעמה נאלץ לקבוע כי לא ניתן לשלול השפעת הזריקה האפידוראלית על התפתחות תסמונת זנב הסוס.

בית המשפט קיבל את גרסת התובע וקבע כי כתוצאה מתוזזת האלונקאי בעת ביצוע ההזרקה נגרמה לתובע תסמונת זנב הסוס. עוד נקבע כי הנתבעת היא האחראית לאירוע כיוון שלא הפעילה אמצעים מתאימים להחזקת החולה בעת ביצוע ההזרקה. עם זאת, בית המשפט ציין כי גם התנהלות התובע וסירובו לעבור בירור וניתוח תרמו משמעותית למצבו ולחומרת הנזק בשיעור של 50% לפחות. לעניין הפיצויים נקבע כי עובר לאירוע נשוא התביעה, היה התובע משולל כושר השתכרות, ועל כן אין לפסוק לו פיצוי בגין אבדן השתכרות או פגיעה בכושר ההשתכרות. באשר לשאר פרטי הנזק אשר נתבעו, נקבע כי לא הובאה כל ראיה מצד התובע באשר לגובה הפיצויים הנתבעים ואין הצדקה לפסוק פיצוי גלובלי על רקע מחלתו הבסיסית וחוסר הוודאות באשר למצבו הרפואי אליו היה מגיע גם אלמלא האירוע. עם זאת, נפסקו פיצויים בגין נזק לא ממוני בסך 300,000 ₪ אשר הופחתו לסכום של 150,000 ₪ לאור אשמו התורם של התובע.

בית המשפט קיבל את התביעה


בשם התובע: ד"ר יגאל מירון; בשם הנתבעת: ש.גלס.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו 21 נובמבר 2012 ת"א 33717-08 בן לולו יצחק נ' מדינת ישראל/משרד הבריאות בפני כב' השופטת זהבה אגי, ס. נשיאה התובע 1. יצחק בן לולו ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר יגאל מירון נגד הנתבעת 1. מדינת ישראל - משרד הבריאות ע"י ב"כ עוה"ד ש. גלס

פסק דין 1. התובע, יליד שנת 1955, אסיר במועד הגשת התביעה, הגיש תביעתו זו בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו לטענתו, כתוצאה מאירוע מיום 23.10.98, כאשר בעת הזרקת בלוק אפידורלי לצורך שיכוך כאבי הגב מהם סבל, נפל האלונקאי אשר החזיק אותו ומשך אותו אחריו כאשר המזרק נעוץ בגבו [להלן - "האירוע"], וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גופני חמור, והוא סובל מתסמונת "זנב סוס".

2. התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל, הבעלים והמחזיקה של בית החולים לגליל המערבי בנהריה בו התרחש האירוע.

3. התביעה הוגשה מלכתחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב [ת.א. 2677/04] וביום 18.6.2008 הורה בית המשפט המחוזי, לבקשת ב"כ התובע, על העברת הדיון לבית משפט השלום.

4. הנתבעת לא הכחישה את עצם אישפוזו של התובע בבית החולים בנהריה במועד הנטען בשל התקף חריף של כאבי גב וכי התובע קבל אילחוש אפידורלי. יחד עם זאת, הנתבעת הכחישה מכל וכל את ארוע הנפילה של האלונקאי והפגיעה במהלך ביצוע פעולת האילחוש, ובכתב הגנתה טענה כי התובע בדה סיפור שלא היה ולא נברא כדי להוציא ממנה כספים שלא כדין. הנתבעת טענה כי התובע אשר נשפט למאסר ממושך, נוהג להעמיד פני משותק, וכי מדובר במתחזה המעצים ומגזים בתלונותיו ואינו משתף פעולה עם הצוות המטפל.

5. עוד טענה הנתבעת כי לאחר ההזרקה, התובע חש בטוב, התהלך במחלקה באופן עצמאי ורק למחרת החל להתלונן על בעיה במתן השתן. התובע נבדק, והוסבר לו כי יש צורך בהערכה נוירוכירורגית דחופה ולשם כך יש להעבירו לבי"ח רמב"ם, אך התובע סרב, ורק לאחר שיכנועים רבים נעתר להעברתו, ושם אכן נותח התובע ונמצא מהלך חופשי גם אחרי הניתוח.

6. עמדות הצדדים לא היו ניתנות לגישור, ועל כן הועבר התיק לשמיעת ראיות.

נסיבות האירוע

5. האירוע תואר ע"י התובע במספר הזדמנויות שונות:

בכתב התביעה נטען, כי בעקבות התקף חריף של כאבי גב תחתון, הופנה התובע לבית החולים בנהריה. הוא אושפז ולמחרת אשפוזו הובל על ידי אלונקאי לחדר הניתוח לשם ביצוע זריקת אפידורל בגב התחתון.

את שארע בחדר הניתוח מתאר התובע בתביעתו כך: "בחדר הניתוח לא נכח צוות רפואי למעט המרדים, התובע שמע את המרדים מבקש מהאלונקאי להעביר את התובע מהאלונקה אל שולחן הטיפולים. האלונקאי סרב למלא אחר הוראות המרדים בטענה שאין זה מתפקידו וחל עליו איסור לעשות זאת. לאחר ויכוח בין המרדים לבין האלונקאי, הסכים האלונקאי להעביר את התובע מהאלונקה ולהושיבו על שולחן הטיפולים והיה להחזיק את התובע בתנוחה מיוחדת ובצורה כזו שתאפשר למרדים לבצע את הזרקת חומר ההרדמה אל בין חוליות עמוד השדרה הגבי בלי שהתובע יזוז.

בעת שהמרדים הזריק את חומר ההרדמה, התובע שמע את המרדים צועק ונוזף באלונקאי ומורה לו לא לזוז. לפתע חש האלונקאי בכי רע ונפל על הרצפה כשהוא מושך אחריו את התובע לכיוון הרצפה. מיד חש התובע שהוא משותק בכל חלק גופו התחתון וברגליו".

בתצהיר עדותו הראשית תואר האירוע כדלקמן: "...הייתי בחדר הניתוח עם המרדים ועוד אלונקאי. שמעתי את הרופא מבקש מהאלונקאי שיחזיק אותי והאלונקאי עונה לרופא שזו לא העבודה שלו וכי יש לי הרבה עבודה ואני צריך ללכת, הרופא המרדים אמר לאלונקאי כי הוא צריך רק שתי דקות שתחזיק אותו בשביל לתת את הזריקה. פרט למרדים לא היו עוד עוזרים אחרים, כלומר עוד רופאים. תוך כדי הויכוח האלונקאי החזיק אותי והמרדים הביא את הזריקה אני הסתובבתי כי המרדים אמר לאלונקאי לסובב אותי ולהחזיק אותי עד שהוא יתן את הזריקה. לפתע האלונקאי נפל ומשך אותי אחריו עם הזריקה בגב כאשר המרדים צועק על האלונקאי ושואל אותו מה קרה והרגשתי את הזריקה חזק ונרדם לי פתאום חצי גוף תחתון".

6. במכתב עליו חתום התובע ועליו מדבקה של בי"ח רמב"ם הנושאת את פרטיו תואר האירוע כדלקמן: "בתאריך 23.10.98 יום שישי עברתי בביה"ח בנהריה זריקת בלוק אפידורל עקב בעיות גב שהומחשו בצילומי C.T פריצות דיסק. לאחר הזריקה ולמעשה מרגע הזרקת המחט חשתי בחוסר תחושה מיידית בין הרגליים ובאיבר המין ובישבן. התפתלתי מכאבים וצעקתי לרופא אני לא מרגיש כלום הכל מת אצלי שורף לי אני צריך לתת שתן אני לא יכול כואב לי תעזרו לי..."

7. בתצהיר התשובות לשאלון תואר האירוע ע"י התובע באופן הבא (תשובה 9): "האלונקאי לקח אותי לחדר ניתוח לא היה בחדר ניתוח אף אחד פרט למרדים. המרדים ביקש מהאלונקאי שיחזיק אותי לדקה ויחזיר אותי לחדר. הוא ענה שזה לא מתפקידו אך לבסוף נעתר לבקשת המרדים. אני והאלונקאי נפלנו על הרצפה והרגשתי דקירה חזקה בגב".

8. כחוט השני, עוברת בכל גרסה כתובה שמסר התובע לאירוע נשוא התביעה, כי הרופא המרדים בקש מן האלונקאי להחזיקו בתנוחה מכופפת, כדי שלא יזוז בעת ביצוע ההזרקה. התעורר ויכוח בין האלונקאי למרדים, שטען שאין זה מתפקידו, בסופו האלונקאי נעתר לבקשת המרדים, ואזי תוך כדי ביצוע ההזרקה, האלונקאי חש שלא בטוב, נפל ומשך עמו את התובע וגרם לתזוזתו, ומיד חש התובע כאבים באזור הגניטלי ותחושת שיתוק בחלק גופו התחתון וברגליים.

9. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של ד"ר גורביץ, מי שביצע את הבלוק האפידורלי, של ד"ר שמעון עברי, מנהל מחלקת הרדמה אצל הנתבעת, של ד"ר נמרוד רחמימוב, מנהל היחידה לניתוחי עמ"ש אצל הנתבעת החל משנת 2001 ושל שמעון פנחס, האלונקאי אשר עבד בחדר התאוששות ביום האירוע.

10. ד"ר גורביץ הצהיר בתצהירו: "לא היה ולא נברא ה"אירוע" המתואר בכתב התביעה [הדגשה במקור - א.ז]. ביום 23.10.98 בשעות הבוקר ביצעתי את זריקת האפידורל בחדר ההתעוררות שנמצא בסמוך לחדר הניתוח, כשכל הצוות הרפואי נמצא במקום. לאחר שביצעתי את הזריקה נבדק התובע על ידי וכל המדדים שנמדדו היו תקינים-דבר המצביע על היעדר סיבוך. התובע לא נפל וכל מהלך ההזרקה ולאחריו היה תקין וללא אירועים מיוחדים. לו היתה מתרחשת הנפילה המתוארת-הדבר היה מתועד ברשומה הרפואית ובוודאי שהייתי זוכר אותה מפני שאירוע כזה הוא אירוע חריג ביותר".

11. ד"ר עברי הצהיר כי ביום 23.10.98 בוצעה לתובע זריקה אפידוראלית בחדר התעוררות הסמוך לחדר הניתוח ע"י ד"ר גורביץ, שהינו רופא מרדים בעל וותק מקוצעי של מעל עשרים שנה, ונסיון קודם בפעולה זו במאות/אלפי מקרים בעבר [כך במקור - א.ז] וכי הפעולה בוצעה לפי כל הכללים המקצועיים הנהוגים ותועדה ברשומה הרפואית באופן מלא ללא כל אירוע חריג, וכי לפי המדדים שנרשמו, התובע חש בטוב לאחר ביצוע הפרוצדורה.

12. ד"ר רחמימוב לא טיפל בתובע, ותצהירו ניתן על יסוד עיון ברשומות הרפואיות. לדבריו על פי הרשומות הרפואיות עולה כי מהלך ביצוע הבלוק האפידורלי לתובע ביום 23.10.98 היה תקין, ללא סיבוכים כלשהם.

13. שמעון פנחס האלונקאי, אשר תצהירו ניתן בשלב מאוחר יותר מן המועד שבו הוגשו התצהירים הנ"ל, הצהיר כי לא התרחש אירוע "בלתי שגרתי" וכדבריו: "ב-12.11.08 או בסמוך לכך נקראתי לד"ר סגל-מנהל מחלקת הסיכונים בבית החולים אשר פנה אליי ואמר לי כי לאחר בדיקה עלה שבאותו יום בו נטען שכביכול אירע האירוע, אני עבדתי באותה מחלקת התאוששות שליד חדר הניתוח ושאל אותי אם זכור לי אירוע של נפילת חולה מהאלונקה בחדר הניתוח ו/או בחדר ההתאוששות, כפי שמתאר התובע בתצהירו. השבתי לו, כי לא היה אירוע של נפילה של חולה. לו היה מתרחש אירוע כזה, שהוא איננו אירוע שגרתי- בוודאי שהייתי זוכר". עוד הוסיף האלונקאי בתצהירו כי ידוע לו מידיעה אישית "כי אם יש אירוע כלשהו, ובפרט אירוע חריג כפי שטוען התובע כאילו נפל ממיטתו (מהאלונקה) עליה שכב בעת שניתנה לו זריקת האפידורל על ידי רופא - זה היה מדווח ונרשם כדו"ח תאונתי".

זאת באשר לגירסת הצדדים כעולה מכתבי הטענות ומתצהירי העדות הראשית.

מהלך האירועים כפי שהוא מתועד ברשומות הרפואיות

14. מהתיעוד הרפואי עולה כי מראשית שנות ה-90 סבל התובע מכאבים בגבו התחתון והוא טופל אצל הנתבעת עוד קודם לאירוע נשוא התובענה. במסגרת הטיפול אשר ניתן לתובע עובר לאירוע, קיבל התובע מספר פעמים בלוקים אפידורליים.

יצויין, כי במסגרת הטיפולים אשר ניתנו לתובע קודם לאירוע נשוא התביעה, הומלץ לו לעבור ניתוח אולם הוא חשש והעדיף לקבל טיפול שמרני באמצעות זריקות אפידורל במטרה להקל על כאבי הגב.

15. ביום 28.7.98 ביצע התובע בדיקת CT אשר הצביעה על דיסקופתיה L3-L3, L4-L5 ובקע דיסק אחורי שמאלי L5-S1 עם מעורבות אלמנטים נוירולוגיים.

16. ביום 9.8.98 אושפז התובע בגין כאבי גב תחתון עם הקרנה לחלק אחורי של רגל שמאל, כולל כף הרגל וביום 10.8.98 קיבל בלוק אפידורלי. בסיכום המחלה מצויין כי לאחר הבלוק התובע מציין הטבה בכאבים.

17. ביום 21.10.98 פנה לחדר המיון אצל הנתבעת בשל התקף חריף של כאבי גב תחתון והוא אושפז לצורך קבלת טיפול.

18. ביום 23.10.98 קיבל התובע בלוק אפידורלי. בטופס "מצב החולה וצרכיו הסיעודיים" מצויין כי בשעה 09:15 נלקח מהמחלקה לקבלת בלוק אפידורלי והוחזר בשעה 10:45 לאחר ביצוע ההזרקה.

בגיליון מהלך הרדמה והתעוררות רשומים מדדים שונים בעת קבלתו של התובע לחדר התעוררות ומצויין מינון החומר שהוזרק.

תחת סעיף סיכום מהלך ההרדמה נרשם: "מהלך הפעולה היה תקין. לא נצפו סיבוכים".

אין כל תיעוד באשר למהלך הפרוצדורה עצמה למעט התיאור כי מהלך הפעולה היה תקין, ובקבלתו חזרה למחלקה צויין כי טרם נתן שתן.

19. על השתלשות הדברים לאחר ביצוע הבלוק האפידורלי, קיימים רישומים הן מבית החולים נהריה והן מבית החולים רמב"ם לשם הועבר התובע לצורך הערכה נוירוכירוגית, וקיימת אי בהירות מסויימת בממצאים ובתרחישים ובסדר הכרונולוגי של הדברים.

20. בגליון "מצב החולה וצרכיו הסיעודיים" מבית חולים נהריה, קיימים רישומים המתייחסים לתאריכים 24.10 ו-25.10.

21. ביום 24.10.98 נרשם כי בבוקר נתן הפרשות באופן ספונטני אך בערב התלונן על דחיפות במתן שתן, נבדק על ידי ד"ר [...] הוכנס קטטר שארית 1500 ממשיך אותו טיפול. למחרת, 25.10.98 בבוקר נרשם כי נתן שתן באמצעות קטטר, מתהלך חופשי ומתלונן עדיין על עצירות שתן מהלילה, נבדק על ידי רופאים והוחלט להזמין אורולוג. הוכנס קטטר, שארית 500 סמ"ק. נערך יעוץ אורולוגי, ובערב נרשם כי התובע מועבר לבי"ח רמב"ם עם קטטר וצנתר.

22. בסיכום המחלה מודפס מבית חולים נהריה, שנערך על ידי ד"ר סקג'יו עמנואל ביום 29.10.98, ואשר מסכם את אשפוזו של התובע בין התאריכים 21.10.98 - 25.10.98 [להלן - האשפוז הראשון] נרשם, כי התובע עבר מספר בלוקים אפידורליים, האחרון לפני יומיים, לאחריו חש בטוב, לאחר הפעולה החל להתקשות במתן שתן. ביום העברתו הוכנס קטטר שמצא שארית של 1,500 סמ"ק. החולה נבדק על ידי אורולוג שמצא פגיעה בעיצבוב הסנסורי והמוטורי של השלפוחית. נוכח הדינמיקה הנוירולוגית, הוחלט להעביר את החולה לבי"ח רמב"ם בתיאום עם נוירוכירוג".

23. בהתייחס לאשפוז הראשון הוצג סיכום מחלה נוסף, שנערך בכתב יד. סיכום זה נרחב יותר וכולל רישומים על אירועים שלא תועדו בסיכום המחלה המודפס, וזאת בהמשך לרישום בדבר תוצאות בדיקת האורולוג, אשר מצא פגיעה בעיצבוב של השלפוחית: "ב-23.10.98 בוצע בלוק אפידורלי. למחרת הפעולה התפתחה תסמונת קלינית שיכולה להתאים לתסמונת זנב הסוס. הוסבר לחולה על הצורך הדחוף בהערכה נוירוכירורגית אך החולה שוב סירב. ב-25.10.98 לאחר אי שיפור במצב, החולה הסכים להיבדק על ידי נוירוכירורג בבי"ח רמב"ם".

24. כאמור, בשעות הערב של ה- 25.10.98 ומשלא חל שיפור במצבו של התובע, הועבר התובע בהסכמתו לבי"ח רמב"ם לצורך ביצוע הערכה נוירוכירורגית. בדיקת CT שבוצעה במסגרת הבירור הדגימה בלט דיסק מרכזי L3-4 ובלט ב-L5-S1. בחוו"ד יועץ מבי"ח רמב"ם צויין: "בירור אורודינמי הראה פגיעה עצבית של שלפוחית השתן (כיס שתן אטוני) שמתאימה לבעיה שגרתית ממנה סובל החולה". בתום הבירור הוחזר התובע בשעות הלילה לבית החולים נהריה עם המלצה לטיפול שמרני והשלמת הבירור ועריכת MRI. בדיקת MRI בוצעה לתובע, בבית חולים פוריה ביום 26.10.98.

25. התובע אושפז חזרה בבית החולים נהריה, מיום 26.10.98 - 27.10.98 [להלן - האשפוז השני]. בסיכום המחלה מיום 26.10.98 צויין כי הוסבר לחולה ובת זוגו כי התובע זקוק לניתוח דחוף שיש לבצע בתוך מס' שעות בבי"ח רמב"ם אך התובע סירב. בהמשך מתועדים ניסיונותיהם של ד"ר ליכטנשטיין וד"ר דניאל לשכנע את התובע לעבור לבי"ח רמב"ם לצורך ביצוע הניתוח, ניסיונות אשר נתקלו בסירוב מצדו של התובע.

26. רק ביום 27.10.98 הועבר התובע לבי"ח רמב"ם. בתעודת חדר המיון מיום 27.10.98 נרשם כי התובע טופל בזריקה אפידורלית וכי "במהלך הזריקה לפני כ-5 ימים, באופן פתאומי איבד תחושה בגניטליה שלא חלף ועצירת שתן [הדגשה שלי - א.ז]. הוזמן יועץ אורודינמי ד"ר גנדלין, ובחוות דעתו נרשם כי "לאחר הפעולה [של בלוק אפידורלי - א.ז] נכנס לעצירת שתן ופגיעה בתחושה באיזור האגן". אובחן כסובל מתסמונת זנב סוס.

27. בגליון הקבלה [המודפס] מבית חולים רמב"ם נרשם: "מדובר בחולה שעבר חסימה אפידורלית כשבמהלכה [הדגשה שלי - א.ז] חש בהעלמות תחושה לאזור הגן הקטן עם התפתחות של עצירת שתן, אימפוטנציה וחוסר שליטה על הצואה, ללא נזק מקביל ברמה המוטורית. בבדיקת MRI ו-CT לא נמצאו ממצא אשר עשוי להסביר התפתחות תמונה קלינית שכזאת על אף נוכחות מספר היצרויות בתעלת עמוד השדרה. בדיון בין רופאי המחלקה, בנוכחות פרופ' פיינסוד, עלה הרושם כי התמונה הקלינית נובעת מהאירוע הטראומתי הקשור לדיקור בגב וכי אין מדובר כאן בתסמונת זנב הסוס משנית לפריצת דיסק. הוחלט אמנם כי תבוצע למינקטומיה דקומפרסיבית שמטרתה ליצור תנאי החלמה אופטימליים לשורשים הסקלריים. מצב זה הובהר לחולה יחד עם הערכה כי סיכוי החלמה מייד לאחר הניתוח נראים קלושים" [נ/5].

28. ואכן, התובע עבר ניתוח למינקטומי בבית חולים רמב"ם. במכתב השחרור הסיעודי נרשם בסעיף 'סיבת האשפוז': "כאבי גב מזה מספר שנים. טופל בבלוק אפידורלי אשר גרם [הדגשה שלי - א.ז] לרדימות וחוסר תחושה בגניטליה ופריטונאום ועצירת שתן".

חקירת התובע ועדי הנתבעת

29. בחקירתו תיאר התובע את האירוע כדלקמן: "אני הגעתי עם האלונקאי מחדר צילום הוא לקח אותי לחדר ניתוח היה שם המרדים לבד בחדר ניתוח, האלונקאי רק חודש, חודש וחצי גג היה עובד בבית החולים, הוא לקח אותי שמה המרדים אמר לו בוא תחזיק את בן לולו תכופף אותו, האלונקאי לא רצה. ויכוחים ביניהם אמר לו דקה אחת אני אשים לו את הזריקה ותחזיר אותו לאגף לחדר, האלונקאי אמר לו אם זה דקה אני אחזיק אותו. החזיק אותי המרדים שם לי את הזריקה בעמוד השדרה. האלונקאי הרים את הראש ראה את הזריקה והתעלף משך אותי ואני מחזיק אותו מהחולצה. למרות שהוא מושך אותי אני מתיישר, אמרתי לו מה קרה לך אמר אני לא יודע מה יש לי. אני לא מרגיש את הרגליים שלי וחצי גוף רדום, בחדר ניתוח כשהזריקה עוד בעמוד השדרה. אמרתי למרדים אני לא מרגיש חצי גוף שלי רדום אני לא מרגיש כלום מה עשית לי. הוא הוציא את הזריקה ומאותו רגע החזירו אותי לאגף".

כשהתבקש לחדד ולהבהיר האם כתוצאה מכך שהאלונקאי משך אותו נפל על הרצפה או נשאר על השולחן הסביר כי האלונקאי דחף אותו כלפי מטה אך הוא נשאר על השולחן.

30. התובע עומת עם הגרסה שמסר בתצהיר התשובות לשאלון ולפיה נפל על הרצפה יחד עם האלונקאי והשיב כי מה שנכתב בתצהיר התשובות לשאלון כי הוא והאלונקאי נפלו יחד על הרצפה אינו נכון.

התובע הופנה גם למכתב שכתב לביה"ח והתבקש להסביר מדוע לא הזכיר בו את העניין עם נפילת האלונקאי והוא השיב כי לא הוא כתב את המכתב מאחר ואינו יודע לכתוב וכי אינו זוכר מי כתב בשמו אך אישר כי החתימה שעל גביו היא חתימתו.

בהמשך ניסה להסביר מדוע העניין עם האלונקאי נשמט מהמכתב והסביר: "האלונקאי לקח אותי, לא יודע למה זה לא כתוב במכתב, כולם ידעו. מה אני צריך להגיד, הם לא יודעים מי".

בהקשר זה יצויין כי הגב' בלהה כהן, מי שהיתה חברתו לחיים של התובע במועד האירוע, המשמשת כמפקחת משק אצל הנתבעת, הכחישה כי כתבה את המכתב עבור התובע, אך עדותה אינה מהימנה עלי. כל התנהלותה היתה כמי שכפאה השד, בין אם מחמת החשש למקום עבודתה בבית החולים ובין מחמת העובדה שיחסיה עם התובע נותקו מזה זמן רב וניכר כי אינה מעוניינת לשתף פעולה בכל הקשור לתביעתו.

לסיכום עדותו של התובע יאמר, כי התובע היה איתן בדעתו כי לצורך ביצוע ההזרקה האפידורלית, התבקש האלונקאי להחזיקו בתנוחה מסויימת ללא תזוזה, וכי רק לאחר דין ודברים בינו לבין הרופא המרדים, נאות האלונקאי לעשות כן, ואז במהלך ההזרקה, חש האלונקאי ברע וגרם לתזוזה של התובע על שולחן הטיפולים.

31. מול עדותו של התובע, עמדה עמדתה הנחרצת והבוטה של הנתבעת כי לא היו דברים מעולם, וכי לא התרחש כל אירוע חריג במהלך ההזרקה האפידורלית שעבר התובע.

32. ד"ר דניאלי, סגן מנהל ביה"ח ציין בחקירתו כי אינו יודע על התרחשות אירוע טראומתי כנטען ע"י התובע והוסיף כי כל אירוע חריג בבי"ח מדווח להנהלה או לניהול סיכונים.

32. חרף טענתו של ד"ר דניאלי בחקירתו כי לא התקיים כל אירוע חריג במהלך ההזרקה וחרף גרסתו החד משמעית של ד"ר גורביץ בתצהיר עדותו הראשית כי מהלך ההזרקה היה שגרתי, בחקירתו של ד"ר גורביץ "צץ" פתאום אירוע הקשור להתעלפות האלונקאי. וכך העיד ד"ר גורביץ: "קודם כל האלונקאי ביקשנו אותו להחזיק אותו, עד שאח שהיה איתנו יתן לי תרופות, הוא החזיק אותו אבל לא בזמן ביצוע האפידורל. בזמן שפתחתי את הסט עוד לא עשיתי חיטוי ראיתי שהאלונקאי קוראים לו שמוליק נדמה לי, מתחיל להתעלף אז לקחו אותו והוציאו אותו. אח"כ אח חדר ניתוח החזיק אותו ואני עשיתי את האפידורל".

בהמשך החקירה ובמענה לשאלת בית המשפט מי נכח בחדר בעת ביצוע ההזרקה, תיאר ד"ר גורביץ את האירוע לפרטי פרטים: "אח של חדר ניתוח מרק גלוזמן היה בחדר והאלונקאי ואחיות שאני לא זוכר עבדו בהתעוררות. בחדר עצמו שביצעתי את האפידורל היה מר גלוזמן והאלונקאי וכמה חולים ששכבו עם וילון. אני לא זוכר מי השגיח על החולים. אני זוכר מי שהיה איתי שהוא מר גלוזמן וביקשתי מהאלונקאי להחזיק את התובע רק עד שעושים אפידורל, אני צריך להתלבש. לא עשיתי את זה לפני שהביאו את התובע. אני עושה את האפידורל על האלונקה. עוד לא נגעתי בו...את הבלוק האפידורלי צריך לעשות בתנוחות מסויימות או בשכיבה או בישיבה. הוא לא היה מסוגל לשבת בגלל הכאבים, היה צריך להשכיב אותו על הצד. אח"כ צריך שיהיה סטרילי הוא לא היה מסוגל לשכב יותר. אז אח ואלונקאי שמו אותו על הצד. היו לו כאבים כ"כ חזקים שביקשתי מאלונקאי שיתפוס אותו כדי שאוכל לעשות את הפעולה עד שיתפנה אח שאני צריך את המזרק בצורה סטרילית. אני פותח את הסט הסטרילי שיש שם חומר חיטוי, מחט אפידורלי ברגע שהחולה מוכן, האח שומר על החולה בתנוחה שצריך. האח היה על ידי ועל יד החולה. אני רואה שהאלונקאי שכנראה ראה את המחט, אני רואה שהוא מתחיל להתעלף אני צעקתי שיחזיקו אותו, האח החזיק את החולה ואני נשארתי. עשיתי את האפידורל אחרי שמרק החזיק אותו על הכסא. התובע שכב על האלונקה..."

ד"ר גורביץ הדגיש כי התעלפות האלונקאי התרחשה בעת שהוא התכונן לביצוע ההזרקה ולא במהלך ההזרקה עצמה וכדבריו: "לא נגעתי עם המחט בחולה אפילו לא עשיתי חיטוי".

כשנשאל האם דיווח למנהל המחלקה על ההתעלפות של האלונקאי השיב: "כל יום מישהו מתעלף בחדר הניתוח או אחות או מישהו. לא היה בזמן הפעולה. כל יום מישהו מתעלף בחדר הניתוח אבל זה לא שייך לניתוח".

במענה לשאלת בית המשפט מדוע עד למועד החקירה לא הוזכר עניין זה השיב ד"ר גורביץ: "אף אחד לא שאל אותי חוץ ממך. לא שאלו אותי על ההתעלפות של האלונקאי".

תשובת ד"ר גורביץ בחקירה כי עניין זה לא צויין על ידו בתצהירו מאחר ולא נשאלו בעניין זו הינה תשובה בלתי עניינית ובלתי מספקת בעליל שכן בכתב התביעה, ולאורך כל ההליך, הציג התובע את הגרסה לפיה האלונקאי התעלף בעת שהחזיק אותו והנתבעת הכחישה בבוטות ובנחרצות את האירוע, וטענה להד"ם, וכי התובע בודה דברים מליבו. ככל שגרסת הנתבעת היא כי אכן ארעה התעלפות של האלונקאי, אלא שהיא התרחשה קודם למהלך ההזרקה ומשכך אין לה השפעה על המהלך הרפואי, היה עליה להציג גרסה זו בכתב הגנתה ובתצהירי עדיה ולא להעלותה לראשונה במסגרת שמיעת ההוכחות. שינוי החזית בטענות ההגנה כמו גם הגרסה הכבושה בדבר התעלפות האלונקאי טרם ביצוע ההזרקה, מטילים צל כבד על הגירסה שהועלתה כאמור, לראשונה, בחקירתו הנגדית של ד"ר גורביץ, וחשד לא מבוטל על ניסיון טשטוש והסתרה של אירוע חריג שהתרחש בעת הטיפול הרפואי בתובע, שגרם לתוצאות קשות. שאלמלא כן, מה טעם מצאה הנתבעת להכחיש את אירוע ההתעלפות של האלונקאי ולייחס לתובע טענות בדים?

33. בדומה לד"ר גורביץ, גם האלונקאי פנחס הודה לראשונה רק במהלך חקירתו הנגדית כי התעלף בחדר ההתעוררות וזאת לאחר שבתצהיר עדותו תיאר את מהלך ההזרקה בצורה מעורפלת ככזה שלא היתה בו התרחשות "בלתי שגרתית", תוך שהוא מנסה ליצור את הרושם כי לולא פנו אליו ממחלקת ניהול סיכונים והודיעו לי כי בהתאם לבדיקה שערכו ביום האירוע עבד בחדר התאוששות, לא היה זוכר את האירוע. פנחס הדגיש בתצהירו כי במידה והיה מתרחש אירוע "בלתי שגרתי" בוודאי שהיה זוכר אותו.

פנחס מתאר בחקירתו את מהלך העניינים שקדם להתעלפותו ביום האירוע: "עברתי דרך חדר ניתוח שאלתי את האח שעבד שם אם יש להעביר חולה מההתאוששות למחלקה, השיב לי לא, אמר לי שהוא צריך אותי לכמה דקות להחזיק חולה ברגליים כדי שיעשה לו זריקה, אמרתי בסדר. החזקתי את רגלי החולה והרופא הרים מחט, ראיתי מחט גדולה, הרגשתי סחרחורת עזבתי הכל ונפלתי אחורה..."

פנחס לא ידע באיזה שלב התעלף, האם היה זה טרם ביצוע ההזרקה או במהלכה וכל שידע לומר הוא כי התעלף כאשר ראה את ד"ר גורביץ מרים את המחט וכפי שהוא מתאר זאת: "האח היה קרוב אלי. אני ראיתי את הזריקה. אני מחזיק את הרגליים, הרופא מחזיק את המחט ...אני החזקתי והרופא היה ממולי, האח היה מצד ימין של הרופא... אני ראיתי את המחט, לא ראיתי היכן הוא מחדיר אותה. הוא הרים את המחט, לא ראיתי דברים כאלה. התעלפתי מהמחט".

פנחס, אשר היה מודע לגרסת התובע לאירוע ולטענה בדבר התעלפותו במהלך הזרקת הבלוק, בחר להתעלם בתצהירו מהעובדה שאכן התעלף בחדר הטיפולים ותחת זאת שב וציין כי לא התרחש אירוע נפילה של חולה. מצופה היה מן האלונקאי, כי בתצהירו יציין את דבר התעלפותו שלו, ולא יסתיר עובדה מהותית זו המהווה את ליבת טענתו של התובע בדבר הרשלנות בטיפול.

34. אינני מקבלת את עדותו הסתמית של ד"ר גורביץ כי אירוע של התעלפות אינו חריג וכל יום מתעלף משהו מהצוות המטפל. זוהי הגזמה לשמה, ומן הראוי כי אירועים של התעלפות, של החולים כמו גם של הצוות המטפל המתרחשים תוך כדי מתן טיפול רפואי, יתועדו וידווחו ולא יתייחסו אליהם כאל אירוע שיגרתי.

גרסת עדי הנתבעת למהלך העניינים בחדר ההתעוררות בעת ביצוע בלוק אפידורלי לתובע כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקירה, שונה מהותית מהגרסה אשר הציגו לאורך כל ההליך ממנה הושמט עניין התעלפותו של האלונקאי, שאינו עניין של מה בכך וראוי היה כי עניין זה יצויין בגרסת הנתבעת לאירוע מתחילת ההליך. גם הסברו של ד"ר גורביץ להשמטת עניין זה, הינו הסבר בלתי ענייני אשר אינו מניח את הדעת ויש בכך כדי לפגוע באמינות גרסתה של הנתבעת לאירוע.

זאת ועוד, העדר רישום על ההתרחשות בחדר ההתעוררות בעת ביצוע הפרוצדורה ותחת זאת ציון לקוני כי מהלך הפעולה היה תקין, עומד לחובתה של הנתבעת.

בניגוד לגרסת התובע כי בעת מתן הבלוק נכחו בחדר ההתעוררות התובע בעצמו, ד"ר גורביץ והאלונקאי, טען ד"ר גורביץ בחקירתו כי נכח בחדר גם אח חדר ניתוח (מרק גלוזמן), שעמד לצדו ובעת התעלפותו של מר פנחס, החזיק את התובע.

לאור טענה זאת, לא ברור מדוע לא הוגש מטעם הנתבעת תצהירו של אותו אח אשר נכח כביכול בעת האירוע ושלטענת ד"ר גורביץ אף החזיק בעצמו את התובע בעת התעלפות האלונקאי, ואי הבאת עדותו של עד מרכזי, אשר עדותו היתה יכולה לשפוך אור על נסיבות האירוע מעוררת גם היא תהיה לגבי אמינות גרסת הנתבעת ויוצרת את הרושם כי הנתבעת ניסתה לטשטש את שאירע, ולהעלים את עובדת התעלפותו ונפילתו של האלונקאי.

עדותו של ד"ר גורביץ, כי האלונקאי התעלף בטרם החל בהזרקת החומר לתובע, אינה אמינה בעיני, לאור הכחשתו הגורפת של עד זה כל אירוע חריג ואי גילוי עובדת ההתעלפות של האלונקאי אלא בעת חקירתו בבית המשפט. הרושם שנוצר בעדותו של ד"ר גורביץ היה כי הוא נגרר להגזמות והפרזות [כל יום משהו מתעלף בחדר ניתוח..] ואי ציון עובדת התעלפותו של האלונקאי, שגם לגרסת ד"ר גורביץ, אחז בתובע בעת שהתעלף, במסמכים הרפואיים, מחשידה כי הייתה כוונת מכוון בהסתרת עובדה זו, מאחר והאירוע קרה בעת ההזרקה עצמה ולא לפניה.

35. המסקנה בדבר התרחשות חריגה בעת הזרקת הבלוק האפידורלי מקבלת משנה תוקף גם במסמכים הרפואיים מבית החולים רמב"ם מיום 27.10.98 על קיומו של אירוע טראומטי במהלך ההזרקה, כאשר יותר ממסמך אחד מציינים כי במהלך ההזרקה, באופן פתאומי, אבד התובע תחושה באיזור הגניטלי.

סיכום העדויות שהובאו, כמו גם מתן משקל לכך שהנתבעת נמנעה מלהביא עדויות שיכולה היתה להביא, כמו של האח גלוזמן, מובילים למסקנה, כי יש לקבל את גרסת התובע כי בעת החזקתו לצורך קבלת הבלוק האפידורלי, ובמהלך ההזרקה, האלונקאי שהחזיק בו התעלף ונפל, וגרם לתזוזתו של התובע על שולחן הטיפולים, בעת קבלת הזריקה האפידוראלית.

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

36. לכתב תביעתו צירף התובע את חוות דעתו של ד"ר ג'וזה אברם, מומחה בתחום הנוירוכירורגי. בהמשך ומפאת מחלתו של המומחה, הוגשה חוות דעתו של ד"ר ניסים רזון, שהחליפה את חוות דעתו של ד"ר אברם.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' צבי רפפורט, נוירוכירוג.

שני המומחים תמימי דעים באשר למצבו הרפואי של התובע, הסובל מתסמונת "זנב הסוס", מנכות קשה בגין פרהפרזיס קשה וחוסר שליטה על מתן השתן. נכותו התפקודית של התובע הוערכה על ידי ד"ר רזון ב- 100% ואילו פרופ' רפפורט העריך את נכותו הרפואית המשוקללת בשיעור של 91%.

מול ההסכמה באשר למצבו הרפואי הקשה של התובע ושיעור נכותו, נטושה מחלוקת תהומית בין המומחים באשר לסיבתה של אותה נכות. ד"ר רזון סבור כי ההחמרה במצבו של התובע, לעומת מצבו טרם האישפוז, נובעת מהפעולה של ההזרקה האפידורלית, במהלכה בשל התקרית עם האלונקאי, נעשתה הזרקה מהירה של החומר המאלחש ובנפח גדול, דבר אשר גרם ללחץ ניכר על השק הדוראלי המוצר וגרם לפגיעה בשורשי זנב הסוס, ואילו פרופ' רפפורט גרס כי מצבו של התובע נובע אך ורק מן המחלה הניוונית הבסיסית של עמוד השדרה, ממנה סבל התובע עובר לאירוע, והיא בלבד אחראית לתסמונת הנוירולוגית המתדרדרת של התובע. הפרהפרזיס ממנה סובל התובע נובעת מהדבקויות סביבי לשק הדורלי והשורשים, וזוהי תופעה המופיעה לאחר חנק כרוני של הרקמות בתוך תעלת השדרה, בשל ההיצרות הקשה ובליטות הדיסקוס מהם סבל התובע.

37. ד"ר רזון מסביר בחוות דעתו מה היא תסמונת "זנב הסוס", ממנה סובל התובע:

"חוט השדרה מתחיל בצואר ומגיע עד לקצה התעלה הגבית בחלקה התחתון ולעתים בחלק העליון של תעלת השדרה המותנית. לאחר מכן נראים בתוך תעלת השדרה (הלא גרמית) עצבים הצפים בתוך נוזק השדרה, עטופים במעטפות הרגילות של השדרה, היוצאים מהחלק התחתון של חוט השדרה והזכירו לאנטומיסט שתאר אותם את זנבו של הסוס ולפיכך קרא להם בלטינית CAUDA EQUINA. שורשוני עצבים אלו מוטוריים וסנסוריים מוצאים את דרכם מחוץ למעטפות אלו בגבהים המתאימים של תעלת השדרה והופכים לשורשי עצבים.

כאשר מדובר בלחץ על השרשונים או על שורשי עצבים מחוץ למעטפות השדרה ולא על שורש אחד או כאשר הלחץ הוא גם על אלו וגם על אלו, תתפתח תיסמונת זנב הסוס ויפגעו האיברים המעוצבבים על ידי אותם עצבים.

כך תתפתח תיסמונת זנב הסוס המאופיינת בעיקר בהפרעות מוטוריות ותחושתיות של הסוגרים ואברי המין כי העצבים המעצבבים איברים אלו הינם רגישים מאד ללחץ. כמו כן עשויים להיפגע חלקים בגפיים התחתונות, תלוי בגובה הלחץ שנוצר בחוליות המותניות".

תסמונת זנב סוס הינה סיבוך נוירולוגי קשה, וסיבוכים נוירולוגיים בעקבות בלוקים אפידורליים מוכרים בספרות הרפואית. ד"ר רזון מזכיר בחוות דעתו מאמר הסוקר סיבוכים שהתרחשו לאחר חסימות אפידורליות. החולים עם תסמונת זנב סוס דיווחו בחלקם על כאב בזמן ההזרקה וחלקם על קושי בהחדרה. בין שאר המסקנות של מחברי המאמר מציין ד"ר רזון כי תיעוד לא מלא של פעולת ההזרקה והופעת הסימנים הראשונים עשויה להעיד על מעקב לא תקין אחר החולה בעת ביצוע הפעולה.

38. כאמור, התסמונת ממנה סובל התובע נוצרה כתוצאה מלחץ על שורשי העצבים, והשאלה שיש לשאול הינה, מה מקורו של הלחץ שגרם לתסמונת זנב הסוס אצל התובע: האם מדובר בלחץ שנגרם כתוצאה מהאירוע שגרם לתזוזת התובע בעת ביצוע ההזרקה האפידורלית, או שמדובר בסיבוך ידוע של ההזרקה או אולי בתהליך טבעי של התדרדרות מצבו של התובע בשל המחלה הניוונית של עמוד השדרה, מבלי שהאירוע שקרה בעת ההזרקה גרם או תרם לנזק.

39. ד"ר רזון מתייחס בחוות דעתו לשינוי שחל במצבו של התובע בין האשפוז בחודש 08/98 לאשפוז בחודש 10/98 ומציין כי בדיקת CT שבוצעה במהלך האשפוז הראשון הצביעה על בלטי דיסק ב-L4-L5 וב-L5-S1 ובבדיקת SLR (הרמת רגל ישרה) שבוצעה במועד זה ולא נמצא חסר נוירולוגי, בעוד שבמהלך האשפוז השני חלה החמרה ונצפה חסר נוירולוגי.

ד"ר רזון קובע כי נוכח ההחמרה הנוירולוגית בין האשפוז הראשון לשני היה מקום לבצע בדיקת C.T נוספת קודם לביצוע הבלוק האפידוראלי.

באשר למהלך ההזרקה נשוא התביעה ובהסתמך על ממצאי בדיקת MRI שבוצעה בבי"ח רמב"ם לאחר ביצוע הבלוק האפידורלי, אשר הצביעה על החמרת ההיצרות ברוחב השק הדורלי, ובהיעדר תיעוד ברשומה הרפואית לגבי מהלך ביצוע הבלוק, הגיע ד"ר רזון למסקנה כי הוזרק נפח גדול יחסית של חומר למקום מוצר מאוד, שגרם ללחץ ניכר על השק הדורלי המוצר ולפגיעה בשורשי זנב הסוס.

ד"ר רזון מעלה בחוות דעתו אפשרות נוספת ולפיה ההזרקה המהירה והנפח שהוזרק הפכו בלט דיסק שמעטפתו שמורה לפריצת דיסק שבו המעטפת קרועה ותוכן הדיסק פורץ לתעלה. זהו תהליך הקורה בהדרגה, כאשר החלק הראשון והמיידי שנפגע הוא החלק התחושתי, והחלק השני של הפגיעה התבטא בכאבים החזקים שהתפתחו לאחר מכן.

ד"ר רזון מסכם את חוות דעתו וקובע כי התובע עבר חסימה עצבית תוך כדי כאבי גב והחמרה נוירולוגית בהשוואה לאישפוזו חודשיים קודם לכן, ובוצעה בו פעולה פולשנית ללא ביצוע דימות עדכני. בפעולה זו הוזרק במהירות נפח נוזלי שגרם ללחץ ניכר על השק הדוראלי שהיה כבר מוצר, וגרם לתסמונת זנב הסוס ולהופעת פלס תחושתי בגובה T10-T12. ד"ר רזון יוצא מנקודת הנחה כי כיוון שהתובע נמשך על ידי האלונקאי, בעת שהמחט נעוצה בגבו, נעשתה הזרקה מהירה של החומר. הוא מצביע על חסר ברשומה הרפואית, שלא מתעדת את הפעולה ואת שהתפתח אחריה. לדעתו, גם הסימנים הראשונים שהופיעו מיד לאחר ההזרקה של כאבים באשכים מצביעים על בעיה בעקבות ההזרקה האפידורלית. ומכאן מסקנתו בדבר כשלים של הרופאים המטפלים.

40. המומחה נחקר על חוות דעתו בבית המשפט.

המומחה הסכים כי התובע סבל מדיסקופטיה בעמוד השדרה המותני, שפירושה מחלה של הדיסק הבין חולייתי הגורמת לשינויים ניווניים בדיסק, הסתיידות, בלטי דיסק ולחץ על השק הדוראלי בגבהים L3-S1.

ב"כ הנתבעת, שגירסתה הינה כי תסמונת זנב הסוס ממנה סובל התובע, נובעת ממחלת עמ"ש שממנה סבל התובע ומהתהליך הטבעי של ההידרדרות שמתלווה למחלה זו, עימת את ד"ר רזון עם ממצאי בדיקת ה-CT שנערכה לתובע ביום 28.7.98 [נ/2] ועם ממצאי בדיקת ה-MRI שבוצעה לו, לאחר ההזרקה האפידורלית נשוא התביעה, ביום 26.10.98 [נ/3].

ד"ר רזון מסכים כי בבדיקת ה-CT מחודש יולי 98' הודגם בלט אחורי בחלקו מסוייד עם לחץ על השק הדוראלי בגובה L3-L4 אך לדבריו הנקבים הבין חולייתיים [הפורמינה] והמבנה הגרמי של החוליות היו בגדר הנורמה, בעוד שבבדיקת ה-MRI יש בליטה אחורית רחבה, מרכזית יותר לימין עם לחץ על השק הדוראלי המוצר באופן ניכר, דבר המעיד על החמרה במצבו של התובע.

כך גם לגבי הגובה L4-L5 כאשר ב-CT יש בלט אחורי בחלקו מסויד שלוחץ על השק הדוראלי וב-MRI רואים בקע דיסק עם בליטה אחרית רחבה, מרכזית יותר לימין עם לחץ ניכר על השק הדורלי המוצר באופן קשה, מצב שלא תואר בבדיקת ה-CT.

הוא הדין לגבי החוליות בגובה L5-S1, ד"ר רזון מסכים כי יש בקע דיסק מרכזי שמאלי הלוחץ על השק הדורלי בבדיקת ה-CT ואילו בבדיקת ה-MRI בקע הדיסק התפשט לחלק התחתון של הפורמן הנאורלי השמאלי עם לחץ על השק הדורלי המוצר באופן קשה ולחץ על שורש העצב בצד שמאל, מה שלטענתו, לא היה בעת ביצוע בדיקת ה-CT.

מכאן, שגם ד"ר רזון מסכים כי מבחינת תוצאות בדיקות הדימות, חלה הרעה במצבו של התובע, וכך גם קיים היה שוני מבחינה קלינית בבדיקת התובע בין הבלוק הראשון שנעשה בחודש יולי לבין מצבו לפני מתן הבלוק בפעם השניה, משנמצא כח גס ירוד ברגל שמאל, דבר המעיד על חולשת שרירים ובעיה נוירולוגית. מדובר בכאב וחולשה של הרגל, שזה שיתוק חלקי שהיו אצל התובע עוד לפני מתן הזריקה נשוא התביעה.

במצב דברים זה, לדעת ד"ר רזון, היה מקום לבצע לתובע הערכה נוירולוגית חוזרת, דבר שאכן נעשה, כפי שהודה לאחר עיון במסמך "תולדות המחלה" [עמ' 57 לתיק המסמכים הרפואיים].

באשר לטענה בדבר כמות החומר המוזרק, במהלך החקירה הוצג לד"ר רזון טופס מהלך הרדמה והתעוררות, אשר לא עמד בפניו בעת מתן חוות דעתו, ובו מצויינת כמות החומר שהוזרק לתובע. נוכח תיעוד זה חזר בו ד"ר רזון מהטענה כי אין תיעוד ברשומות לגבי ההזרקה, וציין כי הוזרקו לתובע 2 סמ"ק סטרואידים ו-5 סמ"ק של חומר הרדמה.

41. במענה לשאלת בית המשפט, האם לאחר שהובאו לידיעתו כמויות החומר המוזרק הוא משנה מחוות דעתו השיב בשלילה והסביר: "הנפח הוא בסה"כ ב-1 cc אחד פחות מהנפח שהוזרק בפעם הראשונה אבל לאור העובדה שמה שהראה MRI וההחמרה הנוירולוגית נפח כזה של הזרקה שאני לא יודע באיזה לחץ ובאיזה קצב נעשתה, יכול לגרום לתופעות שנגרמו לתובע", ובהגינותו השיב כי אינו יודע אם נפח קטן יותר של חומר היה משפיע ומה הכמות שהיו צריכים לדעתו להזריק.

כשהתבקש להסביר במה התרשלה הנתבעת השיב: "ראשית, לא נעשה צילום. אני לא הייתי עושה אפידורל במקרה הזה משום שהצרות גברה ואני סבור שאם אני אכניס עוד נפח לאזור הצר הזה יכול לגרום לנזק". וכשנשאל מה היה עושה הוא במקרה כזה השיב, כי היה מסביר לחולה שהאופציה העומדת בפניו היא ניתוח, ואם לא יעשה ניתוח, עלול להשאר משותק.

כעולה מכתב התביעה, הרשלנות שמייחס התובע לנתבעת מתבססת לא רק על עצם ביצוע הזרקת האפידורל אלא ובעיקר, על האירוע שהתרחש במהלך ההזרקה, של תזוזת התובע תוך כדי ביצוע ההזרקה, בשל התעלפות האלונקאי.

אמנם עולה מחקירתו של ד"ר רזון כי את מסקנתו לגבי התרשלות הנתבעת לא ביסס על אירוע הנפילה או התזוזה של התובע במהלך ההזרקה [עמ' 12 ש' 1], אלא על עצם תהליך ההזרקה עצמו, שהלחץ של הנוזל במקום ההזרקה הוא הגורם לשיתוק [עמ' 15 ש' 13], אך באשר לתהליך ההזרקה עצמו, קיים חסר משמעותי במסמכים הרפואיים, שתיעדו את התהליך כרגיל ושגרתי והתעלמו מן האירוע של תזוזת התובע בשל נפילת האלונקאי, תוך כדי ביצוע תהליך ההזרקה, ועל משמעות חסר זה, אעמוד בהמשך. ד"ר רזון ער לכך כי גם אם לא הייתה כל התרשלות בהזרקה, עלול להיווצר הסיבוך שהתרחש, אך לדעתו, בתנאים מסויימים, כמו במקרה של התובע, הסיכון להתרחשות הסיבוך עולה ואזי היה צריך להמנע מההזרקה או להיות זהיר יותר במהלכה.

ד"ר רזון התבקש בחקירתו להתייחס לכך שלאחר ביצוע הפרוצדורה התובע נתן בשעות הערב שתן ספונטני ונראה היה כי מצבו תקין והוא הסביר כי כאבי הגב העזים שהופיעו לאחר ההזרקה מצביעים על כך שהמצב לא תקין וכדבריו: "לא הכל תקין שמדובר בהגדרה שהכל תקין- אם החולה מקבל זריקה לכאבי גב אפידוראלית שהמטרה להקל על כאביו, ואם במקום זה בשעה 10 בערב הוא מתלונן על כאבי גב קשים ומקבל טיפול נגד כאבים, אז משהו לא תקין...מרקעין הוא חומר הרדמה ארוך טווח. הסטרואידים משפיעים לאורך זמן. יכולים להיות כאבים במקום הדקירה אבל אם החולה מתלונן על כאבים חזקים בגב ואנו מדברים בדיעבד שאנו יודעים שההתחלה של תסמונת זנב הסוס יכולה להתחיל עם כאבי גב, כמי שמדבר בדיעבר ולא בזמן אמת, אני מציין שהחולה בכל זאת במקום ליהנות קצת מהזריקה, יש לו מאלחש בתוך התעלה, לפחות לכמה שעות יכול לעזור לכאבים ובכל זאת יש לו כאבים, זאת אומרת שמשהו אחר מתרחש פה".

ובהמשך הוסיף: "לא הכל היה תקין. משום שב-24 הוא התלונן ובערב יש לו שארית שתן ז"א היתה בהתחלה בעיה סובייקטיבית שהוא מתלונן על הפרעה בתחושה שלכאורה היא תקינה וזה התחלה של תהליך כלשהו ולקראת הערב לאיש יש שארית שתן של 1,500 cc".

כשהתבקש ליתן הסבר לכך שהתופעות הנוירולוגיות התפתחו אצל התובע בהדרגה בימים שלאחר ההזרקה, בשונה מהצפי לתהליך מסוג זה הסביר: "הנזק שנגרם בלחץ הראשוני הוא לא חייב להיות מיידי. אנחנו יודעים שהעצב נפגע ואחרי זה אנחנו יודעים על דילול העצב שהוא נותן את הסימנים זה לא תהליך מיידי. ברגע ראשון נפגע העצב ולאחר מכן מתחילים תהליכים של הסימנים הנוירולוגיים".

ד"ר רזון מבהיר כי את שיתוק הסוגרים הוא מייחס לאירוע ההזרקה נשוא התביעה וכי השיתוק ברגליים הינו למעשה החמרה של מצב השיתוק כתוצאה מהצלקת שנותרה לאחר הניתוח. ד"ר רזון שולל את האפשרות שמעלה המומחה מטעם הנתבעת כי הלחץ הגרמי הכרוני על שורשי זנב הסוס גרמו לתסמונת ממנה סובל התובע ולא ההזרקה. לדעתו, מסקנה כזו היתה אפשרית לו התפתחה התסמונת בהדרגה ולא באופן פתאומי.

כשנשאל האם הפגיעה בגבו של התובע אשר קדמה לאירוע והלחץ על השרשים עשוי להשליך על שלפוחית השתן השיב בשלילה והסביר: "אנשים רבים סובלים מכאבי גב והיצרות של תעלה מבלי בעיות בסוגרים. אם מגיע מצב שבו יש לחץ משמעותי קשה על שרשים בגובה נמוך, יכול להיות הפרעה בשתן. אבל הרבה אנשים עם דיסקוס בולט שעברו ניתוח עברו את הניתוח בגלל כאבים או חולשה ברגל ללא קשר לסוגרים. בשלב מסויים בחייו היא יכולה להשליך אבל לא בהכרח". יחד עם זאת הסכים ד"ר רזון כי התובע יכול היה להגיע למצב של שיתוק גם בלי קבלת האפידורל, באם לא היה מבצע ניתוח, תוך 10-15 שנים.

ד"ר רזון ציין כי לבעיותיו האורולוגיות של התובע אין השפעה על התפתחות המחלה שלו. באשר לעובדה שהתובע סובל מפרוסטטה מוגדלת, ד"ר רזון שלל הקשר בין מצב זה לבין קיומה של שארית שתן בכמות כה גדולה, והסביר כי בשביל שארית שתן בכמות כזו צריכה להיות פרוסטטה מוגדלת בצורה קשה מאוד.

42. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' רפפורט. חוות דעת זו הוגשה בסדר הכרונולוגי, לפני חוות דעתו של ד"ר רזון, שכן התביעה נתמכה מלכתחילה בחוות דעתו של ד"ר ג'וזה אברם.

פרופ' רפפורט קובע בחוות דעתו כי התפתחות הסימנים הנוירולוגיים אצל התובע אינה מתיישבת עם התיאור החבלתי עליו מלין התובע שכן אם המחט פגעה בקצה התחתון של חוט השדרה או בשרשי זנב הסוס היתה צפויה להופיע תסמונת נוירולוגית חריפה באופן מיידי, אלא שבפועל בדו"ח הסיעודי של אותו היום צויין כי התובע חש בטוב ונותן שתן באופן ספונטני ובביקור הבוקר שלמחרת צויין כי הבדיקה הנוירולוגית, כולל טונוס רקטלי, היתה תקינה. בהסתמך על תיעוד זה קובע פרופ' רפפורט כי לא סביר שנגרמה חבלה ישירה לרקמה עצבית.

פרופ' רפפורט גם מציין כי בבדיקה ה- MRI מיום 26.10.98 נראית היצרות קשה של השק הדורלי המתני כתוצאה ממחלה ניוונית של עמה"ש המתני ובליטות דיסקוסים. לדעתו, סביר שמצב חנק זה של השרשים היה אחראי לתסמונת הנוירולוגית המתדרדרת.

עוד הוא מציין כי השיפור שחל במצבו של התובע לאחר הניתוח, כעולה מגיליון אשפוז מבי"ח רמב"ם, מתיישב עם מנגנון של לחץ ולא של חבלה חריפה ע"י מחט, כפי שנטען בכתב התביעה.

פרופ' רפפורט מתייחס לבדיקת MRI מיום 14.1.99 ומציין כי נראו בו התדבקויות קשות מסביב לשק הדורלי והשורשים, תופעה זו מופיעה לדבריו לאחר חנק כרוני של הרקמות בתוך תעלת השדרה וכי תהליך זה גרם לפרהפרזיס.

בחוות דעתו המשלימה מיום 16.12.07 מתייחס פרופ' רפפורט לאפשרויות השונות להתפתחות תסמונת זנב הסוס:

האפשרות הראשונה היא תוצאת אירוע חבלה ע"י החדרת מחט, אפשרות אשר נשללת על ידו בשל העדר סימני דם או סימני חבלה אחדים בבדיקת ה-MRI לאחר ביצוע ההזרקה.

האפשרות השנייה היא התפתחות התסמונת כתגובה לעליה בנפח מסביב לשק דורלי מוצר ע"י ההזרקה. פרופ' רפפורט מציין כי במקרה כזה מצופה התדרדרות מיידית לאחר ההזרקה שאז הלחץ על השורשים בשיאו וככל שהזמן עובר הנוזל המוזרק מתפזר ונספג, ובהקשר זה מדגיש המומחה כי התובע נתן שתן ספונטני בערב שלאחר ההזרקה.

האפשרות השלישית היא התפתחות התסמונת כמהלך טבעי של מחלת ניוון עמוד השדרה המתני, וזו האפשרות הסבירה בעיניו.

בסיכום חוות דעתו קובע פרופ' רפפורט כי הנכות הנוירולוגית בתחום השליטה על הסוגרים התפתחה כתוצאה מלחץ גרמי כרוני על שרשי זנב הסוס ובמידה שהיתה להזרקה תרומה לתסמונת הנוירולוגית, מדובר בסיבוך נדיר ביותר שאינו מעיד על רשלנות בביצוע הפעולה.

פרופ' רפפורט קובע כי ניתן לייחס את הפרהפרזיס הקשה בצורה חלקית להצטלקות של השרשים לאחר לחץ כרוני וניתוח.

43. גם פרופ' רפפורט נחקר על חוות דעתו.

פרופ' רפפורט נשאל מה החשיבות שבביצוע בדיקת CT לפני אפידורל והסביר כי בבדיקת CT ניתן לראות את התעלה מבחינה אנטומית ומבחינת המחלות של עמ"ש אך ציין כי לא היתה חובה לבצע CT נוסף לפני ההזרקה וניתן היה להעריך כי החולשה שהופיעה ברגל שמאל היא על רקע היצרות קשה של התעלה עם לחץ דו צדדי, בהתאם לממצאים שהודגמו בCT- שבוצע חודשיים קודם לכן. בהקשר זה מוסיף פרופ' רפפורט כי במחלה של ניוון עמוד השדרה, הממצאים ההדמייתיים אינם משתנים בקצב מהיר, ו- 3 חודשים אינם זמן מספיק לכך שהמחלה תתקדם הרבה, וימצא שינוי דרסטי בממצאים, ובלשונו: "ההיצרות לא החמירה, בתוך 3 חודשים אין מנגנון שגורם להחמרה במספר גבהים בו זמנית... יכול להיות שיש יותר בליטה כתוצאה ממחלה. 3 חודשים זה מחלה כרונית, אנו לא מצפים ממחלה כרונית להתקדם הרבה ונוכל לראות שינויים בפרק זמן קצר".

לכן סבר פרופ' רפפורט, כי לא היה כל צורך לבצע בדיקת CT חוזרת טרם ביצוע ההזרקה האפידורלית בחודש 10/98, וניתן היה להסתמך על ממצאי בדיקת ה-CT מיום 28.7.98 [נ/2]. לאור העובדה שפרופ' רפפורט מייחס את תסמונת זנב הסוס ממנה סובל התובע למחלתו הבסיסית וההיצרות בע"ש, נשאל הכיצד, אם המחלה מתפתחת באיטיות רבה, ניתן להסביר את הופעת התסמונת, והשיב: "מה שמתפתח באופן איטי, זו ההיצרות, אנו עוקבים במשך שנים אחר חולים ואנו רואים שינויים שזה יותר חמור אך באיטיות. נושא ההידרדרות הקלינית יכולה להופיע פתאום. בגלל שהשורשים חנוקים ובגלל תנועה או מתיחה לא נכונה, זה יכול להתפרץ פתאומית". ויוער כבר עתה כי עמדה זו דווקא תומכת בטענת התובע, כי תנועה לא נכונה בעת ההזרקה, כתוצאה מהאירוע של התעלפות האלונקאי שאחז בתובע, יצרה לחץ פתאומי על השורשים, וגרמה להופעת התסמונת.

פרופ' רפפורט התבקש להסביר מה יכולה להיות הסיבה לכך שלאחר הזרקת האפידורל הופיעו אצל התובע כאבים חזקים יותר והסביר כי יכולות להיות לכך סיבות רבות כגון כאב בעקבות הזריקה, דימום בתוך השרירים, כאשר הסיבה השכיחה ביותר היא כשלון הטיפול ואי השפעה של החומר (40% מהמקרים) אשר גורמת להעדר הטבה.

ושוב יוער כי ההסבר השכיח אינו מתקבל על הדעת במקרה זה מאחר והתובע החל לחוש בכאבים בעוצמה גבוהה מאלה שחש קודם להזרקה וזה אינו מצב בו החולה ממשיך לסבול מהכאבים מהם סבל טרם ההזרקה, נוכח אי השפעת החומר.

פרופ' רפפורט נשאל במפורש האם חומר הרדמה שניתן בלחץ מוגבר, יכול לגרום ללחץ על השורשים ולהופעת תסמונת זנה סוס והשיב כי הדבר ייתכן.

"ש: אם החומר הוזרק בבת אחת במקום בקצב איטי שהוצע שצריך להיות מוזרק, הזרקה מהירה יכולה לגרום לנזק או להתרחשות התסמונת?

ת: באופן תאורטי, כן, אבל התסמונת הקלינית אז היתה צריכה להופיע מידית כי זה הזמן הלחץ הגרוע ביותר והפסקת הזרימה [של הדם - א.ז] בתוך השורשים. את התחושה של חוסר אספקת דם זה זמן קצר מאד, תוך דקות היא היה צריך להרגיש, הנושא של לחץ ישיר, זה גורם לאי תפקוד של העצב", אך בהסתמך על התיעוד הרפואי שעמד לפניו מסכם המומחה כי לא נמצאה עדות ללחץ פתאומי.

פרופ' רפפורט מוסיף כי קשה לקשור בעיה במתן שתן שהתעוררה 36 שעות לאחר ההזרקה להזרקה שאז הלחץ כבר יורד.

חרף גרסתו המוצקה כי נוכח הופעת התסמינים רק לאחר 36 שעות לא ניתן לקשור בין ההזרקה לתסמונת הנוירולוגית, כשנשאל בסיכום החקירה מה מסקנתו השיב: "אני לא יכול לשלול את השפעת הזריקה האפידוראלית כי זה קרה לא הרבה זמן לאחר הזריקה אבל בוודאי יש השפעה מכרעת של המחלה הניוונית הפרוגרסיבית של החולה".

בהתייחס לסטטיסטיקה של הופעת תסמונת זנב הסוס לאחר הזרקה אפידוראלית השיב כי יש מקרים בודדים, אולי עשרות מקרים כאמור וזה בדר"כ כשהופיע דימום או כשהחומר הגיע ישירות לעמוד השדרה, אפשרויות אשר נשללו לדעתו במקרה זה, ולדעתו האפשרות של החמרה במחלה הבסיסית של היצרות התעלה הינה סבירה יותר מיתר האפשרויות.

44. נקודת המוצא של פרופ' רפפורט בחוות דעתו הייתה כי לא אירע האירוע לו טען התובע בתביעתו, וזאת בהסתמך על גירסת הנתבעת והעדר איזכור האירוע במסמכים הרפואיים.

נקודת מוצא זו נשללה משנקבע עובדתית על יסוד חומר הראיות, כי התרחש אירוע של תזוזת התובע תוך כדי הזרקת האפידורל, בשל התעלפות האלונקאי שאחז בו. לאור קביעה זו, יש לבחון את חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט מטעם שני הצדדים ולקבוע, עמדת מי מן המומחים עדיפה.

לאחר ניתוח חוות הדעת, חקירות המומחים ועדויות הצדדים והמסמכים הרפואיים, הנני סבורה כי עמדת המומחה מטעם התובע, ד"ר רזון, עדיפה.

ואסביר: לטענת המומחה מטעם הנתבעת, לא היה הבדל משמעותי בין תוצאות בדיקות הדימות שעבר התובע עובר להזרקה האפידורלית הראשונה בחודש 8/98 למצבו לאחר ההזרקה האפידורלית נשוא התביעה. לפי עמדת פרופ' רפפורט, מדובר במחלה ניוונית של עמוד השדרה, המתפתחת בקצב איטי, ותוך 3 חודשים לא נראה הבדלים משמעותיים בבדיקות הדימות.

הסברו כי תסמונת זנב הסוס יכולה להתפתח קלינית באופן פתאומי, בלי שנראה שינוי בבדיקות הדימות, מתבססת על התרחשות אירוע חריג: תנועה או מתיחה לא נכונים [עמ' 58 למטה]. כמו כן, מסכים פרופ' רפפורט כי גם עלייה פתאומית ומהירה בלחץ על השורשים, יכולה לגרום להתהוות התסמונת.

באם מצבו של התובע, מבחינת חומרת ההיצרות היה דומה עובר לביצוע זריקת האפידורל הראשונה והשניה, כעמדת פרופ' רפפורט, ואשר בגינה לא מצא לנכון לקבוע כי היה צורך בבדיקת הדמיה חוזרת עובר להזרקה השניה, ונפח החומר המוזרק היה זהה ואף בסמ"ק אחד פחות, והתסמונת התפתחה באופן מיידי עם ההזרקה השניה, שכן גירסתו של התובע על הופעה מיידית של כאבים חמורים באזור האגן וקטן והעדר תחושה באיזור הגניטלי אמינה עלי ואף מתועדת היטב במסמכים מבית החולים רמב"ם, הרי שיש להניח ברמה גבוהה של סבירות, שהתרחש "משהו נוסף" שגרם לעליית הלחץ הפתאומית על מקום המוצר באותה מידה כמו בחודש 8/98 אשר גרם לתסמונת, ואותו "משהו נוסף" היה האירוע שהתרחש בעת ביצוע ההזרקה, של תזוזת התובע בשל התעלפות האח, אירוע שהנתבעת ניסתה בכל כוחותיה להסתיר ולטשטש.

זאת ועוד. הוכח, כי הרשומה הרפואית שהציגה הנתבעת לתהליך ההזרקה האפידורלית שעבר התובע, אינה מלאה ומדוייקת. לעניין זה, יפים הדברים שנקבעו בע"א לארי אברמובסקי נ' ד"ר סיגל אפרים, [פורסם בנבו], (23.8.2012):

"אכן, בית משפט זה חזר ועמד על החשיבות הקנויה לעריכת רשומות רפואיות מלאות ומדויקות. חשיבותו של רישום בהיקף ראוי הינה לצורך ניהול מעקב שוטף, ורציף, אך גם לצורך מתן אפשרות למטופל להוכיח כי הטיפול שניתן לו היה רשלני (ראו: 6690/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, פסקאות 13-14 לפסק דינו של השופט ריבלין [(פורסם בנבו) 2.9.2002]. ואמנם, להעדר רישום רפואי נפקות בפן הראייתי - במישור נטל ההוכחה; אי עריכתו של רישום רפואי או אי שמירתו עשויים להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע (ראו למשל: ע"א 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי נ' אריה, פסקה 17 לפסק דינו של השופט עמית, ([פורסם בנבו] 20.1.2011) והאסמכתאות שם". [וראה גם ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב פ"ד לט(3) 253].

ואולם, ממשיך הכתוב וקובע, לא בכל מקרה בו ישנו חסר או ליקוי ברשומות הרפואיות משמעות הדבר תהיה העברת נטל השכנוע. כך למשל, במקרה בו על אף החסר ניתן להבין מהתיעוד ברשומות את השתלשלות העניינים ולקבוע את הפעולות שננקטו - לא יועבר נטל השכנוע.

מכלל הלאו, יש ללמוד על ה"הן". במקרה דנן, החסר מתייחס לתיעוד מלא ומפורט של השתלשלות העניינים בעת ביצוע ההזרקה האפידורלית, על רקע האירוע הלא שיגרתי של תזוזת החולה תוך כדי ההזרקה, כתוצאה מהתעלפות האלונקאי שאחז בו. בהעדר רישום מפורט של עצם האירוע של תזוזת החולה תוך כדי ההזרקה, והשפעת תזוזת התובע על קצב הזרקת האפידורל והעליה הפתאומית בלחץ ותלונות התובע על כאבים חזקים מידיים והעדר התחושה, עובר נטל השכנוע על כתפי הנתבעת להוכיח כי לא היתה התרשלות בביצוע ההזרקה. נטל זה, כאמור לא הורם על ידה, שעה שגם המומחה מטעמה נאלץ בסיומה של החקירה לקבוע, כי לא ניתן לשלול השפעת הזריקה האפידורלית על התפתחות תסמונת זנב הסוס אצל התובע.

45. אשר על כן, הנני קובעת כי בעת ביצוע ההזרקה האפידורלית, כתוצאה מתזוזתו של האלונקאי בעת ביצוע ההזרקה, הייתה עליה פתאומית בלחץ על השורשים, אשר גרמה להתפתחות תסמונת זנב הסוס. אירוע זה יש לזקוף לחובת הנתבעת, אשר לא השכילה להפעיל אמצעים מתאימים להחזקת החולה בעת ביצוע ההזרקה. עדותו של התובע, בדבר ויכוח שפרץ בין הרופא המרדים לבין האלונקאי, אשר סירב לבקשתו לאחוז בתובע, מהימנה עלי ונתמכה בדברים שנאמרו, בחצי פה, גם על ידי עדי הנתבעת. האלונקאי העיד כי התעלף למראה הזריקה, מחזה שהיה בלתי שגרתי עבורו. עובדה זו לכשעצמה, מלמדת על כך, שלא היה זה מלכתחילה מתפקידו של האלונקאי לאחוז בתובע. בנסיבות העניין, אסור היה למרדים להפעיל למטלה זו כח אדם שאינו מיומן ואינו מנוסה בפרוצדורה שעמד לבצע, ואשר חוסר מיומנותו וניסיונו, גרמו לתוצאה להזזת התובע במהלך ביצוע ההזרקה.

46. נזקו של התובע חמור, ועל כך יש הסכמה בין מומחי הצדדים. אלא שבנקודה זו יש לשאול, עד כמה, אם בכלל, הוחמר נזקו של התובע על רקע סירובו העיקבי להישלח לבירור נוירוכירוגי בבית החולים רמב"ם, וסירובו להינתח, המתועדים היטב ברשומה הרפואית.

מהתיעוד הרפואי עולה כי הומלץ לתובע לעבור ניתוח עוד קודם לאשפוז נשוא התביעה, אולם הוא סירב ובחר באופציה שמרנית של מתן בלוקים אפידורליים.

בסיכום המחלה בכתב יד מן האשפוז הראשון נרשם, כי למחרת ביצוע ההזרקה, התפתחה תסמונת קלינית שיכולה להתאים לתסמונת זנב הסוס. הוסבר לחולה על הצורך הדחוף בהערכה נוירוכירורגית אך החולה שוב סירב, ורק ביום 25.10.98 הסכים להיות מועבר לבית החולים רמב"ם, לשם בירור נוירוכירורגי.

בתום הבירור, הוחזר התובע לבית החולים נהריה עם המלצה להמשך טיפול שמרני ועריכת בדיקת MRI. זו בוצעה רק למחרת, ביום 26.10.98 בבית החולים פוריה, משם הוחזר התובע שוב לבית החולים בנהריה.

עם חזרתו לבית החולים בנהריה ביום 26.10.98 נרשם כי הוסבר לתובע על הצורך בביצוע ניתוח דחוף בבית החולים רמב"ם, אך התובע עמד בסירובו להינתח. בהמשך מתועדים מאמציהם של ד"ר ליכטנשטיין וד"ר דניאל לשכנע את התובע לעבור לבית החולים רמב"ם ורק ביום 27.10.98 נתן התובע הסכמתו לכך, ואזי - 4 ימים לאחר ביצוע ההזרקה נותח, אך הניתוח כבר לא שיפר את מצבו.

פרופ' רפפורט התבקש להתייחס בחקירתו להשלכות של עיכוב בביצוע הניתוח במקרה שמתפתחת תסמונת זנב הסוס והשיב: "כשמתפתחת תסמונת זנב הסוס כתוצאה מלחץ אז המלצה רפואית זה לנתח כמה שיותר מהר... מבחינת הספרות הרפואית אנשים שמנותחים בתוך 24 שעות יש סיכוי יותר גבוה לשיפור בסוגרים. יש כאלה המרחיקים לכת עד 72 שעות. אנחנו משתדלים לנתח את המקרים האלה תוך 24 שעות. לדעתי ברגע שעשו את האבחנה היה רצוי להתקדם לניתוח בתוך 24 שעות לאחר האבחנה. אם עשו את האבחנה ב-24 בערב היה צריך לנתח עד ה-25. אם הסירוב שלו גרם לזה שהיה עיכוב מעבר ל-24 שעות, אז יש לו חלק באשמה, אם לא אז לא".

התובע מנסה להצדיק בסיכומיו את סירובו לעבור את הניתוח בכך, שהוסבר לו עוד בטרם ההזרקה האפידורלית, כי סיכויי ההצלחה בניתוח הם 50/50 בלבד, וקיים סיכון כי יישאר משותק. יתכן וניתן להצדיק סירוב זה בטרם התפתחות תסמונת זנב הסוס, כאשר התובע סבל רק מכאבים קשים אך לא מאובדן תחושה וחוסר שליטה על הסוגרים. לא ניתן להצדיק סירוב זה, לאחר התפתחות התסמונת הקשה, וההסברים שקבל מן הרופאים על הדחיפות הגבוהה בניתוח.

לא יכול להיות ספק, כי להתנהגותו של התובע וסירובו העיקש לעבור בירור נוירוכירורגי בבית החולים רמב"ם ולאחר מכן, סירובו לעבור את הניתוח לאחר שהוסברה לו הדחיפות שבביצועו, תוך הסיכונים הנובעים מאי עשיית הניתוח, וכל זאת כאשר התובע כבר סובל מתסמונת זנב הסוס, תרומה נכבדה לכך שהניתוח בוצע באיחור, ולאי השיפור במצבו. כאמור, לא דומה סירובו לעבור את הניתוח לפני ביצוע ההזרקה ביום 23.10.98, ולפני שהתפתחה תסמונת זנב הסוס למצב לאחר ביצוע ההזרקה. מן התיעוד הרפואי עולה כי נעשו נסיונות שיכנוע על ידי בכירי הרופאים בבית החולים, ועד שהתובע הסכים לביצוע הניתוח, בוזבזו שעות יקרות.

לפיכך, הנני קובעת כי התנהלותו של התובע וסירובו לעבור לבית החולים רמב"ם ולבצע את הניתוח, תרמו להחמרת הנזק בשיעור של 50% לפחות.

47. גובה הנזק

עוד בטרם הועבר הדיון בתובענה מבית המשפט המחוזי לערכאה זו, ניתנה החלטה בדבר פיצול הדיון בשאלת האחריות. אך החלטה זו שונתה בעת קביעת התיק להוכחות, ונקבע כי התובע יוכל להשלים ראיותיו לעניין הנזק בפתח ישיבת ההוכחות [ראה פרוטוקול הדיון מיום 4.11.08].

בסיכומיו עותר התובע לפסוק לו פיצויים בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרת הזולת, אביזרים וציוד רפואי, התאמת דיור, ניידות, תרופות והוצאות כביסה מוגברות, ונזק בלתי ממוני.

כבר בשלב זה יוער, כי התובע לא הביא ראיות לגבי אף אחד מפריטי הנזק המיוחדים להם הוא טוען בסיכומיו.

באשר לכושר השתכרותו, התובע טען כי עובר לאירוע עבד בשיפוצים. טענה זו אין לקבל, שעה שהתובע הצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי כי כבר 15 שנים עובר לאירוע אינו עובד, ולמעשה כל חייו הבוגרים התקיים מקצבאות של הביטוח הלאומי.

זאת ועוד. התובע נדון למאסר ממושך, של 15 שנים, אותם הוא מרצה החל משנת 1999. התובע צפוי להשתחרר בהגיעו לגיל 59 לערך.

התובע סבל ממחלה קשה של עמוד השדרה, שגרמה לו לכאבים קשים, שמן הסתם הגבילו אותו בכושר השתכרותו, ככל שהיה כזה. גם המומחה מטעמו, ד"ר רזון הסכים, כי אלמלא התפתחה תסמונת זנב הסוס בעקבות ההזרקה האפידורלית, התהליך הטבעי של ההיצרות של עמוד השדרה היה ממשיך להתקדם והתובע היה מגיע למצב של ניתוח כעבור 10-15 שנים.

בנוסף, התובע הודה כי בעברו היה נוהג לשתות אלכוהול, ולצרוך סמים קלים, ובגין התמכרותו לאלכוהול עבר תהליך של גמילה.

ניתן אפוא, לקבוע כי כבר עובר לאירוע נשוא התביעה, היה התובע משולל כושר השתכרות, ועל כן אין לפסוק לו פיצוי בגין אבדן השתכרות או פגיעה בכושר ההשתכרות, לא לעבר ולא לעתיד.

48. באשר לשאר פריטי הנזק כגון: עזרת הזולת, הוצאות בגין טיפולים רפואיים, עזרים רפואיים שונים, הוצאות מוגברות לכביסה, התאמת דיור וניידות, לא הובאה כל ראיה מצד התובע, באשר לגובה הפיצויים הנתבעים, ובנסיבות העניין, אינני רואה הצדקה לפסוק לו פיצוי גלובלי, וזאת על רקע מחלתו הבסיסית וחוסר הוודאות באשר למצבו הרפואי אליו היה מגיע גם אלמלא האירוע, במועד שיחרורו מן הכלא. עד למועד זה, אני מניחה כי כל צרכיו מסופקים על חשבון הציבור ממילא.

49. אב הנזק היחיד שאני מוצאת לפסוק לתובע הוא אב הנזק הבלתי ממוני.

בפסיקת הפיצויים באב נזק זה התחשבתי מחד, בנכותו הגבוהה של התובע המוסכמת בעיקרה על ידי המומחים מטעם שני הצדדים העולה כדי 94%, ומאידך, בנכותו שהייתה ממילא עובר לאירוע בשל מחלת עמוד השדרה הבסיסית ממנה סבל, ונכויות קודמות שנפסקו לו.

הנני מעמידה את הפיצוי באב הנזק הבלתי ממוני על סך 300,000 ₪.

50. לאור אשמו התורם של התובע, שבא לידי ביטוי בסירובו העיקש לבירור הנוירוכירורגי ולניתוח, בשעות שהיו קריטיות לביצוע הניתוח ולשיפור במצבו, מועמד הפיצוי אותו תשלם הנתבעת לתובע על סך 150,000 ₪.

51. בסיפא לסיכומיה, הנתבעת מפנה לתחשיבי הנזק ולטיעוניה שם לעניין ניכויי המל"ל, לרבות לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה.

מאחר והתובע קבל גמלאות מהמל"ל גם עובר לאירוע נשוא התביעה, הרי שיש לנכות רק את ההפרש שבין גמלה זו לבין הגמלה שהוענקה לו בעקבות האירוע נשוא התביעה. לעניין ניכויי המל"ל, הנני מתירה הגשת חוות דעת עדכנית תוך 30 יום.

לא תוגש חוות דעת עדכנית, יערך הניכוי בהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה.

על סכום הפיצויים יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט ושכ"ט ששלם התובע למומחים ולעדים, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ג, 21/11/2012, בהעדר הצדדים.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים