ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תמש 54490/09 ד.ד. נ' י.ד. (ענייני משפחה - תל-אביב-יפו, יהורם שקד) 11/06/2012

20/06/2012 11:05:17

הבטחת נישואין | ידועים בציבור | חזקת שיתוף | יחסי ממון בין ידועים בציבור | הפרת הבטחת נישואין - בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעה לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין וחלוקת רכוש משותף שהגישה אישה כנגד בן זוגה לשעבר לאחר 5 שנות מגורים משותפים בשכירות.

נקבע כי שיש להכיר בזכות שלא להינשא ומשאין מחילים אוטומטית כוונת שיתוף בין כל הזוגות הבוחרים לחיות יחדיו בדירה.

יחד עם זאת חויב הנתבע בתשלום התחייבויותיו שלפי הסכם השכירות.

בחור ובחורה גרו יחדיו בשכירות כחמש שנים. הבחור הציע לבחורה להינשא לו. בחלוף פרק זמן קצר הבחור החליט כי אין הוא חפץ לקשור את גורלו בגורלה ועזב את הדירה המשותפת. הבחורה הגישה תביעה רכושית כספית בגין הפרת הבטחת נישואין ובנושא חלוקת רכוש משותף.

בית המשפט פסק:

הפסיקה הכירה בעילת תביעה של הפרת הבטחת נישואין, כאשר הרציונל העומד בבסיסה הינו להגן בעיקר על ההסתמכות של הצד הנפגע מהפרת ההבטחה.

הזכות להינשא הינה זכות בעלת עוצמה חזקה במשפט ויש הרואים בה אף כזכות חוקתית הנובעת מהזכות להגשמה עצמית.

כפועל יוצא, יש להכיר בזכות שלא להינשא לפחות באותה עוצמה ויש להגן על זכותו של כל אדם המחליט כי אין הוא חפץ בנישואין.

יש לאפשר פיצויי הנפגע אך ורק אם יוכיח נזק ממשי אשר נגרם לו כתוצאה מתרמית.

תרמית במקרה דנן, לא הייתה ולא נטענה.

נדחתה תביעת התובעת לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין.

נדחתה אף דרישתה החלופית למזונות משקמים, שכן לא הובאה ראיה בדבר נזקקותה של התובעת לפסיקת מזונות משקמים.

בני הזוג ראו עצמם מבחינה כלכלית, כמי שחולקים בהוצאות מגוריהם המשותפים, הא ותו לא. נערכו תחשיבים מדויקים בין הצדדים וחלוקה שווה של תשלום ההוצאות.

ניסיונה של התובעת להיאחז בפסיקה לפיה יש לראות בידועים בציבור כמי שיש להחיל על מערכת יחסיהם את הלכת השיתוף, דינה להידחות. חזקת השיתוף היא חזקה הניתנת לסתירה ואין עסקינן בחזקה חלוטה הקובעת מערכת של שיתוף בזכויות רכושיות כל אימת שעסקינן בידועים בציבור.

שני תנאי הסף המצטברים המהווים מבחן כפול לצורך קביעת היות זוג ידועים בציבור הם: חיי אישות וניהול משק בית משותף.

במקרה דנן הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, לא ניהלו קופה משותפת והתנהלו כל אחד לעצמו. מעת לעת בוצעו רכישות מזון עבור שניהם, אולם אין לראות בכך כוונה לשיתוף כללי, לא כל שכן, כוונה לשיתוף בנכסים.

אין לקבל מצב בו בתי המשפט יחילו באופן אוטומטי כוונת שיתוף בין כל הזוגות הבוחרים לחיות יחדיו בדירה.

שני הצדדים חתמו יחדיו על הסכם השכירות ויש לראות בהם כחייבים ביחד ולחוד לכל החובות הנובעות ממנו. חובתו של הנתבע לשאת במלוא התחייבויותיו כאמור בהסכם השכירות. לפיכך, התקבל רכיב זה של התביעה והנתבע חויב בתשלום סך של 16,425 ₪ לידי התובעת.

שיתוף ספציפי בנכסים איננו חל על ידועים בציבור דווקא או על בני זוג בלבד. שיתוף ספציפי נלמד מהדין הכללי, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

במקרה דנן, הוכח כי הרכב והאופנוע נרכשו מכספו של הנתבע ולא הובאה ראיה לשיתוף ספציפי בהם.

לא הובאה ראיה כי התובעת אחראית לקריירה של הנתבע. כל אשר עשתה נעשה שלא על מנת לקבל תמורה ושלא על מנת לזכות בנתח כלשהו מהכנסותיו העתידיות של הנתבע.

התביעה נדחתה בעיקרה.

הנתבע חויב לשלם לתובעת בעבור חלקו בדמי השכירות סך של 16,425 ₪.


בשם התובעת: אורי צפת; בשם הנתבע: אמנון שילה.

בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א

ב ד ל ת י י ם ס ג ו ר ו ת תמ"ש: 54490/09 בפני: כב' השופט יהורם שקד תאריך: 11.6.12 התובעת: ד.ד. ע"י ב"כ עו"ד אורי צפת -נגד - הנתבע: י.ד. ע"י ב"כ עו"ד אמנון שילה פסק דין 1. בחור ובחורה צעירים ומשכילים שוכרים דירה משותפת בתל אביב וגרים יחדיו כחמש שנים. יחסיהם יודעים עליות ומורדות והם אף פוקדים את כורסתה של יועצת זוגית. בין לבין, הבחור מציע לבחורה להינשא לו. לא חולף זמן רב מאותה הצעת נישואין והבחור מחליט כי אין הוא חפץ לקשור את גורלו בגורלה של הבחורה ועוזב את הדירה המשותפת.

2. ארבע חודשים וחצי לאחר מכן פונה הבחורה (התובעת) לבית משפט זה ומגישה כנגדו תביעה רכושית-כספית, תוך שהיא מפרטת את סעדי התביעה, לאמור:

א. להורות על חיוב הנתבע בפיצויי הפרת הבטחת נישואין ולחילופין מזונות משקמים בסך של 250,000 ₪.

ב. להורות על חלוקת הכספים וכל הרכוש המשותף של הצדדים, בדרך של חלוקה בעין או בדרך של תשלומי איזון ובכלל זה חשבונות הבנק, הרכב, האופנוע, התכולה וכו'.

ג. לחייב את הנתבע לשלם את חלקו (מחצית) מדמי השכירות עד תום תקופת השכירות בחודש 3/2010, ובסה"כ 18,000 ₪.

ד. לחייב את הנתבע בתשלום עבור רווחים עתידיים מהתקשרויות ופרויקטים שהתובעת השיגה לנתבע בתקופת החיים המשותפים.

3. השאלות העיקריות העומדות על הפרק הינן:

א. האם הנתבע הפר את הבטחתו להינשא לתובעת והאם יש בכך להקים לה עילת תביעה? אם כן, מהו סכום הפיצוי שיש לפסוק?

ב. האם יש להחיל על יחסי הצדדים את הלכת השיתוף בין ידועים בציבור? אם כן, מהם הסעדים הרכושיים להם זכאית התובעת?

ג. האם יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות עבור התקופה בה לא התגורר בדירה?

ד. האם יש להורות על חלוקת המיטלטלין שרכשו הצדדים לדירתם?

ה. האם יש להורות על חלוקת הרכב והאופנוע?

ו. האם התובעת אחראית לפרויקטים שביצע הנתבע? אם כן, האם יש לה חלק מאותם רווחים עתידיים?

א' - הפרת הבטחת הנישואין:

4. התובעת והנתבע הכירו זה את זו בשנת 2003 במקום עבודתם המשותף בתל אביב. לאחר כחצי שנה, החל להתפתח בין השניים קשר זוגי של חברות ובחודש אפריל 2004, הם עברו להתגורר יחדיו בדירה שכורה ברח' ....... בת"א.

5. בני הזוג התגוררו יחדיו כחמש שנים, כאשר אין חולק כי בשנתיים האחרונות ידע הקשר ביניהם קשיים רבים, משברים ואף פנייה לטיפול אצל מטפלת זוגית, שהינה פסיכולוגית בהכשרתה.

6. ביום 8.1.09 הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מעוניין להיפרד ממנה על מנת לבחון את טיב הקשר ביניהם ולהחליט להיכן מועדות פניו. בתגובה, הציבה בפניו התובעת אולטימאטום וסירבה לכבד את רצונו של הנתבע ליטול "פסק זמן". התובעת נשאלה על כך בחקירתה הנגדית וכך השיבה:

ש: כשי' אמר לך שהוא רוצה פסק זמן, אם אני זוכר נכון, אמרת שאת לא מוכנה לפסק זמן?

ת. נכון. כי אני לא רואה בזה דבר נכון, לשום חברה לא הייתי ממליצה את זה. סבתא שלי ז"ל הייתה אומרת אם הוא מהמזל שלי הוא יהיה שלי ואם הוא לא המזל שלך אז הוא יהיה של מישהו אחר. אני לא רואה סיבה להפסקה.

ש. עומד האיש כאן שאת אומרת שאת אהבת אותו?

ת. כן.

ש. עומד האיש שאת אומרת עליו שראית בו כבעלך, כבן זוגך ואהובך ומתחנן שתתני לו פסק זמן על מנת לארגן את הראש שלו ואת הנפש שלו והכל כדי לא להגיד לך לא ומבקש ממך לשם כך זמן ואת בגלל הסבתא שלך אומרת לו לא?

ת. קודם כל הסבתא שלי זה ערכים שגדלתי איתם ולא לזלזל בכך. השאלה הזאת היא שאלה שהייתי יכולה להתייחס אליה ברצינות אם זה היה משהו עסקי או פרויקט, אבל כשמדובר ביחסים בינו לבינו ובתחושות רגשיות ותחושת תסכול של פגיעות וחרדה, אמרתי לי' איזה החלטה שתבחר אני מכבדת בשתי ידיים ואם זה נגמר אז זה נגמר.

ש. הוא אמר לך שהוא לא יכול להחליט כרגע, מה את אומרת על כך?

ת. היו שיחות שהתנהלו במרפסת היו שיחות ארוכות ומייגעות ומעייפות ומתישות, פוגעות ואתה לא יכול לצאת להפסקה עד שמיסטר מ' הנכבד יחליט מתי בא לו. יש לי שעון ביולוגי. גם ההתמודדות של הפרידה" (עמ' 19, שורה 19 עד עמ' 20, שורה 5).

7. ביום 18.1.09, עשרה ימים מאוחר יותר, במהלך שיחה ארוכה בין השניים, אלתר הנתבע טבעת מסיכת ראש והציע לתובעת נישואין (להלן: "הצעת הנישואין הראשונה"). התובעת לא נעתרה להצעת הנישואין ולא נתנה תשובה. בתצהירה של התובעת נכתב כי באותו מעמד הייתה התובעת מבולבלת ונרגשת ולא יכולה הייתה ליתן תשובה במקום, תוך שהיא מטעימה זאת נוכח התנהלותו של הנתבע כלפיה והחשש מפרידה נוספת (סעיף 63 לתצהיר התובעת).

הינה כי כן, אף התובעת לא הייתה בטוחה בטיב הקשר שלה עם הנתבע ואף היא לא הייתה בטוחה כי אכן ברצונה לקשור את גורלה עם גורלו של הנתבע ע"י נישואיהם.

8. ביום 6.2.09, לאחר כשבועיים ימים, רכש הנתבע טבעת אירוסין ושוב הציע לתובעת נישואין. הפעם התובעת נענתה להצעה (להלן: "הצעת הנישואין השנייה").

9. למרות שאין חולק כי מעולם לא נקבע מועד לטקס הנישואין, לא מדויק ואף לא משוער, החלה התובעת לברר עניינים הכרוכים בטקס הנישואין, בעוד שהנתבע המשיך בטיפול נפשי אצל הפסיכולוגית. הפסיכולוגית העידה ביחס למצבו של הנתבע באותה תקופה, לאמור:

"... אני חושבת שהחוויה והתחושה הפנימית של י' הייתה של ספקות וחוסר יציבות לגבי המשך הקשר... אני חושבת שהדבר שהכי אפיין את י' בתקופה של הצעת הנישואין היה בלבול, חוסר שקט וסערת נפש" (עמ' 34, שורות 18-34).

10. אותה סערה שהתחוללה בנפשו של הנתבע לא הייתה זרה לתובעת. התובעת הייתה מודעת היטב למצבו הנפשי העדין של הנתבע, ולראיה הטעמותיה לסירובה להיעתר להצעת הנישואין הראשונה, כמובא לעיל. בחודש מאי 2009, כשלושה חודשים לאחר הצעת הנישואין השנייה, נפרדו דרכיהם של בני הזוג והפעם לתמיד. הנתבע עזב את הדירה השכורה והותירה לשימושה של התובעת בלבד.

11. ביום 17.9.09, ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן, מוגשת התביעה דא עסקינן.

12. הפסיקה הכירה בעילת תביעה של הפרת הבטחת נישואין, כאשר הרציונאל העומד בבסיסה הינו להגן בעיקר על ההסתמכות של הצד הנפגע מהפרת ההבטחה, לאמור:

"ההבטחה להינשא גוררת לעתים הסתמכות ותכניות שונות להגשמתה. תכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תכניות אחרות של בני-הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. התעלמות ממציאות חיים זו גורמת עוול בלתי מוצדק" (ראה: ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209, 219; להלן: "הלכת פלונית").

13. באותו פסק דין, קבע כב' הנשיא ברק כי:

"השאלה האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יש לבחון, בין היתר, את את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכנן של ההבטחות. כמובן, הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להוות אינדיקציה בדבר כניסה לתחום החוזי" (שם, עמ' 220).

14. תביעות לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין יש לבחון היטב ויש להקפיד פן יגלוש בית המשפט מהתחום המשפטי אל התחום המוסרי, שספק רב אם מקומו בבית המשפט ואם בכוחו לזכות בסעד.

15. בהלכת פלונית הנ"ל, נאמר כי יש לשקול אימוץ מודל פיצויים בעילה של הפרת הבטחת נישואין בהיבט נזיקי. כלומר, על התובע להוכיח את נזקיו כתוצאה מביטול ההבטחה להינשא לו, לאמור:

".... יתכן גם כי ראוי לשקול את האפשרות לאמץ את השיטה המקובלת בצרפת, וכיום גם במדינות אחרות, לפיה יוענק הפיצוי, בגין הפרת הבטחת הנישואין, אם בכלל, במישור הנזיקי. כיום, מוענק בישראל פיצוי נזיקי בגין הפרת הבטחת נישואין רק במקרים בהם הוכחה עוולת התרמית (ראו למשל: פרשת נתן). בהינתן יסודות העוולה, המפורטים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין... נדרש התובע, על מנת שתצלח תביעתו, להוכיח כי כבר בעת מתן ההבטחה התכוון המבטיח שלא לקיימה" (שם, עמ' 232).

16. במקרה דנן, אין חולק כי הייתה הצעת נישואין ותישאל השאלה האם רשאי הנתבע לחזור בו מהצעתו מבלי שיחויב במתן פיצויים לתובעת. התובעת טוענת בכתב התביעה כי מאחר והנתבע ביטל את נישואיהם וחזר בו מהבטחתו להינשא לה, היא בזבזה 6 שנים מחייה, לא הצליחה להשתקם ונזקקה לטיפול פסיכולוגי.

17. התובעת לא מפרטת כיצד הגיע לדרישה לפיצוי בסך של 250,000 ₪ וניכר כי הדברים נכתבו ללא כל ביסוס או תימוכין. התובעת, אשר סביר להניח הייתה מודעת 'לעוצמתה' של טענת ראש הנזק הנ"ל, הוסיפה וטענה כי, לחילופין, מבוקש לחייב את הנתבע במזונות משקמים באותו הסכום (250,000 ₪), ושוב מבלי שתביא ולו ראשית טענה, לא כל שכן ראיה, מדוע היא זכאית למזונות משקמים, לא כל שכן בסכום הנתבע.

18. בית המשפט לא התרשם כי הנתבע ניסה להוליך את התובעת שולל או הציע לה נישואין על מנת לזכות בחסדיה או בכל הטבה אחרת שלא הייתה ניתנת לו אלמלא ההצעה. בית המשפט התרשם כי שני בני הזוג היו מבולבלים, שניהם היו מלאי ספקות ביחס להמשך הקשר ביניהם ושניהם לא היו תמימי דעים כי ההחלטה להינשא תהא הצעד הנכון בעת ההיא.

19. קשר זוגי בין שני חברים, שבשנתיים האחרונות לקיומו ידע קשיים ומתחים רבים ואף הוביל את הצדדים לטיפול זוגי, הינו קשר שייתכן וטוב לו שנגדע מאשר היה נמשך ומאמלל את הצדדים לעתיד לבוא.

20. הזכות להינשא הינה זכות בעלת עוצמה חזקה במשפט ויש הרואים בה אף כזכות חוקתית הנובעת מהזכות להגשמה עצמית (השווה: בג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (פורסם בנבו); אמנון רובינשטיין, הזכות לנישואין, עיוני משפט ג' (תשל"ג 1973)).

כפועל יוצא, יש להכיר בזכות שלא להינשא לפחות באותה עוצמה ויש להגן על זכותו של אדם - כל אדם - המחליט כי אין הוא חפץ בנישואין. לא כל אימת שאדם מציע נישואין לבן זוגו, הצעתו אמורה להיחשב כבלתי הדירה ולא כל אימת שאדם מבקש לסגת מכוונתו להינשא, הדבר אמור לחייבו בתשלום פיצויים.

21. כמדיניות משפטית הדוגלת באוטונומיה של הפרט ובזכותו לקבוע את גורל חייו, אין להכביד יתר על המידה מפני חזרה מהצעה להינשא. אין לאפשר מצב בו אדם אשר נמלך בדעתו וחפץ שלא להינשא לבן זוגו, לאחר שהציע לו, יחשוש מלעשות כן פן יחויב בפיצויים גבוהים. כמאמר בית המשפט העליון בפרשת פלונית, יש לאפשר פיצויי הנפגע אך ורק אם יוכיח נזק ממשי אשר נגרם לו כתוצאה מתרמית ותרמית במקרה דנן, לא הייתה ולא נטענה.

22. יוזכר כי הצדדים אף לא קבעו עיתים לטקס הנישואין, הם לא הזמינו אולם, לא שילמו לספקים כלשהם ולמעשה, הבטחת הנישואין, או שמא נכון יותר לומר, הצעת הנישואין, לא התגבשה לכדי חוזה מחייב ואין בה, לכשלעצמה, כדי להביא לגיבוש חבות מצידו של הנתבע כלפי התובעת.

23. יוצא, איפוא, כי אני דוחה את תביעתה של התובעת לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין. אני דוחה אף את דרישתה החלופית של התובעת למזונות משקמים, שכן לא הובאה כל ראיה בדבר נזקקותה של התובעת לפסיקת מזונות משקמים. התובעת עובדת ומשתכרת למחייתה, היא מעולם לא הייתה נתונה לפרנסתו של הנתבע ולמעשה, דרישתה הועלתה בעלמא וללא כל ביסוס עובדתי או משפטי.

ב' - האם יש להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף:

24. אין חולק כי הצדדים שכרו דירה, ניהלו זוגיות במשך כחמש שנים, קיימו יחסי אישות ויחד עם זאת שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת.

25. מלבדה, העידה התובעת שני חברים משותפים, שעדותם נועדה ללמד על מארג יחסיהם של בני הזוג ולבסס את הטענה כי הם חיו כבעל ואשה לכל דבר עד כי החברים המשותפים ראו בהם ככאלו. עדיה של התובעת אף התייחסו ליחסי השיתוף הכלכלי בין בני הזוג. לאחר שמיעת הצדדים ועדיהם, לא מצאתי כי בין הצדדים שרר פער עובדתי ביחס להתנהלותם הזוגית או הכלכלית ויחד עם זאת, כל צד ביקש ליתן פרשנות משפטית שונה לאותה מסכת עובדתית.

26. בסעיף 41 לסיכומי התובעת, נכתב:

"לאורך כל חייהם המשותפים, כספי הצדדים היו משותפים זה לזה, אך נוהלו בטבעיות ובנוחיות, גם בשל התנהלותם העסקית, בחשבונות נפרדים. הוצאות הצדדים שולמו על ידם במשותף, ללא התחשבנות והם לא נהגו "להתקזז" בגין הוצאה פלונית או אלמונית ששילם אחד מהם".

27. ומייד לאחר מכן, בסעיף 42 לסיכומים נכתב:

"זאת למעט שניים: שכר הדירה והרכב. שכר הדירה שולם מתוך נוחיות מידי שנה ב- 12 שיקים שנתן הנתבע מחשבונו לבעלת הבית, והתובעת החזירה לו את מחצית הסכום בהוראת קבע. בדצמבר 2008 רכשו הצדדים רכב מסוג פולקסוואגן פולו... אשר נרשם פורמאלית על שם הנתבע... אולם היה בעיקר בשימושה של התובעת (ואילו הנתבע נסע על אופנוע). מה זה אם לא זוגיות מופלאה? החל מפברואר 2008 הוסיפה התובעת להוראת הקבע סך של 840 ₪ לחודש בגין הרכב...".

28. הינה כי כן, התובעת עצמה מעידה בפה מלא כי דמי השכירות שולמו בחלקים שווים ביניהם תוך התחשבנות מדויקת. עוד מעידה התובעת כי התשלומים בעבור השימוש ברכב חולקו אף הם ביניהם, ברמת דיוק של 840 ₪ לחודש, מה שמלמד כי הצדדים ערכו תחשיב מסודר של הוצאות הרכב וחילקו זאת בצורה דווקנית.

29. ודוק; אין המדובר במצב בו אחד הצדדים משתתף בהוצאות בסכום משוער, שלא משקף את חציו של הסכום. אין מדובר במצב בו בני זוג מחליטים שכל אחד מהם יפקיד סכום מסוים או אחד יישא בהוצאות והשני ישתתף כפי יכולתו בסכום שאיננו משקף דווקא את המחצית. במקרה דנן, העובדות מלמדות על תחשיבים מדויקים שנערכו בין הצדדים ועל חלוקה שווה של תשלום ההוצאות שלקחו את עצמם.

30. כך, התובעת והנתבע משתתפים בדיוק בתשלומי שכר הדירה מחצה על מחצה. כך, התובעת והנתבע משתתפים בדיוק בהוצאות הרכב, כפי שחישבו ביניהם ואין ראיה טובה יותר מאשר הסכום הלא "עגול", בדמות 840 ₪ לחודש.

31. כידוע, "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (גיטין מ, ב). כלומר, אף אם יביא בעל הדין מאה עדים לסתור את עדותו שלו, עדיו לא ישמעו ועדותו של בעל הדין תגבר על עדות כולם. במקרה דנן, מודה התובעת בחלוקה שוויונית של הוצאות משמעותיות כדמי שכירות וכהוצאות רכב, ואין אלא ללמוד מכך כי בני הזוג ראו עצמם מבחינה כלכלית, כמי שחולקים בהוצאות מגוריהם המשותפים, הא ותו לא.

32. ניסיונה של התובעת להיאחז בפסיקה לפיה יש לראות בידועים בציבור כמי שיש להחיל על מערכת יחסיהם את הלכת השיתוף, דינה להידחות. הפסיקה הרבה שהובאה על ידי התובעת איננה ישימה למקרה דנן, שכן חזקת השיתוף כשמה כן היא. היא חזקה הניתנת לסתירה ואין עסקינן בחזקה חלוטה הקובעת מערכת של שיתוף בזכויות רכושיות כל אימת שעסקינן בידועים בציבור.

33. הפסיקה קבעה שני תנאי סף מצטברים המהווים מבחן כפול לצורך קביעת היות זוג ידועים בציבור והם: חיי אישות וניהול משק בית משותף וכמאמר בית המשפט העליון: "אין המדובר כאן בשני יסודות מנותקים שאינם משולבים זה בזה אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה..." (ראה: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג (1) 431, 434). יחד עם זאת, יש לזכור כי הוכחת המעמד של ידועים בציבור הינה עניין שבעובדה, אשר נדרש להוכיחו ככל עובדה אחרת ובבחינת המוציא מחברו עליו הראיה (ראה: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה (2) 89).

34. האבחנה בין זוגיות הזוכה למעמד של "ידועים בציבור" לבין זוגיות מסוג "חברות" לבין "חברות סתם", אינה פשוטה כלל ועיקר וכל מקרה יתויג בהתאם לנסיבותיו המיוחדות. בית המשפט ייתן דעתו לסיבה שבעטייה בני הזוג לא נישאו ולא מיסדו את הקשר ביניהם, ויבחן האם יש במחדלם כדי להעיד על ראייתם את טיב יחסיהם, כדברי בית המשפט העליון בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337:

"...העובדה שבני-זוג מקיימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמאלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי-מחייב..." (שם, עמ' 349).

35. בע"מ (חיפה) 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו), התייחסה כב' השופטת וילנר להבחנה הנ"ל, לאמור:

"... עם השנים, הורחבה בפסיקה ההכרה בבני זוג כ 'ידועים בצבור' גם לגבי בני זוג שחיו ביחד כ'חברים' במובן הרגיל של המילה. הכרה זו גוררת אחריה הענקת זכויות של בני זוג נשואים ל'חברים' אלה, הן האחד כלפי השני והן כלפי צד ג' (פנסיה , בטוח לאומי , ירושה וכיוצ"ב)..... לטעמי, תוצאה קשה זו הינה מרחיקת לכת ומדגישה את הצורך לחדד את האבחנה בין בני זוג 'חברים' במובן הרגיל והמקובל, לבין בני זוג החיים כנשואים לכל דבר ועניין......".

36. במקרה דנן הוכח כי הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, לא ניהלו קופה משותפת והתנהלו כל אחד לעצמו. אמת הדבר כי מעת לעת בוצעו רכישות מזון על ידי מי מהצדדים עבור שני בני הזוג, אולם אין לראות בכך כוונה לשיתוף כללי, לא כל שכן, כוונה לשיתוף בנכסים.

37. אף אם תאמר כי הצדדים ניהלו משק בית משותף, ואין כך הם פני הדברים, עדיין אין בכך להביא להחלת הלכת השיתוף ביניהם ללא הבאת ראיות נוספות לביסוס כוונת השיתוף ולשכנוע כי כוונת הצדדים הייתה לכך שיתקיים ביניהם שיתוף.

בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, (פורסם בנבו) סיכמה כבוד הנשיאה, השופטת דורית בייניש, את ההלכה הנוהגת, לאמור:

"כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "...מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 438; עע"מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דיני). עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק)" (שם, פסקה 7 לפסק הדין).

38. הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. כל הראיות מצביעות בבירור על כוונתם של שני הצדדים, ולא רק על כוונתו של הנתבע, להפריד את רכושם ולייחדו לאותו אדם שעל שמו הם רשומים.

39. בתמ"ש 24981/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), התייחס כב' השופט צ. ויצמן לכוונת השיתוף הנלמדת מהתנהגותם של הצדדים ומאופי מערכת יחסיהם, לאמור:

"אמור מעתה, אפשר כי בני זוג הידועים בציבור ינהלו משק בית משותף הניזון מהכנסותיהם המשותפות אך בד בבד ישמרו על הפרדה רכושית בכל הקשור לשאר נכסיהם ופירות עיסוקם . אפשר גם כי במערכת היחסים הזוגית תִּלָמֵד כוונת שיתוף לגבי נכסים מסוימים וספציפיים ואילו לגבי האחרים תשמר הפרדהואולם הנטל להוכחת השיתופיות בנכסים כאלה ואחרים אינו קל כלל ועיקר בכל הקשור לידועים בציבור ואינו זהה לנטל המוטל על בני זוג הנשואים זה לזה בקשר נישואין ראשוני מבלי שחוו זוגיות רשמית בעבר. המבקש לעמוד בנטל זה שומה עליו להניח לפתחו של בית המשפט ראיות של ממש על כוונתם של הצדדים לנהוג מעשה שותפות בנכס כזה או אחר". (שם, סעיף 9 לפסק הדין).

40. הצדדים המשיכו ל"התחשבן" ביניהם על כל הוצאה משמעותית ואף על הוצאה פחותה מכך. כך לדוגמא, העבירה התובעת לחשבונו של הנתבע את חלקה בהוצאות נסיעותיהם המשותפות לניו יורק, כפי שעלה בבירור מדפי החשבון שהוצג בפניה, כך העבירה לחשבונו מחצית מדמי השכירות וסך של 840 ₪ בעבור שימושה ברכב.

41. נוכח כל האמור לעיל, נראה כי בין הזוג שררה מערכת יחסים של זוג חברים, שניסו לבחון את הזוגיות והחליטו לעבור להתגורר יחדיו. ניתן לראות כי אין לפנינו כל שיתוף כלכלי בין השניים מלבד חלוקה בהוצאות דירתם המשותפת כיאה לזוג חברים צעיר החולק יחדיו דירה. אין בנמצא כל ראיה שיש בה להוכיח כוונת שיתוף ודווקא הראיות שהוצגו מלמדות על ההיפך מכך, קרי: על היעדר כוונה לשיתוף ועל כוונה שלא להחיל שיתוף.

42. במציאות החברתית בה אנו חיים, אין לקבל מצב בו בתי המשפט יחילו באופן אוטומאטי כוונת שיתוף בין כל הזוגות הבוחרים לחיות יחדיו בדירה. ייתכן כי בתקופות שונות מגורים משותפים קיבלו נופך רציני יותר ומחייב הרבה יותר, אולם בתקופתנו אנו יהיה זה בלתי סביר להכפיף כל זוג חברים שחולק דירה לדיני הלכת השיתוף ולקבוע ביחס אליהם כוונה משוערת שלית כוונתם היא.

43. קבלת עמדתה של התובעת יש בה להביא לעיוות דין ולגרום לנתבע לאבד חלק מרכושו, אותו רכוש שהוא מעולם לא התכוון לחלוק עם התובעת, רק משום שהתגורר עמה תחת כפיפה אחת. תוצאה זו אין בידי לקבל ולא אוכל לקבוע מארג של זכויות וחובות בין הצדדים, אשר הם עצמם בהתנהגותם לאורך השנים, בחרו שלא לקובעו ושלא להחילו.

44. נוכח האמור לעיל, הריני לדחות את כל עתירותיה של התובעת ככל שהם נובעים מהטענה להיותם ידועים בציבור.

ג' - האם יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות:

45. טוענת התובעת כי בחודש 4/09 חתמו הצדדים על הסכם שכירות למשך 12 חודשים בשכר דירה של 3,650 ₪ לחודש. אין חולק כי ביום 1.5.09, קרי: חודש ימים בלבד לאחר חידוש הסכם השכירות, עזב הנתבע את הדירה והותירה לשימושה של התובעת.

46. הנתבע המשיך לשלם את חלקו בדמי השכירות למשך חודשיים נוספים ולפיכך עתרה התובעת בסיכומיה לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מדמי השכירות עד לתום תקופת ההתחייבות המשותפת בסך של 16,425 ₪ (מחצית הסך של 3,650 ₪ כפול 9 חודשים).

47. הנתבע טען בסיכומיו כי היה מצופה מהתובעת להקטין את הנזק (תשלום דמי השכירות) ולעבור להתגורר בדירה אחרת, אגב הבאת שוכרים תחתיהם. לטענתו של הנתבע, התובעת לא עשתה כן ולפיכך יש לראות בה כאחראית לתשלום שכר הדירה. אין בידי לקבל טענה זו, שכן הנתבע עצמו לא הביא ראיה כי ניסה להקטין את הנזק, לא ניסה להידבר עם בעל הדירה על מנת שיאפשר את סיום הסכם השכירות ולמעשה, מלבד תשלום חלקו במשך חודשיים נוספים, לא עשה דבר.

48. אם וככל שהנתבע ציפה כי התובעת תיקח על עצמה את ביטול הסכם השכירות, הרי שאין לציפייתו על מה לסמוך. שני הצדדים חתמו יחדיו על הסכם השכירות ויש לראות בהם כחייבים ביחד ולחוד לכל החובות הנובעות ממנו. בשולי הדברים יצוין כי התובעת לא נשאלה על עניין זה בחקירתה הנגדית, ואף אם ניתן לראות בה כמי שנהנתה מהשימוש הבלעדי בדירה במשך כל אותה תקופה, עדיין אין בהנאה זו, לכשלעצמה, כדי לגרוע מחיובו של הנתבע לשאת במלוא התחייבויותיו, כאמור בהסכם השכירות.

49. לפיכך, הריני לקבל את רכיב זה של התביעה והריני לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 16,425 ₪ לידי התובעת.

ד' - האם יש להורות על חלוקת המיטלטלין שרכשו הצדדים לדירתם?

50. לטענת התובעת, הנתבע נטל עמו מחשבים משותפים, מסך פלזמה, שתי מצלמות, תופים אלקטרוניים וכו' בשווי כולל של כ 40,000 ₪. באותה נשימה, טוענת התובעת כי יתר המיטלטלין בדירה נותרו בחזקתה והיא אף מעריכה את שווים של המיטלטלין שנותרו לה בסך של כ 30,000 ₪. יוצא, איפוא, כי לדבריה של התובעת חלקו העודף של הנתבע במיטלטלין עולה כדי 10,000 ₪, כך שבעבור תשלומי איזון, על הנתבע לשלם לה סך של 5,000 ₪.

51. התובעת לא הביאה כל ראיה לשווי המיטלטלין, שלטענתה, נלקחו על ידי הנתבע והסתפקה באמירה בעלמא ומטעם זה בלבד יש לדחות את עתירתה. למעלה מן הצורך אוסיף כי מקובלת עלי טענתו של הנתבע לפיה המחשבים שרכש, רכש מתוך כספו והם שימשו אותו לעבודתו, כך שספק רב מאוד אם שווי המיטלטלין המשותפים שנותרו בסופו של יום בחזקתה של התובעת נופל משווי של המיטלטלין אשר נותרו בחזקתו של הנתבע.

52. מן המקובץ עולה כי אין להורות על חלוקת מיטלטלין או על תשלומי איזון מאת הנתבע לתובעת.

ה - האם יש להורות על חלוקת הרכב והאופנוע:

53. למרות האמור בפרק ב' לעיל בו נקבע כי לא התקיים שיתוף בנכסים בין התובעת לבין הנתבע, ייתכן וניתן לראות בטענותיה של התובעת, הן בעניין הרכב והן בעניין האופנוע, כטענות לשיתוף ספציפי בנכסים.

54. כידוע, שיתוף ספציפי בנכסים איננו חל על ידועים בציבור דווקא או על בני זוג בלבד. שיתוף ספציפי נלמד מהדין הכללי, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ראו בהרחבה: י. שקד, חוק יחסי ממון בין בני זוג, הנחלץ מפגיעתו הרעה? (פורסם בנבו)).

55. במקרה דנן, הוכח כי הרכב והאופנוע נרכשו מכספו של הנתבע ולא הובאה בפני כל ראיה לשיתוף ספציפי בכלי הרכב הנ"ל. כלי הרכב נרשמו על שמו של הנתבע לא משום שנרכשו על ידו ומשום שהיו שייכים לו בלבד ולא משום טעם אחר.

56. לפיכך, הריני לדחות את הטענה לשיתוף ברכב ובאופנוע.

ו' - האם התובעת אחראית לפרויקטים שביצע הנתבע והאם יש לה חלק באותם רווחים עתידיים?

57. לטענת התובעת, במסגרת עבודתה היא סידרה לנתבע עבודות ולפיכך היא זכאית לתשלום בגין כך. לטענתה הייתה היא אשר שכנעה את הנתבע לצאת לעצמאות ולעבוד כפרילנסר, כאשר הבטיחה לו שתסדר לו פרויקטים ותעזור לו להתקדם. מוסיפה היא וטוענת כי הנתבע נענה להצעתה והחל לעבוד כפרילנסר החל משנת 2004. היא ליוותה את הנתבע לאורך כל הדרך, טיפלה בעניינים הכרוכים בהקמת העסק, קבעה פגישות, הכינה הצעות מחיר וכיוצ"ב. עוד טוענת התובעת כי היא נעזרה בכישוריה בענף על מנת לסדר עבודות ופרויקטים לנתבע, ואכן במהרה, החל לעבוד בחברת ..... באופן שוטף, כאשר לאורך כל הדרך מתייעץ הוא עם התובעת, אשר עוזרת לו בקידום עסקיו. לפי דבריה, בעקבות הסיוע הרב שהעניקה לו התובעת, צבר הנתבע מוניטין, הצליח בעסקיו, ואף נחשב כ.... המוביל בישראל.

58. הנתבע מבקש לדחות מכל וכל את טענות התובעת באשר, לדבריו, הוא הפך לעצמאי מרצונו ולא בעצת התובעת. יתר על כן, הנתבע מאשר כי הנתבעת סייעה לו בתהליך הקמת העסק אך לא מעבר לכך והכל כסיוע של חברה לבן זוגה. הנתבע טוען כי צבר את המוניטין שלו במיומנותו ובכישרונותיו ללא כל קשר לתובעת.

59. לא הובאה בפני ראיה כי אכן התובעת אחראית לקריירה של הנתבע, מה גם שהעדה מטעם התובעת, הגב' ד.כ., העידה כי התובעת סידרה עבודות לחברים נוספים. גם העד הנוסף מטעם התובעת, מר ש.כ., העיד כי התובעת סידרה עבודות לאנשים נוספים ואף הודה כי היא אף סייעה לו בקידומו. העד הוסיף והעיד כי הן הוא והן הנתבע נחשבים כמובלים בתחומם משום כישוריהם ויכולותיהם, עדות המחזקת דווקא את טענתו של הנתבע לפיה הנתבע הוא זה שאחראי להישגיו משום כישוריו ויכולותיו האישיים.

60. כפי שהתובעת לא הגישה תביעות כנגד כל אותם חברים משותפים, שלדבריה, היא אחראית לקידומם, מן הראוי היה שלא תגיש תביעה זו (עתירה זו) כנגד הנתבע. דווקא עתירתה זו, יש בה ללמד על ניסיונה של התובעת להיאחז בכל טענה אפשרית ובלתי אפשרית במאבקה בנתבע ויש אך להצטער על כך.

61. מכל מקום, התובעת לא הוכיחה מאומה מן הטענה כי היא אחראית למסלול חייו של הנתבע, וברור לבית המשפט כי כל אשר עשתה בזמנו - אם וככל שעשתה - נעשה שלא על מנת לקבל תמורה ושלא על מנת לזכות בנתח כלשהו מהכנסותיו העתידיות של הנתבע, לא כל שכן כאשר אותו סיוע איננו גורע ממנה דבר ואיננו מצריך ממנה משאבים כלשהם.

62. לאור האמור לעיל, הריני לדחות טענת התובעת לזכאות כלשהי בעיסוקיו או בעבודתו של הנתבע.

סיכומם של דברים:

63. בפתיח לסיכומיה של התובעת, בסעיף 2, נכתב:

"הנתבע אדם חופשי. איש אינו מעוניין לגזור עליו חיים עם בת זוג שמאס בה. גם התובעת אינה מעוניינת לחיות עם מי שאינו רוצה בה. אולם הנתבע לא היה רשאי לנצל אותה במשך 5.5 שנים, על חשבונה של התובעת, מגיל 25 עד גיל 31".

64. בסעיף 5 לסיכומיה, נכתב:

"הגשת תביעה זו לא הייתה קלה בעבור התובעת. לאחר שהנתבע החשיך את עולמה, הדבר הפשוט ביותר עבורה היה לברוח, לא להביט לאחור, בתקווה שהזמן יקהה את טעם ההחמצה וכאב ההשפלה. במקום זאת, לוותה כסף מהוריה, פנתה לעו"ד, שילמה אגרת בית משפט, הסכימה לגישור ונאלצה להתמסר להליך משפטי ארוך, יקר ומפרך. כל זאת, מאחר וסירבה לתוכנית הנתבע "להחזיר אותה" מגיל 31 לגיל 25, ללא בן זוג וללא רכוש".

65. לאחר מסע ארוך ניתן לומר כי בחירתה של התובעת לכלות זמן, ממון ומשאבים לשם תביעתה זו, לא הייתה מן המוצלחות ולא ניתן שלא להיזכר בדברי התובעת, אשר בחרה להביא מחוכמת סבתה המנוחה, לאמור: "סבתא שלי ז"ל הייתה אומרת אם הוא מהמזל שלי הוא יהיה שלי ואם הוא לא המזל שלך אז הוא יהיה של מישהו אחר." (עמ' 19, שורות 20-22).

66. התובעת יכולה הייתה, כדבריה שלה, לתת לזמן לעשות את שלו ולעשות לשיקום חייה. תחת זאת, בחרה התובעת במודע ובמתכוון לתבוע את הנתבע בתביעה מופרכת, אשר החלטתי לדחות את רובה ככולה. לצערי, אינני יכול להשתחרר מהתחושה כי התובעת ראתה בתביעה זו מכשיר לרדוף אחר הנתבע ולבוא עמו חשבון על שבחר לחיות את חייו שלא במחיצתה.

67. בסעיף 37 לכתב התביעה הצהירה התובעת כי ביום 8.1.09, עשרה ימים טרם הצעת הנישואין הראשונה לה לא נעתרה, היא הציבה לנתבע אולטימאטום לאמור או שנפרדים או שממסדים את הקשר. כלומר, אם וככל שהנתבע היה מחליט בסופו של יום לסיים את הקשר, ספק רב מאוד אם הייתה מוגשת תביעה זו.

68. בשום מקום לא נאמר ולא נטען כי ביום 8.1.09, במועד אותה שיחה שהסתיימה בהצבת האולטימאטום, סברה התובעת כי אם וככל שתיפרד מהנתבע אזי מגיעות לה זכויות כלשהן או כספים כלשהם. ניכר כי תביעתה זו התגבשה אצלה לאחר הפירוד הסופי ביום 1.5.09, והפלא ופלא, כל נזקיה וטענותיה שלא היו לה ביום 8.1.09 התגבשו אחד לאחד במהלך אותם ארבעת החודשים עד לפרידתם הסופית.

69. עדותה של התובעת הותירה בפני רושם שאינו מן המשובחים ולפרקים, עדותה ותשובותיה של העדה היו על גבול האבסורד. כך לדוגמא, נשאלה התובעת מדוע היה חשוב לה לומר שבני הזוג חיו שש שנים, והיא השיבה:

"זה כמו שאתה אומר למישהו שאתה מגיע בעוד 5 דקות ומגיע אחרי 7 דקות" (עמ' 13, שורה 5).

כך לדוגמא נוספת, כאשר נשאלה היכן במכתבים שצירפה יש ביטוי לחתונה בדרך, העדיפה לומר כי:

"אני מצטערת קצת. אולי אני מדברת עם גברים, ולכן זה לא ברור. אם הייתי מדברת עם חבורה של בנות ומראה להן מה הוא כתב לי אז הן היו אומרות שזה ברור שיש פה אהבה." (עמ' 14, שורות 20-21).

כך לדוגמא נוספת, כאשר נתבקשה לעיין בדפי החשבון השיבה:

"דברים כאלה אני לא יודעת לקרוא. אני גם לא רוצה ללמוד לקרוא זה הזוועות שיש לנו בחיים. זו הקללה שלנו בחיים. זו הקונספירציה שלא נבין" (עמ' 47, שורות 15-16).

70. בשולי הדברים, אזכיר כי לאחר תום שלב הבאת הראיות ולאחר שהוגשו סיכומים בכתב, קבעתי דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם על מנת לעשות ניסיון אחרון בהחלט להביא לסיומה של הסאגה בין הצדדים. ההצעה לא הבשילה לכדי הסכמה ולפיכך לא נותרה כל ברירה אלא ליתן פסק דין זה.

71. לאור כל האמור לעיל, הריני להורות:

א. התביעה נדחית בעיקרה.

ב. הנתבע ישלם לתובעת בעבור חלקו בדמי השכירות סך של 16,425 ₪. הסכום הפסוק יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ג. באשר להוצאות המשפט - נוכח סכום התביעה ורשימת הסעדים שנתבקשו במסגרתה ובשים לב לתוצאה הסופית אליה הגעתי, ייתכן והיה ראוי לחייב את התובעת בהוצאות המשפט. יחד עם זאת, בחרתי שלא לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ד. תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן היום, כ"א סיון תשע"ב, 11/06/2012, בהעדר הצדדים.

יהורם שקד, שופט

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים