ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תמש 39711-04-12 ע.ב.א. נ' ד.ב.א (ענייני משפחה - נצרת, אסף זגורי) 13/06/2012

21/06/2012 11:06:58

כריכה | סמכות בית דין רבני - בית המשפט לענייני משפחה לא ביטל החלטה של בית דין רבני שניתנה בחוסר סמכות לאור כללי הכיבוד ההדדי בין הערכאות.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הסמכות לדון בזכויות בעלות בני זוג בדירה הרשומה על שם צד ג' הינה שלו. למרות זאת, נקבע כי נוכח קיומה של החלטה שיפוטית חלוטה של בית הדין הרבני בדבר סמכותו לדון בתביעת רכוש הבעל, לרבות בעניין זכויות הבעלות בדירה, ונוכח כיבוד הדדי של הערכאות, יש להמתין להכרעת בית הדין הרבני בעניין.

התובעת הינה אשתו לשעבר של הנתבע 1. הנתבע 2 הוא אחיו של הבעל (להלן – "הגיס"). התובעת והנתבע הם התגרשו בבית הדין הרבני ביום 15.9.11. במהלך נישואיהם התגוררו בני הזוג עם בתם הקטינה בדירה הרשומה בלשכת רישום מקרקעין על שם הגיס ואשתו.

ביום 17.8.2011 הגיש הבעל תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני ובה עתר לדון במכלול ענייניהם הרכושיים של הצדדים, כאשר בין השאר הוא טען, כי הצדדים הם בעלים בחלקים שווים של הדירה והוא עותר לפירוק השיתוף בה באמצעות מכירתה לצד ג'. ביום 22.1.2012 האישה נתנה הסכמתה לסמכות בית הדין הרבני לדון בכל העניינים הכרוכים. בית הדין קבע כי נתונה לו הסמכות לדון בעניין הבעלות בדירה.

ביום 17/1/2012 הגיש הגיס תביעה לסילוק ידה של האשה מהדירה ולהצהיר עליו כבעלים הבלעדי. כשלושה חודשים לאחר מכן עתר הגיס להעביר הדיון בתביעתו לבית הדין הרבני שכן שם מתנהל הסכסוך הרכושי בכללותו. בדיון שהתנהל בתביעה דנן נמחקה התביעה לבקשת האיש תוך שנרשמה הצהרת האשה כי אינה מסכימה לסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה. בו ביום הגישה האשה תביעה הן כנגד הגיס ואשתו והן כנגד הבעל ועתרה לקבוע ולהצהיר, כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה. מנגד, הגיש האיש את הבקשה דנן לדחיית התביעה על הסף, בין היתר, בשל חוסר סמכות עניינית.

לטענת הבעל, התביעה של האשה עומדת בסתירה מוחלטת להסכמתה לדון בענייני הרכוש בפני בית הדין הרבני.

לשיטת האשה, אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בענייני הרכוש שבין בני הזוג, הואיל והחלטתו ניתנה במעמד צד אחד, בשיהוי ניכר, וזאת לאחר גירושי הצדדים ולאחר שהשתנו הנסיבות מאז מסרה את הסכמתה לסמכותו.

בית המשפט קבע:

כב' השופט א' זגורי קבע כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בזכויות הבעלות של בני הזוג בדירה אשר הזכויות בה רשומות על שם הגיס ואשתו בלבד. לכאורה, כך נקבע, ניתן היה לסיים ההחלטה בקביעה, כי לבית הדין אין סמכות דיון עניינית ביחס לזכויות הצדדים בדירה ועל כן, יש לברר התביעה שהגישה האשה לפסק דין הצהרתי בבית משפט זה. אלא, כך נקבע, הדברים אינם כה פשטניים ובית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לעצום עיניו או להתעלם מאופן התנהלות הצדדים בבית הדין הרבני האיזורי ומהחלטותיו השיפוטיות.

נקבע, כי במקרה דנן, קיימת קביעה שיפוטית חלוטה של בית הדין הרבני לפיה הוא מוסמך לדון בתביעת הרכוש של הבעל (לרבות בעניין הזכויות בדירה וחרף רישומן על שם צד ג'). כידוע, הגישה הנוהגת כיום היא לא לראות בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות עניינית כבטלה מעיקרא במקום שבו היא נטענת בשלב מאוחר של הדיון ולבית המשפט שיקול דעת רחב שלא לאפשר כלל העלאת הטענה.

בית המשפט ציין כי על פי מערכת הכללים של כיבוד הדדי בין ערכאות, במקום שבו בית הדין הרבני הקדים והכריע בשאלת הסמכות, הרי שהכלל הוא שבית המשפט לענייני משפחה מנוע כלל מלהיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטו בעניין. זאת על מנת שהטענות כנגד בית הדין הרבני תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה (ערעור או עתירה לבג"צ). רק במקום שבו מתקיים "טעם מיוחד", יידרש בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניין הסמכות.

בית המשפט הוסיף כי אילו היה מדובר בתביעה של הבעל כנגד האשה והגיס בבית הדין הרבני, בעניין הזכויות בדירה, כי אז ברי שלבית הדין הרבני אין סמכות עניינית לצרף את הגיס. אלא שבנסיבות המקרה דנן, כל שקבע בית הדין הרבני הוא, כי מסורה לו הסמכות לדון בתביעה הרכושית שהגיש הבעל כנגד האשה.

נקבע, כי על מנת להימנע ממצב של הכרעות סותרות באותו עניין ומפאת כללי כיבוד הדדי בין ערכאות, יש לפרש את החלטת בית הדין הרבני, כי הוא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש, כהחלטה האומרת שהכרעתו יפה בין בני הזוג בלבד.

לפיכך, נקבע, כי מתקיימים התנאים המשנים את נקודת האיזון ומעבירים את כובד המשקל לעבר כיבוד הדדי בין ערכאות במובן זה שבית המשפט לא ידון בשלב זה בתביעת האשה לפסק דין הצהרתי בדירה.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי אין למחוק את תביעת האשה כנגד הגיס והבעל ובוודאי שאין לדחות אותה על הסף. זאת, על מנת להימנע ממצב בו לדוגמא יקבע בית הדין הרבני שהאשה זכאית לקבל מחצית מהדירה, אך בינתיים זו תימכר על ידי האח לצד ג'. לפיכך, נקבע, כי יש לשמר את התביעה לפסק דין הצהרתי שהוגשה על ידי האשה וכך גם את צו המניעה הזמני שמקפיא התמונה הקיימת ומונע העברת זכויות בדירה לצד ג'.

לפיכך, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ברם נקבע, כי יש לעכב את בירורה למשך 120 יום, כאשר בתקופה זו על בית הדין הרבני ליתן הכרעתו בתביעה הרכושית של האיש.

התביעה נדחתה.


בשם הצדדים: לא צויין.

בית משפט לענייני משפחה בנצרת תמ"ש 39711-04-12 ע.ב.א. נ' ד.ב.א. ואח' תיק חיצוני: בפני כב' השופט אסף זגורי התובעת: ע.ב.א. נגד הנתבעים: 1. ד.ב.א 2. א.ב.א 3. נ.ב.א החלטה כיצד אמור לנהוג בית המשפט לענייני משפחה בתביעה לפסק דין הצהרתי שמגישה אשה כנגד גיסה, אשתו ובעלה ביחס לזכויות בדירה בה היא מתגוררת, שעה שבאותו עניין בדיוק קבע בית הדין הרבני שהוא מוסמך לדון (במסגרת תביעה רכושית שנכרכה לתביעת גירושין של הבעל)?

א. הרקע העובדתי:

א.א. הצדדים והדירה:

1. התובעת (להלן: "האשה") הינה אשתו לשעבר של הנתבע 1 (להלן: "האיש"). הנתבע 2 (להלן: "הגיס") הוא אחיו של הבעל ואילו הנתבעת 3 הינה אשתו.

2. האשה והאישה הינם יהודים תושבי העיר *** והם נישאו זל"ז בשנת 1987. לבני זוג אלו בת משותפת והיא בגיל 14 שנים כיום. הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני ביום 15/9/11.

3. במהלך נישואיהם התגוררו בני הזוג עם בתם הקטינה בדירה ברחוב *** בעיר *** הידועה כגוש *** חלקות *** (להלן : "הדירה"). אין חולק, כי הדירה רשומה בלשכת רישום מקרקעין על שם הגיס ואשתו בלבד.

א.ב. ההליכים והחלטות בית הדין הרבני האיזורי בחיפה:

4. ביום 17/8/2011 הגיש האיש תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני האיזורי בחיפה ובה עתר לדון במכלול ענייניהם הרכושיים של הצדדים, כאשר בין השאר הוא טען, כי הצדדים הם בעלים בחלקים שווים של הדירה והוא עותר לפירוק השיתוף בה באמצעות מכירתה לצד ג' (ראה סעיף 14 לכתב התביעה של האיש בבית הדין הרבני).

5. בית הדין הרבני האיזורי בחיפה קיים דיון בתביעת האיש ביום 22/1/12 ובמסגרתו מסרה ב"כ האשה הסכמתה לסמכות בית הדין הרבני לדון בכל העניינים הכרוכים. יש לציין, כי במסגרת הדיון העלה האיש את הטענה, כי הדירה אינה שייכת לצדדים אלא לגיס ולאשתו אשר נתנו להם אותה במתנה, אך זו לא הושלמה ברישום וכעת הגיס ואשתו מעוניינים בה בחזרה. ב"כ האשה הודיעה לפרוטוקול הדיון, כי אם יתקיים הליך הוכחות כמקובל (בבית הדין הרבני), היא לא תתנגד לסמכות בית הדין לדון גם בעניין הדירה.

6. לאור דברים אלה, ביקש בית הדין מב"כ האיש להודיע האם הגיס ואשתו מסכימים להתדיין בענין הדירה בבית הדין הרבני (ראה החלטת בית הדין מיום 22/1/12).

7. הגיס ואשתו העבירו ביום 26/3/12 הסכמתם להתדיין בפני בית הדין הרבני בעניין הדירה וביום 26/3/12 קבע בית הדין הרבני, כי לאור הסכמת צד ג' לדון בעניין הבעלות בדירה בבית הדין, הסמכות נתונה לבית הדין הרבני ובדיון הקרוב יופיעו גם צדדי ג'. זה המקום לציין כי חרף טענות האשה בתגובתה לבקשת הדחייה על הסף, אין חולק כי על החלטה זו של בית הדין הרבני לא הוגש ערעור מטעמה.

א.ג. התביעה שהגיש הגיס כנגד בני הזוג בבית המשפט:

8. ביום 17/1/2012 הגיש הגיס תביעה לסילוק ידה של האשה מהדירה ולהצהיר עליו כבעלים הבלעדי (תמ"ש 33954-01-12).

9. ביום 3/4/12 עתר הגיס להעביר הדיון בתביעתו לבית הדין הרבני בחיפה מן הטעם, כי בני הזוג מתדיינים בינם לבין עצמם בבית הדין הרבני בחיפה במסגרת תיק 861166/4 ושם מתנהל הסכסוך הרכושי בכללותו לרבות בעניין הזכויות בדירה.

10. ביום 25/4/12 נערך דיון בתביעת הגיס לעיל, אליו הוא לא התייצב ובא כוחו ביקש למחוק את התביעה. על יסוד בקשת ב"כ הגיס נמחקה התביעה תוך שנרשמה לפרוטוקול הצהרת ב"כ האשה, כי מרשתה אינה מסכימה לסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה זו.

א.ד. התביעה שהגישה האשה לבית המשפט:

11. בו ביום (25/4/12) הגישה האשה התביעה שבכותרת, הן כנגד הגיס ואשתו והן כנגד האיש ועתרה לקבוע ולהצהיר, כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה (לרבות מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג וראה סעיף 3 לכתב התביעה).

12. מנגד, הגיש האיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מטעמים שונים ובראשם חוסר סמכות עניינית.

ב. טענות האיש בבקשת סילוק על הסף:

13. האיש טוען, כי התביעה של האשה עומדת בסתירה מוחלטת להסכמתה לדון בענייני הרכוש (ובכלל זה בעניין הזכויות בדירה והמחלוקת עם הגיס) בפני בית הדין הרבני האיזורי בחיפה.

14. לדברי האיש, האשה נהגה בחוסר תום לב מהותי תוך ניסיון לבצע מחטף ולקבוע באופן חד צדדי סמכות לדון בתביעה הרכושית חרף החלטה מפורשת של בית הדין הרבני בעניין זה. עוד הוסיף בהקשר זה האיש, כי האשה כלל לא פירטה בתביעה שהסכימה בבית הדין להתדיין בענייני הרכוש וכי ניתנו החלטות שיפוטיות של בית הדין הקובעות כי נתונה לו הסמכות לדון בעניין הדירה.

15. לאור דברים אלה, עקב הטעיית בית המשפט מצד האשה בכך שהעלימה פרטים מהותיים, לרבות הסכמתה לסמכות בית הדין הרבני ובשעה שבית דין זהרבני כבר קבע, כי הוא מוסמך להידרש לתביעה הרכושית לרבות בעניין הדירה הרי שאין לבית משפט זה סמכות עניינית להידרש לתובענה של האשה.

ג. עמדת האשה ביחס לבקשה:

16. חרף ארכה שניתנה למשיבה היא הגישה תגובתה באיחור. יחד עם זאת ולאור מורכבות הסוגייה שבפניי, ראיתי לנכון להתחשב בעמדתה חרף העיכוב בהגשתה.

17. לשיטתה של המשיבה, אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בענייני הרכוש שבין בני הזוג, הואיל והחלטתו ניתנה במעמד צד אחד, בשיהוי ניכר, וזאת לאחר גירושי הצדדים ולאחר שהשתנו הנסיבות מאז מסרה האשה במקור הסכמתה לסמכותו.

18. האשה טענה, כי על האיש היה למסור תוך 10 ימים עמדת הגיס לעניין סמכות בית הדין הרבני לדון בעניין הדירה והוא עשה זאת רק כעבוד חודש ומחצה (סעיף ה' לתגובה). טוענת האשה, כי בשלב זה היא כבר הסמכה על כך שהתביעה מתנהלת בבית משפט זה ועל כן ההסכמה שנמסרה על ידה במקור לסמכות בית הדין כבר לא רלבנטית.

19. כמו-כן, ביקשה ב"כ האשה להסתמך על ההלכה שנפסקה בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול ולפיה, אין סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני הרכוש לאחר הגירושין של הצדדים ואלה כאמור התגרשו ביום 15/9/11.

20. האשה טוענת, כי הסכמת הגיס ואשתו להתדיין בבית הדין הרבני אינה מעלה או מורידה הואיל ולבית הדין אין סמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג לאחר הגירושין.

21. לפיכך טוענת האשה, כי החלטת בית הדין הרבני כי הוא מוסמך לדון בתביעה הרכושית ניתנה בחוסר סמכות ולא ניתן לקבוע סמכות באופן רטרואקטיבי.

ה. סמכות בית הדין הרבני האיזורי לדון בתביעות המערבות צדדים שלישיים:

22. בית הדין מוסמך לדון בתביעות גירושין ובעניינים כרוכים (כגון משמורת, רכוש ומזונות), מכוח הוראות סעיף 3 ו/או 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953.

23. עולה איפוא השאלה, האם מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעות רכושיות בין בני זוג הקשורות ומשפיעות גם על צדדים שלישיים. סבורני, כי התשובה לשאלה זו הינה תלוית זמן. אם עד לשנת 2006 היו מקרים שבהם נהוג היה בבתי הדין הרבניים לדון מכוח הסכמה גם בנושאים שאינם מענייני המעמד האישי ולפיכך גם בין צדדים שאינם בני זוג, הרי שלאחר שניתנה הלכת אמיר, סוייגה עד מאוד סמכותו של בית הדין הרבני לעשות כן (ראו: בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (6/4/2006), להלן : "הלכת אמיר").

24. זאת ועוד, בניגוד לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995 המקנה סמכות נרחבת לבית המשפט לענייני משפחה לצרף צדדים שלישיים כאשר הדבר חיוני מכוח הוראת סעיף 6(ו), אין בנמצא סעיף חוק דומה ביחס לבתי הדין הרבניים.

25. הנה כי כן, שני מקורות משפט נורמטיביים המבדילים בין סמכויותיו הענייניות של בית המשפט לענייני משפחה מזה לסמכותם של בתי הדין הרבניים, מזה.

26. לפיכך, עולה איפוא השאלה, האם מכלל ההן נלמד על הלאו לעניין היעדר סמכות עניינית של בית הדין לברר תביעות רכושיות תוך צירוף צדדי ג' (משום שתוצאתן עלולה להשפיע עליהם)?

27. בדרך למענה על שאלה זו, יש לקחת בחשבון כי קביעה לפיה, בית הדין נעדר כל סמכות לדון בתביעות רכושיות בין בני זוג רק משום שאין ביכולתו לצרף צדדי ג' הינה קביעה מרחיקת לכת ואף עלולה להיות בעייתית. קביעה שכזו תביא הלכה למעשה, לפיצול נוסף של הסמכות העניינית בין בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, כאשר בני זוג שכל רכושם רשום על שמם יוכלו להתדיין בבית הדין הרבני (מכוח סעיף 3 ו/או 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים) ואילו בני זוג שחלק מרכושם רשום על שם צדדי ג', לא יוכלו להתדיין בבית הדין הרבני (אף אם הם יסכימו לכך ואף אם צד ג' יסכים לכך). תוצאה זו הינה בעייתית ומורכבת והיא עלולה לערער עוד יותר את יציבות הדין וההלכות המשפטיות הידועות בעניין סמכות בתי הדין הרבניים והמתח בין סמכות זו לבין סמכות בית המשפט לענייני משפחה.

28. דייני בתי הדין הרבניים לרבות בית הדין הרבני הגדול לערעורים ביקשו להתמודד עם בעייתיות זו במספר מקרים. כך למשל, הציע כב' הרב דיכובסקי מספר דרכים להתמודדות עם בעייתיות זו (ראה ס"ג 2769 א.י. ואח' נ' א.א. (23/10/2003):

28.1. ראשית, הוא ביקש להקיש מהרציונל שעמד בבסיס החקת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לעניני משפחה לסמכות בית הדין הרבני. לדבריו, כפי שבית המשפט לענייני משפחה מוסמך לצרף צדדי ג' כדי להכריע בצורה יעילה בסכסוך בין בני זוג, כך גם מוסמך לעשות כן בית הדין הרבני הואיל ורציונל זהה עמד בבסיס החקיקה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

28.2. שנית, הוא רמז, כי ניתן לראות בהוראת סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה כהוראת חיקוק שבאה להוסיף על הסמכות הקיימת של בית הדין הרבני, כך שהוא יוכל לדון גם בפירוק שיתוף בין בני זוג במקרקעין אשר שותפים בהם גם צדדי ג'.

28.3. בנוסף, הוא סבר כי לבית הדין הרבני סמכות טבועה לצרף "צד פורמלי" להליך, על מנת שיוכל לטעון טענותיו כמי שעלול להיפגע מהצהרה על זכותה הקניינית של האשה בדירה.

28.4. ולבסוף הוא קבע, כי מכוח סעיף 6 לפק' ביזיון בית משפט וסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז - 1956, מחוייבים צדדים שלישיים לכבד צווים שניתנו במסגרת ההתדיינות בבית הדין הרבני.

29. ואילו במקרה אחר נקבע בפסיקה רבנית, כי לבתי הדין סמכות טבועה לדון בתביעה של צד שלישי כנגד בני הזוג מקום שפסק דין בין בני הזוג פוגע בזכויותיו שלא כדין (תיק (רב'-צפת) מס' 620283/1 אלמוני נ' פלוני (25/08/2010)).

30. ברם לא זו בלבד שעמדת דייני בתי הדין הרבניים לא נתקבלה בפסיקה האזרחית, אלא שביום 6/4/2006 ניתנה הלכת אמיר, אשר קבעה מפורשות את גדרי סמכות בית הדין הרבני ולמעשה צמצמה אותן עוד יותר מבעבר, הרבה יותר.

31. בהלכת אמיר נקבע מפורשות, כי סמכויותיו המקוריות-הראשוניות של בית הדין הרבני נקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים, והן בנויות משני נדבכים: סמכויות ייחודיות מכוח החוק; וסמכויות מקבילות לערכאה האזרחית ולבית הדין הרבני, הנקנות מכוח הסכמת הצדדים. הסמכויות הייחודיות כוללות ענייני נישואין וגירושין, וכן עניין שנכרך כדין בתביעת הגירושין, לרבות מזונות אישה וילדים. השיפוט המקביל הנקנה בהסכמה מתייחס לעניינים של המעמד האישי על פי סימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922-1947, ופקודת הירושה (ראה עמ' 282-283 להלכת אמיר).

32. עוד נקבע מפורשות בהלכת אמיר, כי בכל מקרה, הסמכות העניינית על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מוגבלת לעניינים המנויים בו בלבד, קרי: ענייני "מעמד אישי" כהגדרתם בדבר המלך במועצה או בפקודת הירושה. במחלוקת שאינה נוגעת לגדר עניינים אלה, גם הסכמת הצדדים לא תועיל להקנות סמכויות שיפוט לבית הדין (פסקה 24).

33. אין תימה איפוא, מדוע גם כב' הרב דיכובסקי הכיר בהלכת אמיר כהלכה שצמצמה מאוד את סמכויות בית הדין הרבני ובפסיקה שניתנה על ידו מספר חודשים לאחר שניתנה אותה הלכת אמיר הוא נדרש לשאלת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה בין האשה לבין תאגידים שלבעל יש מניות בהן ולמעשה שינה מעמדתו שקדמה להלכת אמיר בקובעו מפורשות שלבית הדין הרבני אין סמכות לצרף החברות כצד להליך. הוא קבע בעצמו, כך:

"צירוף החברות לתביעה: ב"כ המערערת הצביע על בעיה של ממש. בית המשפט למשפחה מוסמך לצרף לדיון גם חברות בע"מ שיש למשיב חלק בהן, ואילו בית הדין הרבני אינו יכול לעשות זאת. אכן, יש כאן בעיה, שבה אשם המחוקק, שהרחיב מאוד את סמכות בית המשפט למשפחה, והצר מאוד את סמכות בית הדין הרבני. אעפ"כ, כל עוד מוסמך בי"ד רבני לעסוק בעניני רכוש, לא ניתן לחוסמו בטענה שיש ערכאה שיכולה לדון בהיקף רחב יותר בנושא. הסמכות צריכה להיות נידונה לגופה, ולא היכן טוב או יעיל יותר להתדיין. היעילות אינה חזות הכל. זכותו של אדם בדיני משפחה לבחור לעצמו את הערכאה המתאימה, כל עוד שהחוק מאפשר זאת. ישנם מצבים שבהם יעיל יותר ומהיר יותר להתדיין דוקא בבי"ד רבני, ובכל זאת לא נקבע משום זה שלבית המשפט אין סמכות.

יש לזכור כי בעלי הדין בבית הדין הרבני בדרך כלל הם בני הזוג בלבד. בית הדין דן ופוסק בדבר חלוקת הרכוש במישור היחסים שבין בני הזוג. הדין הרצוי הוא שאם לסכסוך שבין בני הזוג יש נפקות לגבי צד שלישי, יוסמך בית הדין לצרף את הצד השלישי לדיון, כשם שבית המשפט לעניני משפחה רשאי להטיל את מרות סמכותו על צד שלישי, שאינו בן משפחה, כאשר צרופו לדיון יתרום לייעולו ולהכרעה בשאלות האמיתיות העומדות במחלוקת (וראו פסק דיננו בקשר ליכולת לאכוף הליכי בזיון בית הדין על צד שלישי, ערעור 2769/ס"ג א'י' נ' א' א', מצוי כעת ב-http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/24.doc). יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם..." (תיק (רב'-גדול) 10906-21-1 פלונית נ' פלוני (04/02/2007)).

34. במקרה אחר, קבע בית הדין הרבני הגדול (במותב אחר), כי באשר לסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה רכושית כאשר צד נחוץ לבירורה הוא צד שלישי שאינו בן זוג, הוא מותיר ההכרעה לעת מצוא (תיק (רב'-גדול) 70897-51-1 פלונית נ' פלוני (1/6/2008)).

35. אך יחד עם זאת, כאשר נדרש לכך בית הדין הרבני הגדול, הוא נאלץ להודות (באותו מותב), כי הכרעותיו יפות אך ורק בין בני הזוג ואין בהן כדי לחייב צדדים שלישיים (תיק (רב'-גדול)3508-64-1 פלונית נ' פלוני, (9/3/2010)) ונאמר על ידו כך:

"מעורבות של צד ג' בסכסוך בין בני זוג אינה נוטלת מביה"ד את הסמכות לפסוק ולהכריע בסכסוך גופא ובאיזון משאבים בין בני הזוג עד כמה שהדבר ידרש. מעורבות זו רק מגבילה את תוצאות הפסיקה לבני הזוג ולא לצד ג'. ביהמ"ש למשפחה לעומת זאת מוסמך לצרף לתובענה צד ג' כאשר הדבר נחוץ לצורך בירור התובענה וההכרעה בה....."

ובהמשך:

"במקרה מתאים, אם בן הזוג האחר יצליח להרים את נטל ההוכחה כי לבן זוג זכויות ממוניות בחברה אך אלו הוברחו על ידי רישומן על שם צד שלישי בנאמנות, יוכל בית הדין לחייב את בן הזוג לשלם את שווי הזכויות או לאזנן בדרך שבית הדין ימצא לנכון וצודק. החברות עצמן, כשם שהן נפרדות לעניין התחייבויותיהן כך הינן נפרדות לעניין הפסיקה. פסיקת בית הדין תחייב את בני הזוג ולא את צד ג' כאמור.

ובהתאם לאמור ביה"ד יכול לפעול כדי לברר את זכויותיו של הבעל במגרש עליו בנוי בית הצדדים, על ידי הזמנת עדים הוצאת צווים ועוד, אלא שכאשר תינתן הפסיקה היא תחייב את בני הזוג בלבד."

36. זו למעשה הייתה גם עמדת בית המשפט האזרחי, כאשר הוא נדרש לשאלת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעות המערבות צדדים שלישיים, אף אם צירופם נעשה בהסכמה. כך נקבע על ידי כב' השופטת י. צור בע"מ 546/00 טויטו נ' טויטו (14/6/01) (פורסם בנבו):

"מדובר בדירה אשר כרוכים בה לכאורה זכויותיו הקנייניות של צד ג' שאינו מי מבני הזוג (אבי הבעל הוא המשיב מס' 2). אין חולק כי הדירה רשומה היום על שמו של האב ולכאורה הוא הבעלים של הדירה כולה. אמנם מדובר בדירה שהיתה דירת המגורים של בני הזוג ומדובר במכר ללא תמורה בין הבעל לבין אביו, אולם אין ספק כי צד מהותי והכרחי לשאלת הזכויות בדירה הוא האב שהדירה רשומה היום על שמו, כבעלים של הדירה.

יש לדחות את טענת ב"כ המשיבים כי התביעה נגד האב טפלה ונועדה להבטיח רק את ביצועו של פסק הדין במקרה שהמבקשת תזכה בתביעה העיקרית. האב הוא צד הכרחי בתביעה שהגישה המבקשת בשאלת הזכויות בדירה ואך ברור הוא כי לא תהיה משמעות למתן פסק דין בנוגע לזכויות בדירה ולא יהיה לו תוקף כלפי האב אלא אם האב, שלכאורה הדירה רשומה על שמו, יהיה צד מהותי במשפט. בנסיבות אלה בהן כרוכות בדירה זכויות לכאורה של צד ג' שאינו מי מבני הזוג, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין."

ובהמשך נאמר:

"לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בזכויות הבעלות בדירה אשר כרוכים בה שאלות הנוגעות לזכויותיו של צד ג' שאינו מי מבני הזוג. רק לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה המופנית נגד הבעל ונגד אביו ורק בדרך זו - כשכל הצדדים המהותיים לעניין הינם צדדים להליך - ניתן יהיה להכריע ביעילות בשאלת זכויות הבעלות בדירת המגורים".

37. המסקנה המסתברת איפוא היא כי לבית הדין הרבני האיזורי בחיפה אין סמכות לדון בזכויות הבעלות של בני הזוג בדירה אשר הזכויות בה רשומות על שם הגיס ואשתו בלבד.

38. די בכך היה להביא כדי לדחות בקשת האיש לדחיית התביעה על הסף.

ו. האם כללי כיבוד הדדי בין ערכאות משנות את נקודת האיזון?

39. לכאורה ניתן היה לסיים ההחלטה בקביעה, כי לבית הדין אין סמכות דיון עניינית ביחס לזכויות הצדדים בדירה ועל כן, יש לברר התביעה לפסק דין הצהרתי בבית משפט זה.

40. אלא שהדברים אינם כה פשטניים ובית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לעצום עיניו או להתעלם (כאשר הן פקוחות) מאופן התנהלות הצדדים בבית הדין הרבני האיזורי ומהחלטותיו השיפוטיות.

41. במקרה שלפני, קיימת קביעה שיפוטית חלוטה של בית הדין הרבני האיזורי בחיפה מיום 26/3/12, לפיה הוא מוסמך לדון בתביעת הרכוש של הבעל (לרבות בעניין הזכויות בדירה וחרף רישומן על שם צד ג'). כידוע, הגישה הנוהגת כיום היא לא לראות בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות עניינית כבטלה מעיקרא במקום שבו היא נטענת בשלב מאוחר של הדיון ולבית המשפט שיקול דעת רחב שלא לאפשר כלל העלאת הטענה (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן ואח', פ"ד נ(5) 820, 829; ע"א 4796/95 אלחוברה חסין איברהים נ' אלעוברה עלי איברהים, פ"ד נא(2) 669, 675; רע"א 6630/00 ועד נאמנים ת"א-יפו נ' סילקו, פ"ד נו (6) 913). גישה זו נובעת משיקולים של יעילות המערכת וסופיות הדיון, אך גם מהתפיסה הערכית של מניעות, שיסודה בהחלת חובת תום הלב על הליכים בבית משפט ומניעת שימוש לרעה בהליכים אלו, במיוחד במקרים בהם התקיים דיון מלא ועניני בבית המשפט חסר הסמכות (בר"ע (י-ם) 739/03 מוטי גאוני ואח' נ' יצחק כהן ואח', פסה"ד אושר בבית המשפט העליון - רע"א 10704/04 מוטי גאוני ואח' נ' יצחק כהן ואח', תק-על 2004(1) 1996 ; בר"ע (י-ם) 999/05 בלאיש קלודין נ' בלאיש לידיה (15/12/2005) ; רע"א 11183/02 אבנר כליפה נ' רזיה זהבי ואח', פ"ד נח(3) 49; ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295). עיגון לקולות אלו ניתן למצוא בהצעת חוק, שנועדה להגביל אפשרות העלאת טענה של העדר סמכות עניינית בשלב מאוחר (ראה סעיף 34 להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 28) (מבנה מערכת בתי המשפט ותיקונים שונים), התש"ס-2000, הצ"ח 2914, התש"ס, עמ' 663).

42. על כך אוסיף ואציין, כי דומה שעמדת האשה כפי שהובאה בתביעתה לפסק דין הצהרתי בתגובתה לבקשה לדחייה על הסף נגועה לפחות בקורטוב של חוסר תם לב בכל הנוגע לעניין הסמכות: ראשית, האשה לא ציינה בכתב התביעה כל פרטי ההליכים בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה ובפרט את עובדת הסכמתה לסמכות בית הדין הרבני לבירור הזכויות ביחס לדירה. שנית וחשוב מכך, האשה עתרה בכתב התביעה שבפניי לזכויות בדירה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג (בין שאר הטענות), בה בשעה שעניין איזון המשאבים נדון בפני בית הדין הרבני. שלישית, בבקשה לסילוק על הסף, לא ביקשה האשה לקבוע, כי מתקיים בנסיבות "טעם מיוחד" המצדיק עיסוק של בית משפט זה בסוגיית הסמכות חרף ההכרעה החלוטה של בית הדין הרבני בעניין זה. רביעית, היא ביקשה לטעון, כי הסכמתה לסמכות בית הדין הרבני עבר זמנה, בטל קרבנה בשל העובדה שנתגלו עובדות חדשות וכאמור הדבר אינו נכון. גם הניסיון לטעון, כי לאור הלכת אמיר אין סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני הרכוש שעה שהצדדים התגרשו אינו ראוי ואינו נכון. הלכת אמיר קובעת, כי מקום שעילת התביעה נולדה לאחר הגירושין (כגון תביעה בגין הפרת הסכם), שוב אין סמכות עניינית לבית הדין הרבני, ברם מקום שמדובר בתביעה רכושית שהוגשה עת הצדדים נשואים ובני הזוג מסכימים להתגרש ולהמשיך בבירור של התביעה הרכושית, ברי כי הדבר אינו מביא להתאיינות סמכותו העניינית של בית הדין הרבני לדון בעניין הרכוש (הלכת אמיר לכל היותר הותירה הדבר בצריך עיון וראה גם תמ"ש (ת"א) 26716/02 י.א. נ' ר.מ. (א) (27/07/2006). בנוסף סבורני, כי תפיסה שכזו היא בעייתית ואולי אף מזיקה ועלולה לפגוע בנשים המתדיינות ולעגנן, שכן בעלים שיגישו תביעות גירושין כרוכות, ימאנו לסדר גט בטרם יינתן פסק דין של בית הדין בעניין הרכוש ובכך יתארכו ההליכים בבתי הדין ולא יתאפשר להפריד בין עניין סידור הגט לעניין ההכרעה ברכוש.

43. על כך אוסיף ואומר, כי בית המשפט לענייני משפחה אינו ערכאת הערעור על בית הדין הרבני האיזורי בחיפה. זאת ועוד, בין הערכאות מתקיימת מערכת כללים של כיבוד הדדי בין ערכאות. לטעמי, מערכת כללים זו משנה את נקודת האיזון באופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי במובן זה, שחרף קביעתי לעיל בדבר היעדר סמכותו העניינית של בית הדין הרבני לדון בעניין שבין בני הזוג לבין צד ג' (הגיס ואשתו), עדיין יש לאפשר לבית הדין למצות את בירור התביעה הרכושית של הבעל עד תום.

44. על פי מערכת הכללים של כיבוד הדדי בין ערכאות, במקום שבו בית הדין הרבני הקדים והכריע בשאלת הסמכות, הרי שהכלל הוא שבית המשפט לענייני משפחה מנוע כלל מלהיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטו בעניין. זאת על מנת שהטענות כנגד בית הדין הרבני תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה (ערעור או עתירה לבג"צ). רק במקום שבו מתקיים "טעם מיוחד", יידרש בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניין הסמכות. וכבר נקבע כי "טעם מיוחד" הוא פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כאשר ברור וגלוי על פני הדברים, כי הכרעת בית הדין הרבני לעניין הסמכות, לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורשה של הסמכות שבעטיו ההכרעה בטלה (ראו בהרחבה: בג"ץ 8497/00 פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, עמ' 135, 138, 139).

45. אפס, אילו היה מדובר בתביעה של האיש כנגד האשה והגיס בבית הדין הרבני, בעניין הזכויות בדירה, כי אז ברי שלבית הדין הרבני אין סמכות עניינית לצרף את הגיס. אלא שבנסיבות המקרה שלפניי, כל שקבע בית הדין הרבני האיזורי בחיפה הוא, כי נתונה ומסורה לו הסמכות לדון בתביעה הרכושית שהגיש האיש כנגד האשה.

46. זאת ועוד, מעבר לעובדה שהאיש כרך את ענייני הרכוש מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג - 1952, הרי שב"כ האשה מסרה הסכמה מפורשת מטעמה לסמכותו העניינית של בית הדין הרבני, כבר במסגרת הדיון הראשון.

47. העובדה שהזכויות בדירה אינן רשומות על שם מי מבני הזוג, אלא על שם הגיס ואשתו, הינה עובדה שהייתה ידועה לבית הדין הרבני, לאשה ולבאת כוחה עוד במסגרת הדיון הראשון בבית הדין, בו הן מסרו הסכמתן לסמכותו העניינית. אין מדובר בעובדה חדשה ההופכת את ההסכמה לסמכות בית הדין לבלתי אקטואלית (כפי שנעשה ניסיון לטעון בתגובת האשה).

48. על מנת להימנע ממצב של הכרעות סותרות באותו עניין ומפאת כללי כיבוד הדדי בין ערכאות, סבורני כי יש לפרש את החלטת בית הדין הרבני האיזורי בחיפה (מיום 26/3/12), כי הוא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש, כהחלטה האומרת שהכרעתו הינה יפה בין בני הזוג ובינם בלבד.

49. כך היו הרי דברי כב' בית הדין הרבני בחיפה כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 22.01.12 :

"א.דירת מגורי הצדדים- לדברי התובע וב"כ הדירה אינה שייכת לצדדים אלא לאח התובע ואשתו, אשר נתנו להם את הדירה במתנה, אך המתנה לא הושלמה והאח רוצה את הדירה בחזרה ולכן הגיש תביעה נגד הצדדים בבית המשפט למשפחה לפינוי האישה מהדירה, ומאחר והאח ואשתו הם הבעלים של הדירה והם צד שלישי אין סמכות לבית הדין לדון בעניין זה." (ההדגשה שלי א.ז.)

50. אמנם, אם בית הדין הרבני האיזורי יגיע למסקנה בסופו של יום, כי לבני הזוג ישנן זכויות בדירה, או כי מדובר בזכויות של בני הזוג שמוחזקות בנאמנות בידי הגיס ואשתו הרי שמכוח הוראת סעיף 7ג'(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז - 1956, הוא יהא רשאי להטיל עיקול מתאים על הדירה ובכך לאפשר לאשה להיפרע.

חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז-1956, קובע כך:

"עיקול זמני (תיקון התשס"א)

7ג. (א) בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה - המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

(ב) אין לעקל נכס הפטור מעיקול על פי דין.

(ג) המחזיק רשאי להגיש לבית הדין התנגדות לעיקול; התנגד המחזיק לעיקול, רשאי מבקש העיקול להגיש לבית המשפט לעניני משפחה, שבתחום שיפוטו נמצא בית הדין מטיל העיקול, בקשה לאישור העיקול.

(ד) הגיש מבקש העיקול בקשה לאישור העיקול, יעמוד העיקול בתוקפו עד להחלטה בבקשה או עד לדחיית תביעת התובע או ביטולה, לפי המוקדם; לא הגיש מבקש העיקול בקשה כאמור - יפקע העיקול.

(ה) זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע.

(ו) בסעיף זה, "בקשה לאישור העיקול" - כמשמעותה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (בחוק זה - תקנות סדר הדין האזרחי)."

51. נימוק אחר המצדיק אי התערבות בהחלטת בית הדין הרבני האיזורי בעניין הסמכות נובע מהטעם שהדבר עלול להביא לפיצול הדיון בענייני הרכוש (ואולי אף בעניין אותה הדירה) ואז גובר החשש מפני הכרעות שיפוטיות סותרות. שכן ממה נפשך? בתביעתה בבית המשפט עותרת האשה לפסק דין המצהיר על זכויותיה בדירה ואילו בתביעת האיש בבית הדין הרבני הוא עותר לפירוק שיתוף באותה דירה בדיוק. במצב זה, עלולות שתי הערכאות להידרש לאותו עניין ולהגיע חלילה להכרעות סותרות.

52. יתרה מכך, אף אם בית המשפט היה דן בתביעת האשה לגופה ובית הדין היה מושך ידו מלדון ברכיב זה של התביעה הרכושית של הבעל, היתה נמנעה ממנו האפשרות לדון ביעילות במכלול ענייני הרכוש של בני הזוג ולאפשר סיום ובירור יעיל של כל המחלוקות. גם טעם זה מצדיק הימנעות בשלב זה מבירור התביעה שבפניי.

53. לאור כל המבואר, אני סבור שמתקיימים בנסיבות שבפניי תנאים המשנים את נקודת האיזון ומעבירים את כובד המשקל לעבר כיבוד הדדי בין ערכאות במובן זה שבית המשפט לא ידון בשלב זה בתביעת האשה לפסק דין הצהרתי בדירה.

ז. כיבוד הדדי בין ערכאות אין משמעו סילוק התביעה על הסף:

54. יחד עם כל זאת, איני סבור כי הדרך הראויה לנהוג היא למחוק את תביעת האשה כנגד הגיס והאיש ובוודאי שאין לדחות התביעה על הסף.

55. טול מצב שבו בסופו של יום יקבע בית הדין הרבני שהאשה זכאית לקבל מחצית מהדירה, אך בינתיים זו תימכר על ידי האח לצד ג' (כפי שהובע חשש כזה בכתב התביעה שבפניי). ומה יקרה אם הבעל יחליט לחזור בו מהתביעה ובית הדין יעתר לבקשתו וימחק אותה? כך ייתכן מצב אחר שבמסגרתו הגיס ואשתו ימאנו למלא אחר פסק דין של בית הדין הרבני להעביר זכויות לבני הזוג (במקרה שכזה הוראת סעיף 7ג' לחוק כפיית ציות אינה מסייעת לאשה וממילא גם אם יוטל עיקול על הדירה היא תיאלץ לעתור לאישורו בבית המשפט מכוח הוראת סעיף 7ג(ג) לחוק כפיית הציות). וכן אין להוציא מכלל אפשרות, כי הגיס ואשתו, ינסו לטרפד ביצוע פסק דין של בית הדין הקובע זכויות של האשה בדירה באמצעות העלאת טענות כנגד סמכותו העניינית של בית הדין לצרפם כצד להליך. זאת ועוד, טול מצב שהאשה תבקש לרכוש חלקו של הבעל בדירה, אך לא תוכל לבצע זאת כיוון שהדירה רשומה על שם הגיס ואשתו ואין בית הדין מוסמך לשנות מצב רישום הזכויות בדירה, כיצד תוכל האשה לממש זכייתה בפסק דין שכזה? אדגיש, כי גם בתי הדין הרבניים מודעים לקשיים אלה ואף הם קבעו כי במקרים שבהם צד ג' לא ישתף פעולה עם ביצוע פסק דינם בתביעות רכושיות, לא יהא מנוס מפנייה לערכאות אזרחיות למימוש פסק הדין (ראה : תיק (רב' -חי') 837076/1 פלוני נ' פלונית (04/04/2011) שם נאמר : "יחד עם זאת, ככל שלצורך מימוש בעין של פסק הדין שיינתן ע"י בית הדין בענין הרכוש, יהיה צורך בשיתוף פעולה של הורי הבעל וככל ששיתוף פעולה שכזה לא יינתן, הרי לא תהיה מניעה לצד המעוניין למצות את זכויותיו כלפיהם ע"י פניה לבית המשפט המוסמך").

56. מפאת כל האפשרויות הללו (ואולי אף אחרות, כעולה על יד הדמיון), ברי כי יש לשמר התביעה לפסק דין הצהרתי שהוגשה על ידי האשה בבית המשפט לענייני משפחה וכך גם את צו המניעה הזמני שמקפיא התמונה הקיימת ומונע העברת זכויות בדירה לצד ג'.

57. הותרת התביעה של האשה לפסק דין הצהרתי "כתביעה חיה" בבית המשפט תאפשר לה בסופו של יום לבצע הכרעה שיפוטית של בית הדין הרבני ביחס לזכויות בדירה, אף אם ימאנו הגיס ואשתו לשתף פעולה ולאפשר זאת. כן יאפשר הדבר רישום זכויות על שם בני הזוג בדירה בלשכת רישום מקרקעין (במקרה שבו תביעתה כאן תתקבל) ובכך תוגן זכות הקניין שלה.

58. הנה כי -כן, כבר מצאנו שהסמכות העניינית לדון בתביעה הנוכחית של האשה מסורה לבית המשפט ובכך לא נהרהר ונדון עוד. אלא שראינו לנכון לכבד את הכרעתו של בית הדין הרבני האיזורי בדבר סמכותו להידרש לתביעה הרכושית של הבעל ולהימנע בשלב זה מלדון בתביעת האשה כנגד הגיס, אשתו והאיש.

59. לבית המשפט לענייני משפחה נתונה סמכות לעכב את ההליכים בתובענה שבפניו בסיטואציה כזאת וזאת מכח הסמכות המסורה לו לפי תקנות 152 ו-153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. עיכוב הליכים לפי תקנות אלו מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, אולם בדרך כלל לא יעתר בית המשפט לבקשה, אלא אם הביא המבקש נימוק בעל משקל לכך (השופט פורת בבר"ע (ת"א) 1662/00 שלו נ' שלו (24/12/00), השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 57890/05 א.א. נ' א.ש. (08/08/2006) ; פסק דיני בתמ"ש (טב') 45997-12-10 מ.ש. נ' ס.א.ש (19/06/2011) ; ד"ר י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, בעריכת ד"ר ש.לוין, 1995, בעמ' 472 ; והשווה למאמרו של מ' שאוה "היש לנקוט ב'דחיה על הסף' או ב'הקפאת התביעה' במקרה של כריכת רכוש ומזונות אישה בתביעת גירושין של הבעל?" קרית המשפט ג (תשס"ג) 145).

60. הגם שב"כ האיש לא פירט הנימוקים המצדיקים עיכוב הליכים וביקש אך לדחות על הסף את התביעה ובקשתו זו נדחית, ראיתי בכל זאת לנקו בצעד זה והסברתי בהרחבה גם מדוע.

61. סבורני איפוא, כי זו הדרך השיפוטית הראויה לנהוג בנסיבות שלפניי: הותרת התביעה של האשה, פתוחה, תלויה ועומדת לרבות צו המניעה שניתן במסגרתה, אך הקפאת הטיפול בה עד לסיום ההליכים בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה

ח. סוף דבר:

62. הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחית, ברם אני מורה על עיכוב בירורה לגופה למשך 120 יום מהיום, כאשר מצופה שתוך תקופה זו ייתן בית הדין הרבני הכרעתו בתביעתו הרכושית של האיש.

63. ב"כ הצדדים מתבקשים לעדכן את בית המשפט בהתאם עד לא יאוחר מיום 2/12/12.

64. בנסיבות ולאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתנה היום, כ"ג בסיון התשע"ב, 13/06/2012, בהעדר הצדדים.

אסף זגורי, שופט

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים