ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תמש 50424-05-11 א. א. נ' ג. א. (משפחה - ירושלים, נמרוד פלקס) 05/06/2012

12/06/2012 07:22:41

יחסי ממון בין בני זוג | בר רשות במקרקעין - בית המשפט לענייני משפחה קבע כי גבר שביטל את ההרשאה שנתן לאשתו לשעבר להתגורר בדירת מגורים השייכת לו למעלה מ 20 שנה, יפצה את האישה, וזאת לאחר שנקבע כי תשלום הפיצוי מתחייב משיקולי צדק, על מנת לא להותיר את האישה חסרת כל.

התובעת והנתבע 1 הינם בני זוג נשואים לשעבר. בסמוך לנישואיהם, עברו השניים להתגורר בבית מגורים שנבנה על חלקת מקרקעין שהייתה שייכת לאבי הבעל. בשלב מסוים נפרדו בני הזוג, והבעל אף עזב את הבית ונישא לאחרת, אולם חרף זאת המשיכה האישה להתגורר בבית המגורים עשר שנים נוספות. האישה הגישה תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים ואיזון משאבים בדירה נוספת ומוסך.

לטענת האישה, לאחר הנישואין הורחבה ושופצה דירת המגורים באופן ניכר, עניין שהתאפשר הודות לכספי פיצויים ותגמולים שקיבלה עקב הפסקת עבודתה בשל נישואיה. אשר לבעלות על דירת המגורים, טענה האישה כי המקרקעין עליהם נבנתה הדירה ניתנו לאיש ע"י אביו בעודו בחיים ולפיכך גם לה קיימות זכויות קנייניות מכוח הנישואין, בעוד שהאיש ואחיו, הוא הנתבע 2, העלו טענות לפיהן המקרקעין ניתנו דווקא לאח, אולם העלו גרסאות סותרות באשר למועד ההקניה – בחייו של האב או לאחר מותו כחלק מהירושה.

לטענת האיש והאח, שכר האיש את הדירה מהאח למגורי האיש ובני ביתו.

עוד טענה האישה כי בבעלות האיש דירה נוספת אותה קיבל כנגד דירה שבנה במקום אחר על קרקע נוספת שקיבל מאביו וכן מוסך שנמכר.

בית המשפט קבע:

כב' השופט נ' פלקס קבע כי האיש ואחיו הציגו גרסאות סותרות באשר למועד קבלת המקרקעין עליהם נבנתה דירת המגורים מאת אביהם, וכי לא הציגו כל צו ירושה או מסמך שכירות אשר ילמדו על אופן חלוקת העיזבון או יתמכו בטענותיהם לגבי הסכם שכירות בין האיש לאחיו, הגם שעפ"י העדויות כלל לא נהוג במשפחה לערוך מסמכים בכתב. לאור האמור נקבע כי על אף שהאישה לא תמכה את טענותיה בדבר מלבד עדותה שלה, הרי שהמסקנה ההגיונית היא כי האב המנוח העניק את דירת המגורים עוד בחייו לאיש, על מנת שזו תשמש למגוריו שלו ושל בני ביתו, על אף שלכאורה ניתן לקבוע גם אחרת.

בית המשפט קבע, כי מאחר וזכותה הנטענת של האישה בשלושת נכסי המקרקעין האמורים נסמכת על זכותו הנטענת של האיש באותם המקרקעין, היה על האישה להוכיח שלאיש אכן קיימות זכויות בנכסים אלו, עניין אשר לא עלה בידה להוכיח. אשר למוסך ולדירה האחרת, נקבע כי גם אם היה בית המשפט מניח קיומן של זכויות בידי האיש, לא היה בכך בכדי להקנות לאישה זכויות קנייניות במקרקעין אלו ,שכן לגרסתה מקור הזכויות הוא מתנה מאבי האיש והרי נכס כזה הוצא באופן מפורש מתחולת איזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון.

בנוסף, נקבע כי האישה לא הביאה כל ראיה אשר תתמוך בטענתה באשר להרחבת המוסך או השבחתו בתקופת חייהם המשותפים של הצדדים. אשר לדירה הנוספת, נקבע כי גם כאן לא עלה בידי האישה להוכיח מתי אירעו אותם אירועים להם טוענת האישה של בניית בית ע"י האיש והחלפתו בדירה אחרת, הגם שמהתבוננות בנסיבות המקרה עולה כי הללו אירעו לאחר המועד הקובע לאיזון המשאבים. אשר לדירת המגורים כלפיה טענה האישה לזכות קניינית, נקבע כי הדרך היחידה בה יכלה האישה לזכות בזכות זו הינה הוכחה של כוונת שיתוף ספציפית בנכס. נקבע כי על אף הדין המקל על נטל ההוכחה כאמור ככל שמדובר בדירת מגורים של בני זוג, לא הצליחה האישה להרים נטל זה ואין די בעובדת השבחתו של הנכס ומגוריה הממושכים של האישה בו בכדי להקים לה זכות קניינית.

לאור האמור, קבע בית המשפט, כי המסקנה המתבקשת הייתה לכאורה כי יש לדחות את תביעתה של האישה. עם זאת, התוצאה לפיה תצא האישה מקשר נישואים של כעשרים שנה במהלכו נולדו לה ארבע בנות כשדבר מלבד בגדיה לגופה אינה מתקבלת על הדעת, לאור מגמת בתי המשפט ליתן לבן זוג מועט נכסים "כרית בטחון" כלכלית במקרה בו איזון המשאבים מותירו חסר כל, עניין הנפוץ בעיקר בחברות מסורתיות כגון במקרה דנן, בהן לאחר הנישואין עוזבת האישה את עבודתה, הופכת לעקרת בית ושמה מבטחה בבעלה ומשפחתו המורחבת באופן שאינו מותיר לה כל יכולת ממשית להתקיים ולהתפרנס בכוחות עצמה. לפיכך פנה בית המשפט לחפש את הפתרון הצודק אשר ייתן ביטוי לערכים אלו.

פתרון זה מצא בית המשפט בדוקטרינת ה"השתק" בדיני המקרקעין. נקבע, כי מגוריה הממושכים של האישה בדירה אף לאחר פירוד בני הזוג היו בהרשאת האיש או בני משפחתו, והדבר היווה רישיון להחזיק במקרקעין ללא תמורה, עליו ניתן ללמוד באופן מכללא מהתנהגות בעלי המקרקעין או משתיקתם ואי התנגדותם לשימוש. משבוטלה רשות האישה להתגורר בדירת המגורים לאחר שנים בהן הסתמכה על הרשות שניתנה לה להתגורר בבית, חיה בקרב משפחתו של האיש וגידלה בדירה את בנותיה היא נותרה למעשה חסרת כל, ללא מדור וללא רכוש, ועל כן מדובר במקרה מובהק בו תחושת הצדק מחייבת מתן פיצוי לאישה בגין ביטול הרישיון. טענה זו, ציין בית המשפט, לא נטענה כלל ע"י האישה אלא הועלתה ביוזמת בית המשפט, אולם על אף שהדבר סוטה לכאורה מהגישה האדברסרית הנהוגה במשפט הישראלי, הרי שהדבר נכנס לאותם מקרים בהם מחויב בית המשפט לסטות מסדרי הדין הנהוגים לשם עשיית צדק.

בעניין החבות לפיצוי קבע בית המשפט, כי על אף שסוגיית הבעלות בדירה לא הוכרעה דיה ולא התברר האם זו נתונה לאיש או לאחיו, הרי שמקום בו האח עצמו טען לזכות בעלות בדירת המגורים הוא מנוע מלהתכחש לתוצאות מעשיו בבטלו את רישיון השימוש בה. לפיכך, לאור העובדה כי רישיון השימוש של האישה בדירת המגורים ניתן לאישה הן על ידי האיש והן על ידי האח, הרי שניהם אחראים להסתמכותה על הרישיון שניתן לה ולנזק שנגרם לה מפאת ביטולו ולפיכך יש לחייבם יחד ולחוד בפיצוי בגובה סכום השווה לכעשר שנות שכירות של מדור דומה, ע"ס 180,000 ₪.


בשם הצדדים: לא צויין.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים

בדלתיים סגורות תמ"ש 50424-05-11 א.א נ' ג.א. בפני: כבוד השופט נמרוד פלקס התובעת א. א. נגד הנתבעים 1. ג. א. 2. ח. א. פסק דין פתח דבר

1. בפני תביעת אישה, היא התובעת (להלן - "האישה"), כנגד בעלה, הוא הנתבע מס' 1 (להלן - "האיש") ואחיו, הוא הנתבע מס' 2 (להלן - "האח") לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בנכס מקרקעין. אקדים את המאוחר ואציין כבר בשלב זה, כי דין עיקר תביעת האישה להידחות, אך יחד עם זאת יש לזכותה בפיצוי כספי, כפי שיובהר להלן.

2. הסעדים האופרטיביים אותם ביקשה האישה, כמפורט בסעיף 19 לכתב תביעתה, נוסחו כדלקמן:

"... מתבקש כב' בית המשפט ... לצוות ולחייב את הנתבע (האיש - נ.פ.) ... להורות על הסדר איזון משאבים לפיו יחולקו הנכסים המשותפים .... בצורה שווה בין התובעת (האישה - נ.פ.), בכפוף להצהרה שהתובעת הנה בעלת הזכויות הבלעדית בדירת המגורים ובמטלטלין שבתוכה וניכוי חלקו של הנתבע באמצעות איזון עם חלקים האחרים ... להצהיר שהתובעת הנה בעלת מחצית מהזכויות בנכסים המפורטים ..., בכפוף לניכוי חלקו של הבעל בזכויות בדירת המגורים ובמטלטלין, אם בכלל, אשר כאמור לעיל, מתבקש להצהיר שהזכויות בה שייכות לתובעת בלעדית ... לחלופין .. להורות על הסדר איזון משאבים אחר, כפי שיראה לנכון, ובלבד שהזכויות בדירת המגורים ובמטלטלין .. שבה יהיו בלעדית בידי התובעת".

3. אותם "נכסים המפורטים" הנזכרים בתביעת האישה פורטו בסעיף 15 לכתב התביעה והם כדלקמן: דירת המגורים; בית נוסף, אותו קיבל האיש מאת אחיו חליל (בעסקת החלפה) בשטח מוערך של כ - 100 מ"ר ששוויו הוערך על ידי האישה בכ - 150,000 דולר ארה"ב (להלן - "הדירה הנוספת") ומוסך גדול אשר נמכר כנטען בשנת 2008 תמורת סך 43,000 דינר ירדני (להלן - "המוסך").

4. דומה, כי תביעת האישה היא להצהרה שדירת המגורים, הבית הנוסף והמוסך הינם נכסים ברי איזון. ברם, מאידך, מבקשת האישה לפרק את השיתוף הנטען בדירת המגורים באופן בו כנגד סכומי הכסף להם היא זכאית לטענתה בגין המוסך והבית הנוסף, היא תזכה לבעלות מלאה בדירת המגורים. באשר למיטלטלין שבדירת המגורים אין מחלוקת שהללו שייכים לאישה ולמיטב הבנתי היא נטלה אותם לידיה זה מכבר.

5. תביעת האישה לוקה באי בהירות מסוימת, שכן לא הובהר כדבעי האם לשיטתה היא בעלת מחצית הזכויות הקנייניות בדירת המגורים, או שמא היא מבקשת להביא את כלל זכויות האיש בדירת המגורים בגדר איזון המשאבים. בסיכומיה הבהירה לבסוף האישה את כוונתה. בסעיף 26 לסיכומיה נכתב כדלקמן:

"... הצהרה כי היא זכאית בשווי בעין או בכסף בגין הגדלת הדירה וכן נוכח כוונת הצדדים לכך שהבית ישמש בית משותף לשניהם, כך שהיא תהיה זכאית למחצית מהדירה ומהדירות האחרות, וכך לאחר קבלת פסק דין הצהרתי על חלקה של התובעת, יבוצע חישוב מפורט תוך מינוי שמאי... כך שחלקים עוד יותר גדולים מהדירה יהיו בידי התובעת ... לחילופין ... ליתן פסק דין כפיצוי על חלקה בן בהגדלה, הן בהשקעותיה".

6. סבורני כי בסופו של ההליך ניתן היה לבסוף להבין, כי לגרסת האישה היא שותפה עם האיש, קניינית, בדירת המגורים. כן מבקשת האישה לאזן את יתר נכסי הצדדים ולמעשה נכסי האיש, שכן לה אין נכסים משל עצמה (למעט הטענה בדבר זכות קניינית בדירת המגורים). במסגרת איזון המשאבים מבקשת האישה, כי "יתומחר" שווי זכויותיו הנטענות של האיש בדירת המגורים אל מול סכום הכסף אותו יהיה עליו לשלם לה במסגרת איזון המשאבים. אזי יפורק השיתוף הנטען בין האיש לבין האישה בדירת המגורים, באופן ששווי זכויות האיש יקוזז כנגד חובו כלפי האישה. בכך תזכה האישה לבעלות בלעדית בדירת המגורים. לחלופין מבקשת האישה פיצוי על השקעותיה בדירת המגורים.

7. הארכתי בתיאור הסעד המבוקש, שכן זה לא הובהר כדבעי בתחילת ההליך. מטבע הדברים משליך הסעד המבוקש על הנורמות המשפטיות והעובדות הצריכות לעניין. כעת משהובהר הסעד המבוקש עלינו לבחון מספר סוגיות עובדתיות ומשפטיות כדלקמן: האם לאישה זכויות קנייניות בדירת המגורים, או באיזה מנכסי המקרקעין האחרים הנ"ל וככל שקיימות מה מקורן; ככל שלאישה אין זכויות קנייניות בנכס מקרקעין זה או אחר, האם יש להביאו בגדר איזון המשאבים בין האיש לאישה; מה הוא המועד הקובע לשם איזון המשאבים בין האיש לאישה; האם זכאית האישה לפיצוי בגין השקעותיה בדירת המגורים או בנכסי המקרקעין האחרים; ככל שהאישה אינה בעלת זכות קניינית בדירת המגורים, האם יש מקום לפצותה בגין ביטול הרשות שנתנה לה כנטען להתגורר בדירת המגורים; אחרון אחרון, התביעה דנן הוגשה אף כנגד האח, וזאת מן הטעם שלטענת האיש והאח דירת המגורים בבעלות האח. יש לבחון איפוא אף את השאלה האם יש מקום ליתן סעד כלשהו כנגד האח.

8. לוז טענות האיש והאח הוא, כי שלושת נכסי המקרקעין האמורים כלל אינם שייכים לאיש. לטענתם הנכסים האמורים ובפרט הקרקע עליה נבנו, היו שייכים לאביהם המנוח (להלן - "האב"), אשר העבירם עוד בחייו לאח ואחיהם האחרים. האיש אף טוען, כי אף אם היו הנכסים האמורים שייכים לו, הרי, שהואיל והתקבלו במתנה או בירושה, אין לאזנם.

הפרק העובדתי

9. האיש והאישה נישאו נישואים שרעיים בשנת 1987 ובסמוך לאחר מכן עברו להתגורר בבית (לעיל ולהלן - "דירת המגורים"), שנבנה על מקרקעין שהיו שייכים לאב, אשר באותה עת טרם הלך לעולמו. ראו: סעיף 4 לכתב התביעה וכן עדות אחותם של הנתבעים, הגב' נ' (להלן - "נ'") בש' 32-33 בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.12 (להלן - "הפרוטוקול"). האישה התגוררה בדירת המגורים עד לחודש אוקטובר 2010, עת לטענתה גורשה על ידי האח ובני משפחה אחרים.

10. בשנת 2000 לערך נפרדו האישה והאיש והאחרון אף התחתן עם אישה אחרת (בעת הגשת התביעה דנן, בשנת 2011, האיש והאישה עדיין נשואים, קרי - האיש היה נשוי לשתי נשים משך כעשור). ראו: ש' 10-18 בעמ' 13, ש' 7-14 בעמ' 14, ש' 22-23 בעמ' 22, ש' 24-26 בעמ' 34 לפרוטוקול.

11. מנישואי האיש והאישה נולדו ארבע בנות, כאשר הצעירה ביניהם ילידת שנת 1997. במועד הגשת התביעה דנן שלוש מהבנות בגירות ואך הצעירה קטינה המתגוררת יחד עם האישה.

12. האב הלך לבית עולמו בשנת 2002 וככל הנראה חילק את רכושו בין ילדיו, לרבות האיש והאח עוד בחייו, אם כי סוגיה זו לא הובררה די צורכה.

13. החל משנת 1997 החלו הליכים משפטיים שונים בין האיש והאישה, במסגרתם פנתה האישה פעמים רבות אל בית המשפט בבקשה למתן צווי הגנה כנגד האיש ובני משפחתו. לטענת האיש והעדים מטעמו, יחסי האיש והאישה היו מעורערים כבר מסמוך לנישואיהם. ראו: עמ' 31 סיפא ועמ' 32 רישא לפרוטוקול.

14. לטענת האישה דירת המגורים נבנתה בתקופת אירוסי האיש והאישה, טרם נישואיהם. האישה אינה טוענת, כי סייעה באופן כלשהו בבניית דירת המגורים. ראו: סעיף 4 לכתב התביעה. הנתבעים לא הציגו גרסה ברורה באשר למועד המדויק של בניית דירת המגורים, אך אף לשיטתם הושלמה הבנייה לפני נישואי האיש והאישה וכניסתם להתגורר בה.

15. לטענת האישה, לאחר הנישואין, שופצה דירת המגורים והורחבה עד מאד. עת נכנסה האישה להתגורר בה הייתה דירת המגורים בת שני חדרים מטבחון קטן ושירותים ואילו לאחר הרחבתה הוכפל שטחה והוספו לה סלון, מטבח ומסדרון גדולים וכן הוכשרה חצר גדולה כמרפסת. הרחבות אלה בוצעו, לטענתה, בעזרת כספי הפיצויים והתגמולים אותם קיבלה האישה "ממבטחים" לאחר שבע שנות עבודה שהופסקו עם הנישואין. ראו: סעיף 4 לכתב התביעה; ש' 16, 23-28 בעמ' 8 לפרוטוקול.

16. בעדותה בפני העלתה לראשונה האישה גרסה חדשה, לפיה, בנוסף לסכום הכסף אותו קיבלה מאת "מבטחים" כאמור, בסך 5,000 ₪, קיבלה עוד סכומי כסף מהוריה וכן היו לה "דולרים". ודוק, האישה לא טענה, כי אותם סכומי כסף שקיבלה כנטען מהוריה וה"דולרים" שימשו אותה לשם הרחבת הבית. ספק בעיני האם יש אמת בגרסת האישה באשר לאותם סכומי כסף נוספים, מעבר לסך ה- 5,000 ₪ האמורים, וזאת לו מן הטעם שאילו הייתה גרסה זו נכונה, לא הייתה כובשת האישה גרסתה זו עד לחקירתה הנגדית. לאור האמור הנני דוחה את טענתה המאוחרת של האישה בדבר השקעת סכומי כסף נוספים על אותם 5,000 ₪ שהתקבלו "ממבטחים".

17. הנתבעים לא הציגו גרסה ברורה הנוגדת את טענת האישה, באשר להרחבת דירת המגורים לאחר הנישואים. הנתבעים וכל העדים מטעמם הצהירו בתצהירי העדות הראשית אותם הגישו, כי האח הוא שעזר לאיש לבנות את דירת המגורים ואף בנה מעליה דירה נוספת, בסיוע האב. ראו: סעיף 12 לתצהיר האיש; סעיף 13 לתצהיר האח; סעיף 13 לתצהיר נ'.

18. האיש והאח אומנם טענו לקונית, כי הבית לא הורחב כטענת האישה, אלא נותר כשהיה בעת נישואי האיש והאישה. ראו: ש' 18-19 בעמ' 34 וש' 24-27 בעמ' 19 לפרוטוקול. ברם, עדותם אינה עולה בקנה אחד עם עדות אחותם, נ', אשר העידה, כי:

"יש בניה ישנה עם הבניה החדשה, היה בניין ישן שאבא שלי בנה על זה והכל היה מחובר ואבא שלי נתן את זה לח' (האח - נ.פ.). הכל זה של ח'". ראו: ש' 8-9 בעמ' 41 לפרוטוקול.

19. הסתירה בין גרסאות האיש והאחות וכן העדר התמודדות חזיתית עם גרסת האישה באשר למועד הרחבת הדירה (לאחר הנישואין), מצדיקה העדפת גרסת האישה בדבר הרחבת הדירה, במהלך תקופת הנישואין, על פני גרסת האיש, לפיה הדירה כלל לא הורחבה. מקום שהאישה טענה בבירור הן בכתב התביעה והן בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי הדירה הורחבה באופן ניכר לאחר הנישואין, שומה היה על הנתבעים להציג גרסה סדורה נוגדת, ככל שביקשו לחלוק על גרסת האישה. הנני מעדיף איפוא את גרסת האישה וקובע, כי דירת המגורים אכן הורחבה ושופצה במהלך חייהם המשותפים של האיש והאישה.

20. הצדדים חלוקים כאמור אף בסוגיית הבעלות על דירת המגורים. טענת האישה הינה, כי דירת המגורים שייכת לאיש ואילו לטענת האיש והאח שייכת דירת המגורים לאח. אין חולק, שדירת המגורים נבנתה על קרקע שהייתה שייכת לאב, עוד בחייו של האב.

21. האיש והאח טוענים, כי האב הרשה לאיש ולאישה להתגורר בדירת המגורים ולאחר מות האב חולק עיזבונו בין ילדיו, כאשר האח קיבל את דירת המגורים ואילו האיש קיבל חלקת קרקע אחרת. ראו: סעיפים 15-16 ו - 23 לכתב ההגנה. טענה זו אינה מתיישבת באופן מלא עם גרסת האיש, האח והעדים מטעמם, אשר הצהירו בתצהיר העדות הראשית מטעמם, כי האב נתן את דירת המגורים לאח עוד בחייו. ראו: סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של האח; סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של האיש; סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של אחות הנתבעים נע' (להלן - "נע'"); סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של נ'.

22. האח העיד, כי ברשותו מסמכים התומכים בטענתו בדבר החלוקה בין יורשים, ברם מסמכים אלה לא הוצגו לבית המשפט. ראו: ש' 13-24 בעמ' 17 לפרוטוקול (אי הצגת מסמך בכתב כאמור פועלת לרעת האיש והאח). מאידך, העיד האח, כי עוד לפני שנפטר האב ידע כל אחד את חלקו. "האב היה מפנה כל אחד איפה לבנות ולאחר היה אומר לא לבנות". ראו: ש' 29-30 בעמ' 17 לפרוטוקול.

האיש והאח העלו איפוא שתי גרסאות מנוגדות, באשר למועד קבלת המקרקעין מאת האב. האחת, כי המקרקעין ניתנו לכל אחד מילדי האב עוד בחייו והאחרת, לפיה המקרקעין חולקו בין ילדי האב בהסכם ביניהם, לאחר פטירת האב. למותר לציין, כי האיש והאח לא הציגו צו ירושה, צו קיום צוואה, או כל מסמך אחר המלמד על אופן חלוקת עיזבון האב.

23. לטענת האיש והאח, שכר האיש את דירת המגורים מהאח למגורי האיש ובני ביתו, וזאת מתוקף הסכם שכירות שנכרת ביניהם בשנת 1992 (כחמש שנים לאחר כניסת האיש והאישה להתגורר בדירת המגורים וכעשר שנים לפני פטירת האב). ראו: סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של האח; סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של האיש; סעיף 6 לתצהירי העדות הראשית של נע' ונ'.

ברם, בחקירתם הנגדית של הנתבעים והעדים מטעמם השתנתה גרסתם במידת מה. האח העיד, כי:

"בין אחים אין דבר כזה שנקרא שכירות ... למעט ביני לבין ג'אמל (האיש - נ.פ.) ... ש. מתי עשית הסכם שכירות ? ת. לא יודע בדיוק, יש אסמכתא אולי 95'. ראו: ש' 25-33 בעמ' 22 לפרוטוקול.

בהמשך העיד:

"אין בינינו מסמכים בין האחים, אבי אמר להישאר פה. ג'אמל התחתן שם ... ש. הסכם השכירות, אתה אומר שחתמתם בשנות התשעים, האם חידשתם. ת. לא היה איכפת, לא לוקחים בחשבון את המסמכים". ראו: ש' 11-23 בעמ' 23 לפרוטוקול.

כמו כן העיד האח:

"כשהתחתן עם התובעת החלו הבעיות, לאחר 5 שנים בערך החלו הבעיות ביניהם, אז לא הגיע לבימ"ש. החלו בעיות, ג'אמל חשב להתחתן שוב, אני אמרתי לו אחרי שחשב להתחתן שוב, אמרתי לו בוא נעשה הסכם שכירות בנינו, אתה רוצה להשאיר את האישה הקודמת אצלי ?" ראו: עמ' 23 סיפא ועמ' 24 רישא לפרוטוקול.

ובהמשך:

"ש. מתי התחלתם להסתכל על הכסף. ת. אף פעם לא הסתכלנו על הכסף. ש. זה לא איכפת לך, מדוע אתה עושה חוזה ? ת. אנו לא מסתכלים על הכסף, אך שהעניינים הגיעו לבית משפט היא מזמינה כל הזמן משטרה, אני פיניתי אותה מהבית, אני לא רוצה בעיות. ... עד שהיו בעיות עם התובעת, לא היה חשוב. רק שהחלו הבעיות, אז החל להיות חשוב. ... לא יודע, לא זוכר. אמרתי שאין בינינו מסמכים. ... ש. כלומר שכירות ללא מסמך ? ת. ככה מתנהלים העניינים בין האחים". ראו: עמ' 24-24 לפרוטוקול.

24. באשר ליחסי השכירות העיד האיש, כי: "לח' לא שילמתי אולי פעם אחת שילמתי. לא שילמתי שכירות ולא מים ולא חשמל". ראו: ש' 4-5 בעמ' 34 לפרוטוקול.

25. העדה נע' העידה בחקירתה הנגדית, כי אינה יודעת בדיוק מה מערכת היחסים בין האיש לאח. היא שמעה שקיים חוזה שכירות, היא לא ראתה חוזה זה ולמעשה אינה יודעת אודותיו דבר. ראו: עמ' 36-38 לפרוטוקול. זאת, חרף שידעה להצהיר בתצהירה, כאמור, כי היא יודעת על הסכם השכירות אודות דירת המגורים ואף על שיעור דמי השכירות שננקב בו. אף העדה נג'אח לא ידעה לומר בחקירתה הנגדית מה סכום דמי השכירות שסוכם בין האיש לאח, וזאת חרף שבתצהיר העדות הראשית מטעמה הצהירה כאמור, בבירור, את סכום דמי השכירות. ראו: ש' 21-22 בעמ' 43 לפרוטוקול.

26. יש לתמוה מדוע יעניק האב זכות מגורים לאיש ולאישה בדירת מגורים אותה הוא מייעד דווקא לאח. יש לזכור, כי עסקינן בדירת מגורים בה התגוררו האיש והאישה משך כשלוש עשרה שנים עד שהתחתן האיש עם אישה אחרת. כל משך אותם השנים היה האב בחיים, שכן נפטר רק כשנתיים לאחר פרידת האיש והאישה ונישואי האיש לאחרת. נמצא איפוא, כי האישה התגוררה בדירת מגורים, אשר יועדה כנטען על ידי האב לאח, משך חמש עשרה שנים עד לפטירת האב. לא נטען כי כל משך אותה תקופה מאן דהו ובפרט האב, ביקש לפנותה מדירת המגורים.

27. אף גרסת הנתבעים לפיה, האח עזר לאיש לבנות את דירת המגורים ואף בנה מעליה דירה נוספת תמוהה. מדוע זה ייחשב האח כמי שעוזר לאיש לבנות את דירת המגורים מקום שדירת המגורים שייכת כנטען דווקא לאח ? יש להניח, כי דווקא זה שבבעלותו דירת המגורים הוא זה "הנעזר" ואילו האחר, שאינו הבעלים של דירת המגורים יהיה "העוזר".

28. הטענה בדבר קיומו של הסכם שכירות בין האיש לבין האח באשר לדירת המגורים קשה בעיני. העדות שהעידו מטעם האיש והאח לא ידעו לאשר את שנכתב בתצהיר העדות הראשית אותו הגישו וספק האם תצהירי העדות הראשית הללו אכן משקפים את המציאות. מחקירתן הנגדית של אותן עדות ואף של הנתבעים עצמם עלה, כי כריתת חוזי שכירות אינה נהוגה במשפחתם כלל ועיקר.

29. דומה שעריכת מסמכים בכתב מכל מין וסוג שהוא אינה נהוגה במשפחה קא עסקינן. העדים מטעם הנתבעים העידו, כי האב חילק את נכסיו לילדיו תוך מתן הוראה בעל פה. ראו: ש' 29-30 בעמ' 17, ש' 4 בעמ' 19, ש' 28-29 בעמ' 36 לפרוטוקול. הנתבעים אמנם טענו, כי ביכולתם להציג צו ירושה והסכמי חלוקה בין יורשים, אך בפועל לא הציגו מסמך כלשהו. בשולי הדברים אציין, כי הצדדים לא הבהירו די הצורך את סוגיית קיומו של מרשם ביישוב בו נמצאים המקרקעין שבמחלוקת. מחומר הראיות שהובא בפני עולה לכאורה, כי ככל שקיים מרשם בו ניתן לרשום זכויות במקרקעין נשוא ההליך דנן, הרי, שמרשם זה אינו מעודכן וספק רב אם זכויות הנתבעים, או מי מבני משפחתם, במקרקעין רשומות במרשם מקרקעין כלשהו.

30. התמונה העולה מחומר הראיות היא, כי האב היה בעל הזכויות במקרקעין שונים. לימים גמר האב אומר לחלק את המקרקעין בין ילדיו וכך עשה. האב הורה לכל אחד מצאצאיו אילו מקרקעין שייכים לו והללו הועברו לחזקתו של אותו הצאצא. חלוקת המקרקעין השונים לא עוגנה במסמך בכתב ודומה שבוצעה עוד בחיי האב. באופן זה הקנה האב את דירת המגורים לאיש בכדי שזו תשמש למגורי האיש ומשפחתו. לימים הורחבה ושופצה דירת המגורים.

31. המסקנה האמורה הינה הגיונית, אם כי אינה הכרחית. לא ניתן לשלול את גרסת הנתבעים, לפיה דירת המגורים ניתנה לאח דווקא (חרף הקושי בגרסה זו) ואילו לאיש ניתנו מקרקעין אחרים וסכומי כסף, כטענת הנתבעים. הראייה המשמעותית היחידה אותה הביאה האישה לשם הוכחת בעלות האיש על דירת המגורים הייתה עובדת מגוריה ארוכי השנים שם.

32. סופם של דברים הוא, כי הנני נוטה למסקנה שדירת המגורים אכן הוענקה לאיש על ידי האב, עוד בחיי האב. יחד עם זאת אין לשלול את האפשרות שהזכויות בדירת המגורים שייכות לאח. כפי שיובהר להלן סבורני, כי אין צורך להכריע בעניין זה ולצרכי התובענה דנן יש לראות את האיש והאח גם יחד כבעלי זכויות בדירת המגורים ועל כך אפרט בהמשך.

33. באשר למוסך טוענת האישה, כי האיש הוא שבנה את המוסך, על קרקע שקיבל במתנה או הירושה מהאב, אך מכר אותו בשנת 2008, לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין האיש לאישה, כנגד סך 43,000 דינר ירדני. ראו: ש' 1-4 בעמ' 12 לפרוטוקול; סעיף 5 לכתב התביעה. גרסת האישה באשר לערכו של המוסך לא צלחה את חקירתה הנגדית. האישה הודתה שאין לה כל מושג באשר לערכו של המוסך ולמעשה אף באשר לערכם של נכסי המקרקעין האחרים נשוא תביעה זו. ראו: ש' 18-19 בעמ' 8 לפרוטוקול.

34. באשר לדירה הנוספת טוענת האישה, כי האיש קיבלה כנגד בית אותו בנה במקום אחר (אלמשהד), על קרקע שקיבל במתנה או בירושה מאביו המנוח.

35. פרט לעדותה היא לא הביאה האישה כל ראיה התומכת בטענותיה בעניין בעלות האיש על המוסך ועל הדירה הנוספת. טענותיה בעניינים אלו הוכחשו לחלוטין על ידי הנתבעים והעדים מטעמם. חרף הקושי האינהרנטי של האישה להוכיח את טענותיה דומה, כי היה ביכולתה להביא לעדות את אותו שכן לו נמכר כנטען המוסך בשנת 2008. ראו: סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של האישה. האישה לא טענה כי קיימת מניעה להביא את אותו השכן לעדות. אף טענת האישה בדבר החלפת מקרקעין בין האיש לבין אחיו ח' לא נתמכה בראיה כלשהי למעט עדות האישה עצמה. האישה לא ביקשה לזמן את ח' לעדות. ארחיב במעט בסוגיית המוסך והדירה האחרת בהמשך.

36. הסוגיה העובדתית האחרונה אותה יש לבחון בשלב זה היא, מועד הקרע שבין האישה והאיש, הוא המועד הקובע לצורך איזון המשאבים. מועד זה הינו המועד בו למצער אחד הצדדים מגלה דעתו, כי השיתוף בין הצדדים תם וכעת: שלך שלך ושלי שלי. ראו: ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602, 613.

37. הסכסוכים המשפטיים בין האיש והאישה החלו כאמור עוד בשנת 1997, בסמוך ללידת ביתם הקטנה. למצער החל משנת 2000 האיש אינו מתגורר עוד עם האישה והוא אף נישא לאחרת. פרט לעובדות האמורות לא הובאו בפני עובדות נוספות מהן ניתן ללמוד על מועד הקרע. בנסיבות אלה סבורני, כי יש לראות את עזיבת האיש את הבית ונישואיו לאחרת כמועד הקרע, הוא המועד הקובע לאיזון המשאבים. הנני קובע איפוא, כי המועד הקובע לצרכי איזון המשאבים הוא יום 1.1.2000.

החלת הדין על העובדות

38. קריאת התיאור העובדתי דלעיל מובילה מן הסתם לשאלת מקור זכותה הנטענת של האישה בנכסי המקרקעין הנ"ל. התשובה לשאלה זו הינה, כי לאישה אין כל זכות קניינית בנכסי המקרקעין הנ"ל. אבאר.

39. זכותה הנטענת של האישה במקרקעין, בין בדירת המגורים, בין בדירה הנוספת ובין במוסך נסמכת על זכותו הנטענת של האיש באותם המקרקעין. האישה אינה מתיימרת לטעון, כי האב נתן לה ישירות זכויות המקרקעין וכאמור אין חולק שהמקרקעין כולם, היו שייכים מלכתחילה לאב.

40. האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שלאיש זכויות בדירה האחרת או במוסך. ברם, אף אם אניח, לצרכי הדיון, כי לאיש זכויות במוסך ובדירה האחרת, אין בכך כדי להקנות לאישה זכויות קנייניות במקרקעין האמורים. לכל היותר עשויה האישה לזכות בזכות לשיתוף אובליגטורי דחוי באותם המקרקעין (המוסך והדירה האחרת) וליתר דיוק בשוויים במועד הקובע לאיזון המשאבים.

41. לגרסת האישה מקור זכויות האיש במוסך הינו מתנה מהאב. נכס כגון דא הוחרג בפירוש מגדרי איזון המשאבים בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן - "החוק"). אמנם, לכאורה, עשויה הייתה האישה להיות זכאית למחצית השבחת המוסך מפאת הרחבתו או בנייתו בתקופת חייה המשותפים עם האיש. ברם, האישה לא הוכיחה, כי המוסך אכן נבנה או הורחב בתקופת החיים המשותפים.

42. טענת האישה בדבר הרחבת המוסך ובנייתו בתקופת החיים המשותפים לא נתמכה בראיה כלשהי, למעט עדותה היא. הדעת נותנת, כי מקום שנבנה או הורחב מבנה ניתן להביא עד כלשהו שיעיד על כך. האישה לא הביאה עד כאמור ואף לא נתנה כל טעם להימנעותה לעשות כן. בנסיבות אלה אין מקום להביא בחשבון את המוסך או את השבחתו הנטענת בגדרי איזון המשאבים.

43. קושי דומה קיים באשר לדירה הנוספת. אף אם נניח, כי דירה זו בבעלות האיש (וכאמור עניין זה לא הוכח כלל ועיקר), הרי, שלשיטת האישה עסקינן בנכס שהתקבל כתוצאה ממכר נכס אחר שהתקבל במתנה. האישה טענה, כי התקבלה אך קרקע במתנה (באל משהד) ואת הבית שעל הקרקע בנה האיש. ראו: סעיף 5 לכתב התביעה. אמנם, טענה מעין זו עשויה הייתה להקים לאישה זכות בהשבחת המקרקעין שהתקבלו במתנה וייתכן שאף נוכח הטענה בדבר החלפת אותם המקרקעין המושבחים לכאורה בדירה האחרת, אף זכות להביא את הדירה האחרת בגדרי איזון המשאבים.

44. דא עקא, שהאישה לא טענה כלל וממילא לא הוכיחה מתי נבנה אותו בית נטען באל משהד ומתי לטענתה הוחלף הבית באל משהד עם הדירה האחרת. שמא אירעו אותם אירועים נטענים לאחר המועד הקובע לאיזון המשאבים ? שמא אירעו לפני תחילת החיים המשותפים ? דווקא כתב התביעה מקים ייסוד לסברה שאותה בנייה נטענת באל משהד והחלפת הבית שם עם הדירה האחרת (ככל שאירעו אירועים אלה), התרחשו לאחר המועד הקובע לאיזון המשאבים וכפועל יוצא מכך הנפקויות הכלכליות של אותם אירועים אינן באות בחשבון בעת איזון המשאבים. אבאר.

45. בסעיף 5 לכתב התביעה כותבת האישה כהאי לישנא:

"... בעלה של התובעת בנה בית נוסף באלמשאהד .... והחליף אותו עם בית של אחיו ח', ובמקומו קיבל בית ליד בית המגורים המשותף (כדי שיהיה קרוב לבית המשותף - ששימש אותו למגורים עם אשתו השניה ...".

46. לגרסת האישה, תכלית בניית הבית באלמשהאד והחלפתו בדירה האחרת הייתה הסדרת מקום מגורים לאישה השנייה. בהתחשב בכך שמועד הקרע בין הצדדים היה ככל הנראה בסמוך לחתונתו של האיש עם האישה השנייה, הרי, שיש יסוד למסקנה שככל שאירעו אותם אירועים של בניית בית באלמשהאד והחלפתו בדירה האחרת, הרי, שהללו אירעו לאחר המועד הקובע לאיזון המשאבים. לאור האמור אין מקום להביא אף את הדירה האחרת בגדרי איזון המשאבים.

47. נפנה לסוגיית דירת המגורים. באשר לדירה זו טוענת האישה כאמור לזכות קניינית. אין חולק, כי האישה לא רכשה זכויות בדירת המגורים מהאב והיא אף אינה מתיימרת לטעון שהאב הוריש לה זכויות בדירת המגורים, או נתן לה זכויות כאמור במתנה.

48. אם אניח, כי לאיש זכויות בדירת המגורים אותם קיבל במתנה או בירושה מהאב, הרי, שעל פי דין אין להביא זכויות אלה בחשבון בעת איזון המשאבים. הדרך היחידה בה יכולה איפוא האישה לזכות בזכות קניינית בדירת המגורים היא באם תוכיח כוונת שיתוף ספציפית.

49. הדין הנוהג הוא, כי חרף תחולת משטר איזון המשאבים עדיין ניתנת אפשרות לבן זוג להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, להבדיל מהלכת שיתוף כללית. ראו: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים).

באשר לאופן הוכחת השיתוף נפסק, כי:

""גבולות הגזרה" אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה." ראו: בע"מ 10734/06 הנ"ל; בג"ץ 2533/11 פלונית נ' ביה"ד הרבני (פורסם במאגרים).

50. בתי המשפט הקלו במידת ההוכחה הנדרשת מבן הזוג הטוען לשיתוף, מקום שעסקינן בדירת המגורים. ראו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183. לאחרונה אף הובעה דעה, כי חרף תחולת חוק יחסי ממון יש מקום להחיל את הלכת השיתוף על דירת מגורים, זאת אף ללא כוונת שיתוף ספציפית. ראו: חוות דעתו של כב' השופט עמית בע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב (פורסם במאגרים); עמ"ש (מחוזי ת"א) 1037/09 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים). בהתאם לגישה זו, אשר למצער בעת הזו אינה מהווה הלכה מחייבת, החלת הלכת השיתוף, בנסיבות של חיים משותפים משך שנים רבות ובהתייחס לדירת המגורים, מקימה חזקה של שותפות בדירת המגורים, וזאת אף מבלי שתידרש תוספת ראייתית, קלה ככל שתהא, המלמדת על כוונת שיתוף ספציפי.

51. סיכום הדין הנוהג הינו איפוא, כי ככל שבן זוג מוכיח כוונת שיתוף בנכס ספציפי הוא יהיה זכאי לסעד הצהרתי, כי נכס זה שייך אף לו, חרף שהדבר אינו מעוגן ברישום. כאשר עסקינן בדירת מגורים המשמשת למגורי בני הזוג יהיה נטל ההוכחה החל על הטוען לשיתוף קל.

52. האישה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית כאמור. ככל שדירת המגורים שייכת אכן לאח, כטענת האיש והאח, הרי, שהאישה כלל לא התיימרה לטעון שהאח ביקש לשתפה במשהו. האישה אף לא התיימרה לטעון, כי האב, אשר היה בעל הזכויות בדירת המגורים ביקש לשתפה אף הוא בדבר מה.

53. טענת כוונת השיתוף הספציפי יכולה איפוא לעמוד אך כלפי האיש, אשר כאמור ספק אם הוא בעל הזכויות בדירת המגורים. האישה לא טענה כלל שהאיש ביקש לשתפה בזכויותיו הנטענות בדירת המגורים או שכלל שוחחו בעניין זה. יחד עם האמור אין להתעלם מהעובדה שהאישה התגוררה באותה הדירה משך למעלה מעשרים שנה וגידלה בה ארבע בנות. אילו הייתה עמדתו של כב' השופט עמית הנ"ל בבחינת הלכה נוהגת דומה, כי אכן היה מקום לקבוע שלאישה זכויות בדירת המגורים מכוח הלכת השיתוף. ברם, אין אילו פני הדברים והדין הנוהג הוא, שאין די בחיים משותפים ובהשקעת האישה במשק הבית בכדי להקים זכויות קנייניות בנכס מקרקעין, בעידן איזון המשאבים, להבדיל מעידן הלכת השיתוף.

54. אף אם אקבל את טענת האישה בעניין השקעת סך 5,000 ₪ בהרחבת ושיפוץ דירת המגורים לא יהיה בכך כדי להוכיח שלאיש, או למאן דהו אחר, הייתה כוונה ספציפית לשתפה בזכויות בדירה. אזכיר, כי האישה כלל לא טענה שהאיש או אחר הציגו בפניה מצג לפיו היא שותפה בזכויות בבית. הנתבעים והעדים מטעמם כלל לא נשאלו על סוגיית השיתוף הספציפי. בנסיבות אלה סבורני, כי לא עלה בידי האישה להוכיח את טענתה בדבר קיומו של שיתוף ספציפי בדירת המגורים.

55. אילו עצרנו את דיונינו כאן היה עלינו לדחות את כלל תביעות האישה (למעט סוגיית השקעתה בסך 5,000 ₪ בשיפוץ דירת המגורים). בכך הייתה יוצאת האישה מקשר נישואין של למעלה מעשרים שנים, במהלכו נולדו ארבע בנות, עם ידיה על ראשה וכמעט רק בגדיה לגופה. הדעת ולמצער דעתו של בית משפט זה אינה סובלת תוצאה קשה מעין זו ולטעמי יש לנהוג באופן אחר.

56. ערכה הכספי של השקעת האישה בדירת המגורים אינו רב ומסתכם בכחמשת אלפים שקלים חדשים (ובתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן כעשרים וחמישה אלף שקלים חדשים בימים אלה). ניתן אמנם להורות על פיצוי האישה בגין שיעור השקעתה בערכו הריאלי, בחישוב זה או אחר, ברם, סבורני כי הלך מחשבה זה אינו נכון. אבאר.

57. האישה השקיעה סכום כסף לשם הרחבת ושיפוץ דירת המגורים, לפני שנים ונהנתה משך שנים רבות (למעלה מעשרים שנה) מפירות השקעתה. אין מדובר במקרה בו אדם אך משקיע את השקעתו ומסולק מהמקרקעין. במקרה אחרון זה נהנה אחר כמעט בלעדית מההשקעה. אין אלו פני הדברים במקרה דנן. מקום בו משתמש במקרקעין השביחם, אך מאידך נהנה תקופה ארוכה מההשבחה, כאשר נדונה סוגיית הפיצוי בגין ההשבחה, יש להביא בחשבון אף את ההנאה שהפיק המשתמש מאותה ההשבחה. אין באמור כדי לשלול את זכות האישה לקבל פיצוי בגין ההשבחה, ברם, נוכח עמדתי באשר לפיצוי בגין ביטול הרשות איני מוצא טעם לנסות לכמת את שיעור הפיצוי לו זכאית האישה בגין השקעותיה במקרקעין. הפיצוי לו זכאית האישה בגין השבחת דירת המגורים יובא בחשבון בעת פסיקת הפיצוי בגין ביטול הרישיון, כמפורט להלן.

58. מגמת בתי המשפט היא ליתן לבן הזוג מועט הנכסים "כרית בטחון" כלכלית בעת פירוק התא המשפחתי. היסודות הרעיוניים העומדים בבסיסה של אותה "כרית בטחון" הם שוויון מהותי, צדק, הגינות ותום לב. איש ואישה כרתו ביניהם הסכם זוגיות במסגרתו כל צד נטל על עצמו חיובים שונים, הפיק תועלות וויתר ויתורים. לעיתים, מפאת מערכת החיים הזוגית, נוצרה עדיפות כלכלית לאחד הצדדים. זאת, כאשר אחד מבני הזוג היה אמון על פרנסת המשפחה ואילו האחר היה אמון על משק הבית וגידול הילדים. אותו בן זוג "ביתי" שם מבטחו בבן זוגו ולא יצר לעצמו עתודה כלכלית להמשך חייו. מצב עניינים מעין זה עלול, במקרי קיצון, להוביל את בן הזוג "הביתי" לחיים של עוני מרוד, לאחר סיומו של הקשר הזוגי.

59. תכלית זו של שיווין וצדק, היא העומדת ביסוד משטר השיתוף האובליגטורי הדחוי אותו יצר החוק, כאשר כלל הנכסים אותם צברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים מאוזנים ביניהם. כך, נהנה אף בן הזוג "הביתי" מהתועלות הכלכליות שצמחו לבן הזוג האחר, כתוצאה מהחיים המשותפים. לבן הזוג ה"ביתי" תרומה ממשית להשאת תועלתו ורווחתו של התא המשפחתי. יפה לעניין זה פסיקת בית המשפט העליון בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359:

"התרומה אינה חייבת להיות כספית או חומרית דווקא, והיא יכולה גם יכולה להתבטא במאמץ המשותף של בני הזוג בקיום הנטע המשפחתי ובטיפוחו, על פי חלוקת תפקידים מקובלת במשפחה. אין להקל ראש ולהמעיט בתרומה הנכבדה, שתורמת בת הזוג לצמיחת הנטע המשפחתי וללבלובו; בעשייתה החיובית והברוכה בביתה פנימה; ניהול משק הבית, סיפוק כל צרכיו של הבעל וצרכי הילדים, גידול הילדים וחינוכם, יצירת אותו קן חם לחיי המשפחה - בכל אלה יש תרומה של ממש ליצירת אוירה טובה, המסייעת בקידום הישגי המשפחה גם בתחום הכלכלי. ניתן לומר כי עשיית האישה בבית ופעילות הבעל בעסקיו הן כשתי זרועות הפועלות יחדיו, החובקות את גזעו של קן המשפחה על כל מרכיביו ומשתלבות זו בזו"

60. ככלל איזון המשאבים יביא לכך ששני בני הזוג יצאו לדרכם החדשה עם מחצית משווי כלל הרכוש שנצבר במהלך החיים הזוגיים ובכך תהיה לכל אחד מהם אותה "כרית בטחון" מינימאלית לעתיד לבוא. כך מאזנים את הנכסים אותם צברו הצדדים בעת החיים המשותפים, לרבות זכויות סוציאליות. כן מביאים בחשבון האיזון את נכסי הקריירה, שהינם למעשה פוטנציאל ההכנסה העתידי שנוצר במהלך החיים המשותפים, תוך בחינה, בין היתר, של הויתור הכלכלי אותו ויתר מי מבני הזוג במהלך החיים המשותפים. השוו: פסק דיני בתמ"ש (י-ם) 3640/10 א.ב. נ' צ.ב. (15.5.12). ויתור מעין זה הינו למעשה הסתמכות בן הזוג "הביתי" על בן הזוג האחר ולעיתים אף על משפחתו של בן הזוג האחר, כאשר איש ואישה קושרים גורלם בגיל צעיר, תוך ראיית עתידם המשותף יחדיו עד עולם.

61. ברם, לעיתים, כפי שאירע אף במקרה קא עסקינן, הסתפקות באיזון המשאבים בלבד תותיר את האישה חסרת כל, ללא אמצעי קיום מינימאליים לקיומה, לאחר סיום החיים המשותפים. בנסיבות אלה, אל לו לבית המשפט להותיר את האישה בלא כלום ושומה עליו לחפש את הפתרון הצודק, אשר יותירה עם אותה "כרית בטחון" להמשך חייה. כך לדוגמא נוהגים לעיתים בתי המשפט בנסיבות מעין אלה לזכות את האישה ב"מזונות משקמים" מכוח עיקרון תום הלב. השוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213; בע"מ 10497/08 פלונית נ' פלוני (15.2.09).

62. מצב עניינים כגון דא שכיח במידת מה בחברות מסורתיות, בהן האישה משמשת כעקרת בית, מגדלת את הילדים ואף עוזבת מקום עבודה בו עבדה קודם לנישואיה. האישה מתגוררת במהלך חיי הנישואין בבית השייך למשפחתו המורחבת של בעלה, או שהתקבל מהמשפחה במתנה או בירושה, ולפיכך לא יובא בגדרי איזון המשאבים. ראו לעניין זה תיאורו המדוייק של כב' השופט סילמן: בתמ"ש (קריות) 4142/02 פלונית נ' פלוני (11.3.09)

63. ויתור האישה ומכאן אינטרס ההסתמכות שלה, הראוי להגנה, ניכרים. האיש ומשפחתו לוקחים למעשה את האישה תחת חסותם והיא מצדה פורקת מעצמה כל יכולת ממשית להתפרנס ולקיים עצמה שלא בחסות האיש ומשפחתו. דא עקא, שכאשר חל שבר בין בני הזוג, עלולה אישה מעין זו להיוותר חסרת כל רכוש, הכנסה ופוטנציאל השתכרות.

64. הפתרון שהוצע על ידי כב' השופט סילמן, אשר בכל הכבוד מקובל אף עלי, סומך יתדותיו על דיני הרישיון במקרקעין. ראו: תמ"ש (קריות) 4142/02 הנ"ל; תמ"ש (נצרת) 12236-04-09 פלונית נ' פלוני (31.1.12). אבאר בקצרה.

65. כפי שנקבע לעיל האישה התגוררה בדירת המגורים מכח הרשאת האיש ו/או האח ו/או האב. הדין הוא, כי זכות מעין זו הינה בגדר "זכות להחזיק במקרקעין ללא תמורה". מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק, שפותחה בדיני היושר האנגליים, ונקלטה במשפט הישראלי, קודם לחקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן - "חוק המקרקעין"), באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצתו. מטרת ההשתק למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה מן הדין, ולמנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מההרשאה שנתן, למרות שעל פי הדין מותר לו לעשות כן. זאת, בנסיבות בהן המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר, מתוך ציפייה, שיצר אצלו המרשה, להמשך קיום הרשות ככל שיחפוץ. אומנם, בעת חקיקת חוק המקרקעין לא נכלל רישיון במקרקעין בין הזכויות המפורטות בו, אך אף על פי כן, נקבע בפסיקה כי מוסד הרישיון במקרקעין ממשיך להתקיים גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, וזאת בין היתר מכוח עקרון תום הלב. ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184, 197; ע"א 7139/99 אלוני נ' ארב, פ"ד נח(4) 27.

67. יצירת הרישיון אינה דורשת חוזה מפורש, אלא יכולה להילמד גם מהתנהגות בעל המקרקעין או משתיקתו ואי התנגדותו לשימוש, אשר מלמדים על הסכמה לשימוש במקרקעין ויצירת השתק. ראו: בג"צ 45/71 קרושבסקי נ' עירית ת"א, פ"ד כה(1) 792; ע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה(4) 343, 350.

68. כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך. בנסיבות מתאימות, אפשר שבית-המשפט יגיע למסקנה שאין בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרישיון שנתן. במקרים אחרים אפשר שניתן יהיה להסתפק בתשלום פיצויים לבעל הרישיון, או אף לשלול מבעל הרישיון סעד כלשהו. ראו: רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170; רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 956; ע"א (מחוזי ת"א) לחמיש נ' שלו (14.8.11).

69. נשוב איפוא למקרה קא עסקינן. דומה שלאור העובדות המתוארות לעיל, אין צורך להכביר במילים בכדי להבהיר, כי אכן זכאית האישה לפיצוי בגין ביטול הרשות שניתנה לה לגור בדירת המגורים. האישה קשרה גורלה בגורל האיש, הביאה עמו לעולם ארבע בנות ועברה להתגורר במתחם המגורים המשפחתי של האיש ומשפחתו המורחבת. בעשותה כן, חדלה האישה לעבוד לפרנסתה וכרתה את מטה לחמה, תוך שהיא שמה מבטחה באיש ובמצג שהוצג לה, בין על ידי האיש ובין על ידי משפחתו המורחבת, באשר לפרנסתה ומדורה בעתיד לבוא.

70. כעת, משבוטלה רשות האישה להתגורר בדירת המגורים היא נותרה למעשה בלא כלום. בגיל מתקדם, בכל הנוגע ליכולתה לרכוש מקצוע, השכלה ולמצוא פרנסה, נותרת האישה אף ללא מדור. סבורני, כי זהו מקרה מובהק בו תחושת הצדק מחייבת מתן פיצוי לאישה בגין ביטול הרישיון.

71. כפי שתואר לעיל, סוגיית הבעלות על דירת המגורים לא התבררה די צרכה. הנני נוטה אמנם לקבל את גרסת האישה, כי האיש הוא הבעלים של הדירה ולא האח. ברם, משהציגו האיש והאח גרסה נוגדת, מנועים הם כעת מלהתכחש לה.

72. לאור גרסת האיש והאח רשותה של האישה להתגורר בדירת המגורים מקורה ברשות שניתנה לאיש על ידי האח ומכוחו של האיש ניתנה הרשות לאישה. בנסיבות אלה רישיון השימוש של האישה בדירת המגורים ניתן הן על ידי האיש והן על ידי האח. מקום שהרישיון בוטל הרי, שבנסיבות העניין מן הצדק שהאיש והאח גם יחד יפצו את האישה, בגין הסתמכותה על הרישיון שניתן לה והנזק שנגרם לה מפאת ביטולו. לגרסת הנתבעים עצמם, שניהם אחראים להסתמכות האישה על רשות השימוש שניתנה לה להתגורר בדירת המגורים, ולפיכך על שניהם לפצותה בגין ביטול הרישיון.

73. מקום שכל אחד מהנתבעים עשוי היה לגרום, בנפרד, למלוא הנזק שנגרם לאישה, מפאת ביטול הרישיון ולא ניתן לזהות, מי הוא זה שגרם לנזק, הרי, שיש לחייבם לפצות את האישה ביחד ולחוד. השוו: ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 103; דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים - חלק כללי 155, 175-173 (דניאל פרידמן עורך, 1994); ע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נצרת עלית נ' יהונתן סבן (17.7.11) פסקה 45 לפסק הדין.

74. אעיר, כי לכאורה ניתן היה להעדיף את גרסת האישה ולקבוע שדירת המגורים שייכת אך לאיש. כפועל יוצא מכך, הרי, שלא היה מקום לחייב אף את האח בגין ביטול הרישיון. ברם, מקום בו האח עצמו טוען לזכות הבעלות בדירת המגורים הוא מנוע מלהתכחש לתוצאות מעשיו בבטלו את הרישיון. אף את האיש יש לחייב, שכן לגרסתו, הרישיון שניתן לאישה הינו מכוחו, קרי - האיש קיבל רישיון להתגורר בדירת המגורים יחד עם בני משפחתו והוא זה הרשאי ליתן מעין רישיון משנה, בו הוא קובע מי הם בני משפחתו שיתגוררו עמו.

75. סופם של דברים הינו איפוא, כי יש להטיל חבות על שני הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את האישה בגין ביטול הרישיון.

76. בבואי לאמוד את הנזק, שנגרם לאישה מפאת ביטול הרישיון, אביא בחשבון אף את גרסת הצדדים באשר לשיעור דמי השכירות הנהוג בגין מדור דומה, באזור בו נמצאת דירת המגורים. בדיון שהתקיים בפני בתביעת מזונות הקטינה בתמ"ש 52904-01-11 העריכו הצדדים את שיעור דמי השכירות כאמור בסך של כ - 1,500 ₪ לחודש. ראו: פרוטוקול הדיון מיום 23.5.11 בתמ"ש 52904-01-11.

עוללות

77. בטרם סיום אעיר מספר הערות באשר לראיות לסדרי הדין. הטענה בדבר פיצוי מכח ביטול הרישיון לא נטענה כלל על ידי האישה והיא הועלתה ביוזמת בית המשפט. בהחלטתי מיום 17.4.12 הורתי לצדדים לטעון באשר לאפשרות שבית המשפט יפסוק פיצויים מכח דיני הרישיון והם אכן עשו כן. העלאת טענה ביוזמת בית המשפט חורגת מהגישה האדברסרית הנהוגה במשפטנו. ברם, בענייני משפחה רשאי ודומה שלעיתים אף מחויב בית המשפט לסטות מסדרי הדין לשם עשיית צדק. יפים לעניין זה, דברי כב' השופט זילברטל בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (29.4.12):

"בית המשפט למשפחה הוקם במטרה לכנס תחת קורת גג אחת את הטיפול בסוגיות משפטיות שונות, ששורשיהן במחלוקות בתוך התא המשפחתי. הקמת "בית" אחד לסכסוכי משפחה הייתה המלצתה העיקרית של "הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה" בראשותו של השופט אלישע שינבוים ... לצורך כך רוכזו בידי בית המשפט למשפחה סמכויות מתחומים שונים, שנועדו לאפשר מתן פתרון מקיף למחלוקות השונות, תוך התחשבות ביחסים המיוחדים שבין בני המשפחה ... תכליתו של החוק היא, בין השאר, להביא לכך שמכלול הסכסוכים המשפחתיים של אותה משפחה ידון בפני אותו שופט בערכאה מקצועית ומיוחדת, אשר יוכל לרדת לשורשיה של המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה ... לעניין אופיו המיוחד של בית המשפט למשפחה יפים לענייננו הדברים שכתב השופט ש' שוחט: "המידה שבה נשקל הצדק בבית המשפט לענייני משפחה - לעומת בית משפט אזרחי 'רגיל' - שונה היא, והדבר נעשה בחסות המחוקק ומתקין התקנות. המניע לכך ברור: על מנת ליתן לשופט את הכלים הנאותים לבירור הליך משפט ייחודי זה - שלעיתים כרוכים בו נושאים מענפי משפט מגוונים, סוגיות בעלות רגישות רבה הנוגעות למרקם העדין של יחסי המשפחה, הן בין בני המשפחה הגרעינית והן בין מעגלים משפחתיים נוספים - נדרש היה להקנות לבית המשפט לענייני משפחה את האפשרות להחליט החלטות צודקות, לצד יעילות הדיון ... מכאן ש'עיוורון' הצדק המיוצג על ידי השופט היושב בדין בבית המשפט לענייני משפחה אינו אותו 'עיוורון' המאפיין שופט אזרחי 'רגיל', שכן גם תוצאתה של איווחת החרב בידה של אלת הצדק אינה בעלת תוצאות זהות עת האוחז בחרב הוא שופט בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל משופט אזרחי 'רגיל'. לאיווחת החרב, היא פסק הדין שנותן שופט בית המשפט לענייני משפחה, יש, לעיתים, תוצאות הרסניות הרבה יותר מאשר אם היה ניתן אותו פסק דין בין צדדים זרים על ידי שופט אזרחי 'רגיל'."

78. באשר לראיות אעיר, כי מטעם האישה נמצאה בפני גרסת האישה לבדה, מבלי שזו נתמכה בעדות או ראיה נוספת המאששת את גרסתה. האישה אמנם הגישה אף תצהיר עדות ראשית מטעם אחת מבנותיה, אך זו לא התייצבה לדיון ההוכחות ולא נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה. מקום בו הוגש תצהיר של עד במקום חקירה ראשית אזי החובה להעמידו לחקירה חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית ומשלא התייצב העד לחקירה נגדית, ייפסל תצהירו כאילו לא הוגש כלל. ראו: ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201, 203; ע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ, פ"ד מו(1) 485, 489.

79. אמנם, בהחלטתי מיום 6.3.12 לא נעתרתי לבקשת הנתבעים לקבוע, כי תצהיר הבת אינו קביל כראיה, חרף אי התייצבותה לדיון ההוכחות שהתקיים באותו היום. הטעם לכך נעוץ בטענת ב"כ האישה, כי הבת נמנעה מלהתייצב לדיון ההוכחות מפאת איומים ולחצים כלפיה על ידי הצד שכנגד. דומני, כי בנסיבות חריגות, בהן צד להליך מונע התייצבות עד שנועד להעיד מטעם הצד שכנגד, עשוי בית המשפט להתיר קבלת תצהיר עדות ראשית שניתן על ידי אותו העד, אף מבלי שייחקר בחקירה נגדית על תצהירו. אזי ישקול בית המשפט את משקלה של העדות בהתחשב בכלל הנסיבות.

80. ברם, במקרה קא עסקינן לא התקיימו אותן נסיבות חריגות המצדיקות קבלת תצהיר עדות ראשית חרף אי התייצבות הבת. האישה נשאלה על ידי בא כוחה מדוע לא התייצבה הבת לדיון ההוכחות והעידה, כי אינה יודעת מדוע. ראו: עמ' 7 לפרוטוקול. בנסיבות אלה, כאשר בפני אך טענה בעלמא מאת ב"כ האישה, אשר אינה נתמכת בראיה כלשהי, הרי, שלא מתקיימים אותם טעמים חריגים המצדיקים לקבל תצהיר עדות ראשית כראיה, חרף אי התייצבות המצהירה להיחקר בחקירה נגדית על תצהירה. לאור האמור, לא ניתן לעדות הבת, המפורטת בתצהירה, משקל כלשהו.

81. מאידך, מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם ושתי אחיותיהם. גרסת הנתבעים נתמכה איפוא אך בעדויות מעוניינים בדבר, כאשר כפי שהובהר לעיל עדות אחיות הנתבעים, למצער באשר לסוגיית הסכם השכירות, אינה עדות מידיעה אישית ומשקלה מועט, ככל שיש מקום ליתן לה משקל כלשהי. בנסיבות אלה, מהותית, הביאו שני הצדדים אך עדויות של מעוניינים בדבר ופריזמה זו נבחנו גרסאותיהם.

פסיקתא

82. סופם של דברים הוא, כי תביעת האישה לסעדים להם עתרה בכתב התביעה נדחית (למעט בסוגיית המטלטלין שהיו בבית המגורים, אשר הדיון בהם התייתר, הואיל והאישה נטלה אותם עימה וממילא ולא הזכירה סוגיה זו בסיכומיה).

83. יחד עם האמור הנני מחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 180,000 ₪ (סכום השווה לכעשר שנות שכירות של מדור דומה תוך הבאה בחשבון כי האישה אכן תרמה להשבחת דירת המגורים), בגין ביטול הרישיון שניתן לה להשתמש בדירת המגורים.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו סיון תשע"ב, 05/06/2012, בהעדר הצדדים.

________________

נמרוד פלקס, שופט

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים