ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תא 101148-00 מנהל מקרקעי ישראל נ' מורדוב שלמה נושא (שלום - תל-אביב-יפו, טובי חיים) 06/12/2011

22/12/2011 13:34:45

מינהל מקרקעי ישראל | פלישה למקרקעין | סילוק יד ממקרקעין - סיכומים מטעם מינהל מקרקעי ישראל במסגרת תביעה לסילוק ידי הנתבעים ממקרקעין שבבעלות המדינה ורשות הפיתוח.
.

בבית משפט השלום תל אביב - יפו

ת.א. 101148/00

קבוע לתזכורת סיכומים ליום 25.12.09

בפני כבוד השופט טובי חיים

התובע: מנהל מקרקעי ישראל

ע"י משרד עו"ד אילן שרקון ו/או עו"ד צילי עקיבא ואח'

על פי ייפוי כוח מהיועץ המשפטי לממשלה

רח' יבנה 15, תל אביב 65791

טל': 03-5662808; פקס: 03-5662801

- נגד -

הנתבע: מורדוב שלמה נושא ת.ז. 056598477

ע"י ב"כ עו"ד רפאל רפאלוב

מדרך יצחק בן-צבי 84, תל אביב 68104

טל: 03-6830020; פקס: 03-6830080

סיכומים מטעם התובע

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 1.6.09 מתכבד התובע להגיש סיכומים מטעמו בתובענה שבכותרת.

כמו כן, בית המשפט הנכבד מתבקש להשתמש בסמכותו לפי תקנה 158 (6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולהתיר לתובע להשיב לסיכומי הנתבע, באשר בית המשפט הנכבד לא נתן התייחסותו לעניין זה בהחלטתו מיום 1.6.09.

יצוין, כי כל ההדגשות בסיכומים אלו אינם במקור אלא אם יאמר אחרת.

__________________

צילי עקיבא, עו"ד

ב"כ התובע

א. פתח דבר

1. המדובר בתביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין הידועים כגוש 7054 חלקה 9 וגוש 7055 חלקה 54 (המצויים במתחם הידוע 'נס לגויים' בתל אביב), אשר בבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח המנוהלים על ידי התובע מכוח חוק מנהל מקרקעי ישראל תש"ך-1960 (להלן: "המקרקעין").

2. התובע צירף לכתב התביעה נסח רישום מקרקעין הימנו עולה, כי הוא הבעלים של המקרקעין ובכך, הלכה למעשה, סיים מלאכתו בהוכחת בעלותו וכעת על הנתבע להוכיח זכותו להחזיק במקרקעין. וכי אינו מחזיק בהם שלא כדין.

3. כל טענות ההגנה של הנתבע מתמצות בטענה מרכזית אחת לפיה, לכאורה, הוא הבעלים של המקרקעין בעוד שאין בידיו כל אסמכתא לכך מלבד טענה תמוהה, העולה לראשונה בתצהירו, לפיה קיבל את המקרקעין במתנה ממר שמעון גולן, אשר גם מעדותו לא יכול הנתבע להיוושע.

4. כפי שיוסבר בהרחבה בסיכומים אלו, לא עמד הנתבע בנטל ההוכחה המוטל עליו וזאת, בין היתר, לאור הנימוקים הבאים: הוכח כי התובע הנו הבעלים של המקרקעין; לתובע קיימת זכות מובנת מאליה לתבוע את פינוי הנתבע בהעדר זכות קניינית לנתבע; הנתבע אינו בר רשות ומכאן קל וחומר אינו בעל רשות מכללא או זכות בלתי הדירה במקרקעין; הנתבע אינו בעל כל זכויות ארוכות שנים; הנתבע אינו דייר מוגן; הנתבע אינו בעל זכויות שביושר; התביעה אינה לוקה בשיהוי או בהתיישנות; התנהגותו של הנתבע אינה מעניקה לו טעם לסעד מן הצדק; הנתבע אינו זכאי לכל סעד כספי בגין פינויו מהמקרקעין; הגנת הנתבע נעדרת כל בסיס ראייתי ו/או עובדתי; הנתבע לא הציג עדים/ראיות חיוניים;

5. כלומר, לנתבע אין כל טענות הגנה עליהן הוא יכול להשתית את הגנתו.

ב. המחלוקות בין הצדדים

6. השאלות העומדות לדיון הינן:

א. האם המקרקעין הינם בבעלות התובעת?

ב. האם יש ליתן צו כנגד הנתבע לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין אליהם מתייחסת התביעה שבכותרת?

כפי שיוכח להלן, התשובה לשאלות אלו מובילה למסקנה הברורה, ולפיה דין התביעה להתקבל במלואה.

ובמה דברים אמורים;

ג. רקע עובדתי

7. עניינה של התביעה שבכותרת, הנה בתביעה לפינוי, סילוק יד ומתן צו הריסה מהמקרקעין, שהוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כת.א. 1472/99 (להלן: "התביעה המקורית"), כנגד ארבעה נתבעים.

8. שני נתבעים (מורדוב מרדכי ומורדוב דורון) נמחקו מהתביעה המקורית לאור הצהרתם, כי אין הם מחזיקים במקרקעין וכתב התביעה תוקן בהתאם (מוצג ת/14 לתיק המוצגים מטעם התובע).

9. נתבע מס' 2, מר אמנון מורדוב (להלן גם: "אמנון") העלה טענה מקדמית, לפיה אין לבית המשפט המחוזי הסמכות העניינית לדון בתביעה לאור הסעד המבוקש. לאחר דיון שהתקיים בשאלה הסמכות העניינית, בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 3.7.200 (כבוד השופטת חיות), כי יש לפצל את הדיון לשתי ערכאות: בבית משפט המחוזי תידון התביעה לסעד של הריסת המבנים במקרקעין. בבית משפט השלום תידון התביעה לפינוי וסילוק יד הנתבעים מהמקרקעין. העתק ההחלטה צורף כנספח א' לתביעה שבכותרת וכן כמוצג ת/15 לתיק המוצגים מטעם התובע.

10. מכאן הוגשה התביעה שבכותרת.

11. בכתב התביעה טוען התובע, כי בשנת 1998 פלשו הנתבעים לשטחי התובע, תפסו שטחים, הקימו מבנים וזאת ללא כל אישור מהתובע. לכתב התביעה צורף, בין היתר, נסח רישום המעיד על היות המקרקעין "מקרקעי ישראל" (נספח ב' לתביעה), וכן תשריט בו מסומנים שטחי הפלישה (להלן: "התשריט", נספח ג' לתביעה, מוצג ת/3 לתיק המוצגים מטעם התובע).

12. הנתבעים פלשו לשטח המסומן בתשריט בספרה I ומוגדר כגוש 7055 חלקה 54 (להלן: "נכס 1"). בנכס 1 הקימו הנתבעים מבנה קירות וגג, וכן סללו הנתבעים חניה בצפון הנכס. שטחו של נכס 1 הנו 0.136 דונם.

13. שטח נוסף אליו פלשו הנתבעים מסומן בתשריט בספרה II ומוגדר כחלק מגוש 7055 חלקה 54 וחלק מגוש 7054 חלקה 9 (להלן: "נכס 2").

14. הנתבעים התבקשו על ידי התובע פעמים רבות לפנות את השטח התפוס ולהרוס את המבנים שהוקמו, אולם הם התעלמו מפניות אלו.

15. עוד עתר התובע בכתב התביעה לפיצול סעדים.

16. ביום 19.1.06 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין התובע לבין אמנון וההליכים בתביעה נמשכו נגד הנתבע בלבד.

17. כמו כן, יצוין, כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בתביעה המקורית הופסקו ההליכים בעניין סעד ההריסה ונקבע, כי ניתן יהא לחדש את ההליכים לאחר שיינתן פסק דין סופי בבית משפט נכבד זה וזאת בהודעה שימסור ב"כ התובע לבית המשפט תוך 90 יום מיום שיינתן פסק דין. (העתק החלטת בית המשפט המחוזי מצורף כנספח 1 לסיכומים אלו).

ד. העדויות מטעם התובע

18. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של מר טל זילברמן ממחלקת הפיקוח אצל התובע (להלן: "המפקח"), מר ויקטור לוזון האחראי בזמנו על מחלקת מיפוי ומדידות אצל התובע (להלן: "מר לוזון") וכן חוות דעתו של מר בועז פרידמן המומחה לפענוח תצלומי אויר (להלן: "מר פרידמן").

19. עדויותיהם של העדים מטעם התובע היו מהימנות ביותר, עקביות ומדויקות.

20. כמו כן, כל העדים מטעם התובע הצהירו והעידו, כי חלק מהעובדות נשוא התביעה ידועות להן אישית.

21. כך למשל, הצהיר המפקח, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה שימש כמפקח וביקר במקרקעין נשוא התביעה (ראה דוחות פיקוח, מוצגים ת17, ת/10 לתיק המוצגים מטעם התובע) ועדותו זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית "ביקרתי במקום כמה פעמים..." (ח.נ. מפקח, עמ' 8, 10 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.09).

22. כך גם למרות התעקשותו של ב"כ הנתבע והן לשאלת בית המשפט הנכבד, חזר והדגיש המפקח, כי בהתאם לאמור בדוח הפיקוח מיום 1.9.98 (מוצג ת/10 לתיק המוצגים מטעם התובע) השטח נשוא התביעה היה עדיין פנוי בתחילת 98 וכן, כי-

"אם אתה אומר לי שלא ראיתי את השטח בשונה ממה שראיתי אותו ב-98, אני אומר שאתה טועה."

ואם לא די בכך, בהמשך עונה המפקח:

"אני הנפקתי את הדוח הזה ב-1/9/98... אני אומר זאת על בסיס סיורים, מידיעה אישית שלי על בסיס סיורים בשטח..."

ושוב:

"יצא לי להיות בפנים הנכס, למיטב זכרוני לפני שבוצעה פלישה בנכס 1, בתחילת עבודתי כלומר אמצע 97 הייתי שם עם המפקח שחפף אותי בתפקיד. אני זוכר שנכנסנו פנימה למשרדים, היו שם מוטי או שלמה, זה היה בענייני הסקר הכללי שעשו במתחם. אולי גם בנצי.

היה שם מבנה שרואים במפות, ואותו אני זוכר בוודאות, את המבנה היותר פנימי שלא כלול בתביעה."

(ח.נ. מפקח, עמ' 8-9, 10 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.09).

23. כך גם המומחה מטעם התובע, מר פרידמן, ענה לשאלת ב"כ הנתבע:

"ש.ת. אני מפנה לצילום, איך אוששת כמומחה שבאמת תמונה זו, היא באמת השטח נשוא חוות הדעת?... ראשית אני הזמנתי עבודה זו. שנית הייתי בשטח. אימתתי את זה בשטח. בזמנו, ב- 2003, כשעשיתי את חוות הדעת.

ש.ת. האם לפי התמונה בלבד.. . אני כתבתי את תאריך הצילום. את כל המסמך אני ערכתי ואני גם חתום על זה. אני הוספתי את התאריך ולמטה מה שכתוב. קיבלתי צילום וערכתי אותו."

(ח.נ. מר פרידמן, עמ' 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.09).

24. ואם לא די בכך, גם מר לוזון, המודד מטעם התובע מעיד, כי:

"ש.ת. הייתי בשטח הזה עד 98 והרבה לפני כן...

ש.ת. אני אומר לך שלעניין מספר 1, השינוי היה הרבה לפני, אפילו מ 78... למיטב זכרוני זה לא היה.

ש.ת. הוצאת דוח או מזכר על שינוי?... ברגע שיש שינוי מגיע פקח, מבצעים מדידה. מפת המדידה היא מבטאת את השינוי. הזמנו מדידה. אני לא מתעסק עם פניות לנתבע.

ש.ת. אתה אומר שהיית שם למשל ב-96 ולא ראית כלום. ב- 98 ראית שינוי... ב-97 עשינו תיעוד של מצב קיים. זה המסמך, ת/5. התיעוד שלי זה המפה. ב-98 זו המפה והיא מראה את השינוי."

בהמשך עונה מר לוזון בעקביות גם לשאלת בית המשפט:

"ש.ת. מפנה לת/5. תראה לי את השינוי... ב-97 לא היה שום דבר, וב-98 רואים סגירה של משהו. המפה ת/6 מראה את השינוי בין 97 ל-98 ות/3 זה נערך על בסיס המדידה של המפה ת/6."

ושוב בחקירתו הנגדית עונה מר לוזון:

"ש.ת. הגורם החיצוני זה המודד שביצע את המדידה, זו הזמנה שלי. ובעקבות קבלת המדידה אני יוצא לשטח. אני יוצא לשטח בוודאי אחרי כל הזמנת מדידה. זה מדידות שלי שהזמנתי, אני גם משלם לו על זה כסף. וזו הזמנה שלנו."

(ח.נ. מר לוזון, עמ' 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.09).

25. יתירה מזו, התובע יטען, כי השטח נשוא התביעה כהגדרתו בכתב התביעה נכס 1 ונכס 2, כאמור, והתרשים/תשריט, אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת, וזאת לאור העובדה, כי הנתבע עצמו אינו חולק על כך ומפנה בסעיף 3 לתצהירו ל"שטח הדרומי המסומן מס' 1 בתרשים המצורף לכתב התביעה" ובהמשך מכנה את המקרקעין "השטח נשוא המחלוקת".

26. התובע יוסיף ויטען, כי עדויותיהם של העדים מטעם התובע, אשר פורטו בתצהיריהם היו ידועות להם הן מידיעה אישית, כאמור, והן בתוקף תפקידם ומעיון במסמכים אותנטיים שנעשו על ידי קודמיהם בתפקיד ו/או על ידם ו/או על ידי נושאי תפקיד מטעם התובע ו/או בשיתוף עימם.

27. כך למשל העיד המפקח בחקירתו הנגדית בעניין מוצג ת/3 לתיק המוצגים מטעם התובע (תרשים מדידה מיום 27.8.98), כי:

"לא אני ערכתי אותו. אני מכיר את המסמך הזה. עשינו זאת בשיתוף עם המודד והוא סימן את השטחים הרלוונטיים. אני מניח שהייתי נוכח כשהוא ביצע את המדידה, אני לא זוכר."

28. דוחות הפיקוח, התשריטים / תרשימים / מפות מדידה / מפת סקרים המצורפים לתצהירי העדים מטעם התובע ותיק המוצגים מטעמו הינם מסמכים סטנדרטיים ושגרתיים של רשות ציבורית אשר נוצרו במהלך העניינים הרגיל במסגרת פעילות הרשות. לפיכך, יש ליתן אמון במסמכים אלו, אשר הינם פועל יוצא, כאמור, של מדיניות אשר נהוגה ומושרשת ברשות ציבורית.

29. לעניין זה מופנה בית המשפט הנכבד לספרו של המלומד י. קדמי על הראיות, בעמוד 488:

"לא זו בלבד, המגמה הנוהגת היום בפסיקה הינה לצמצם ככל האפשר של תחומי 'איסור הקבילות', ולהעביר בנסיבות המתאימות, את מרכז הכובד למישור המהימנות והמשקל. מגמת הפסיקה היא, איפוא, להרחיב את מסגרת החריגים לאיסור ולהתיר קבילותה של עדות מפי השמועה, כאשר: הנסיבות שוללות על פני הדברים קיומו של חשש למהימנות העדות, מחד גיסא, ומאידך גיסא - המדובר בעדות מהותית, שבכוחה לתרום תרומה ממשית לפתרון השאלות השנויות במחלוקת."

(כמו כן ראה גם למאמרו של מר יאיר הורוביץ, מסמכים ציבוריים ומסמכים שנרשמו במהלך העסקים הרגיל- חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, 'הפרקליט', כרך לג' עמוד 111, 131, 136).

30. הנה כי כן, לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי העדים מטעם התובע עמדו בנטל ההוכחה לפיו, דין התביעה להתקבל במלואה, והמסקנה המתבקשת הינה כי הנתבע הוא אשר לא עמד בנטל לסתור את הראיות והעדויות אשר הובאו על ידי התובע.

ה. העדויות מטעם הנתבע

31. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע עצמו וכן תצהיריהם של מר שמעון גולן, מר פרביס דניאלי ומר אסבאן בנימין (להלן: "מר גולן", "מר דניאלי ו"מר בנימין" בהתאמה).

32. שני האחרונים לא העידו בדיון שמיעת הראיות, מסיבות כאלה ואחרות בעטיין פעם אחר פעם נדחה הדיון (עליו נדון בהרחבה בפרק בעניין ההוצאות), ובסופו של דבר פסק בית המשפט הנכבד, ולא בכדי, כי-

"ביהמ"ש הלך לקראת הנתבע מעבר לנדרש ומעבר לכל פרופורציה על מנת ללנסות ולהביא את עדיו. הגיעה העת לסיים את התיק. אשר על כן אני מורה על הוצאת התצהירים של מר סבן ושל מר פרביס דניאלי ואלה מוחזרים אחר כבוד לידי ב"כ הנתבעים, זאת בהעדר התייצבות של עדים אלו זו הפעם השלישית."

33. יחד עם זאת ולמען הזהירות בלבד יטען התובע, כי ממילא תצהיריהם הלאקוניים והזהים של מר פרביס ומר דניאלי אין בהם ולא כלום.

34. שני התצהירים מורכבים מארבעה סעיפים בלבד כאשר שניים מהם הינם סעיפים המהווים את מסגרת התצהיר ("אני עושה תצהירי..." "זהו שמי...") והשניים האחרים מהווים עדות שמועה אסורה, שכן הם מצהירים שתמורת השיפוץ העביר מר גולן למורדוב זכויותיו, וזאת מבלי, כמובן, לצרף כל אסמכתא לכך.

35. כמו כן, סעיף 17(א) ל?÷??? ?????? [נוסח חדש], כפי שגם פורש בפסיקה, קובע את זכות הצד שכנגד לחקור מצהיר חקירה נגדית. הכלל הוא כי בהעדר חקירה נגדית על תצהיר אין התצהיר קביל בהיותו עדות מפי השמועה, אלא אם מתקיים אחד החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. גם תקנה 522(ג) לתקנות קובעת כי ככלל אם לא התייצב המצהיר לחקירה נגדית אין לקבל את תצהירו כראיה. עיקרן של שתי הוראות חוק אלה, ופרשנותן בפסיקה, הוא בקביעת החובה הכללית של זכות החקירה הנגדית.

36. ובענייננו, כאמור, בהיעדר אפשרות לחקור את המצהירים אין מקום לייחס משקל לתצהירים אלו, הגם שלא היה בהם כדי להוות בסיס להגנה כלשהי לנתבע.

37. כך נותר הנתבע עם עדותו שלו וכן עדותו של מר גולן.

38. בכתב ההגנה מטעמו טוען הנתבע, שלל טענות מטענות שונות, כגון: ההסדר והרישום במקרקעין נעשו רק בשנת 1992 מבלי שלמדינה יש זכויות; הוא רכש את זכויות הקניין והחזקה מבעליו הקודמים, מחזיק בחלקו הדרומי של נכס 1 מזה עשרות שנים; בעל זכויות שביושר; התובע לא הביע כל התנגדות ועוד...

39. כל אלו יוכחו, אחד לאחד, כבלתי נכונים ויפורטו בהרחבה על ידי התובע בפרק הבא של סיכומים אלו.

40. למותר לציין, כי בניגוד לאמור בכתב ההגנה לפיו רכש הנתבע את הזכויות, טוען הנתבע בתצהירו ובחקירתו הנגדית, כי מר גולן העביר לו זכויות בחלק מן "השטח הדרומי המסומן מס' 1 בתרשים המצורף לכתב התביעה" (סעיף 3 לתצהיר הנתבע) וכי- "קיבלתי את זה במתנה ממר גולן..." (ח.נ. נתבע, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 17.2.09).

41. יחד עם זאת, גם עם "רכש" וגם עם "קיבל" הנתבע זכויות, לכאורה, הרי שלא היה בידיו להציג כל אסמכתא לכך, ולפיכך אין כל נפקות להצהרותיו ועדותו.

42. ואם לא די בכך, גם עדותו של מר גולן אין לה כל נפקות, שכן גם בידו לא היה להציג כל אסמכתא, הסכם מכר, נסח רישום המצביע על בעלותו במקרקעין או כל מסמך לפיו כל הנטען בתצהירו הנו נכון.

43. כך בחקירתו הנגדית ענה מר גולן, כי (ח.נ. מר גולן, עמ' 5 לפרוטוקול מיום 1.6.09):

"ש. ... אתה יכול להראות לי הסכם או הסכם מכר?

ת. אין לי שום אסמכתא לכך. אבי קנה את המתחם אני יכול להביא את אחי הבכור שהוא נכנס לגור במתחם לפני כמה שנים.

ש. למה אחיך לא כאן?

ת. כי הוא לא צד לעניין."

44. בנוסף לכך, אף לא היה בידי מר גולן כל אסמכתא לפיה ניתן להוכיח כי הנתבע ביצע שיפוץ עבורו "אסמכתאות אין לי..." (ח.נ. מר גולן, עמ' 6 לפרוטוקול מיום 1.6.09).

ובהמשך חקירתו הנגדית מסביר מר גולן, ש"המדובר במקרקעין לא מוסדרים", בעוד שלשאלת ב"כ התובע האם "אתה יודע מה זה מקרקעין לא מוסדרים?" עונה מר גולן "לא".

ו. המסד המשפטי

45. בטרם נדון בטענות המשפטיות לגופן מן הראוי להקדים ולהבהיר את נטלי ההוכחה בתביעת בעל מקרקעין לסילוק ידי המחזיק בהם.

46. הלכה היא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די לו להוכיח עובדה זו בלבד, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע, להוכיח זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ראו: ?"? 483/62 ÷?÷ ?' ?????, ?"? ?"? 1953).

47. כך למשל, ב?"? 16482/90 ?????? ?? ???? ??? ?' ?????????, ?"? ?"? 354, 4354, נקבע, כי:

"בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראייה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה."

48. המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 ל??÷ ??÷?÷??? , תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע לאמור - "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

49. התובע הוא בעל המקרקעין, כמפורט בנסח רישום המקרקעין (נספח ב' לתביעה וכמוצג ת/1-ת/2 בתיק המוצגים מטעם התובע). לכן, אף אם התובע איננו מחזיק במקרקעין, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות. כלומר, הגדרת סעיף 16 בחוק המקרקעין, רחבה דיה בכדי לאפשר לתובע לתבוע את סילוק ידו של הנתבע.

50. כך גם אמורים הדברים באשר לעילת סילוק היד מכוחו של סעיף 29 ל?÷??? ????÷?? (נוסח חדש) תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע, כי- "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין."

51. כלומר, התובע סילוק יד מכוח בעלותו, די לו להוכיח לבית המשפט עובדה זו בלבד, ועל הנתבע הנטל להראות את מקום זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין, חרף זכותו של התובע.

52. גם ההלכה בעניין זה קבעה, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. לבעל הבית מספיקה טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום (ראו: סעיף 30 ל?÷??? ????÷?? , וראו גם ?"? 127/77, ???? ÷?? ?' ???, ?"? ?"? (3) 455).

53. בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין ואז עובר נטל ההוכחה על כתפי הנתבע, להוכיח זכותו החוקית לישיבתו בהם. בענייננו, משהוכיח התובע שהוא הבעלים החוקי של המקרקעין בהתאם לנסח רישום המקרקעין, הנטל עובר לנתבע להוכיח שאינו מסיג גבול ובכך, כפי שנראה, לא עמד הנתבע.

ו.1 הוכח כי התובע הנו הבעלים של המקרקעין

54. להוכחת בעלות המדינה ורשות הפיתוח במקרקעין צירף התובע נסח רישום, כאמור, אשר ערכו הראיתי הינו "ראיה חותכת" (ראה סעיף 215(א) לחוק המקרקעין) בהתחשב בנסיבות בהן מדובר במקרקעין מוסדרים.

55. כאמור לעיל, נפקותה המשפטית של הוכחת התובע את בעלותו על המקרקעין ובכלל זה השטח התפוס על ידי הנתבע, הינה כפולה: ראשית, אין הנתבע יכול לחלוק על כך שהתובע הינו אכן הבעלים של המקרקעין, כנטען בכתב התביעה; שנית, ולא פחות חשוב, בהיות עילת התביעה הנטענת עילה נזיקית של הסגת גבול, הרי שנטל השכנוע מוטל כעת על הנתבע, שצריך הוא להוכיח כי עומדת לו זכות לחזקה במקרקעין, לה כפופה זכות הבעלות של התובע.

56. השאלה הינה, האם עלה בידי הנתבע להוכיח זאת? כפי שיוכיח התובע בסיכומים אלו, התשובה הינה שלילית.

ו.2 לתובע קיימת זכות מובנת מאליה לתבוע את פינוי הנתבע בהעדר זכות קניינית לנתבע

57. הבעלות מוגדרת בסעיף 2 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן : "חוק המקרקעין"), כדלקמן:

"הבעלות היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם."

58. המאפיין העיקרי של הבעלות הוא דווקא בהיעדר פירוט ממצה של תוכן הזכות, הנובעת מכך שלבעלים הזכות להפיק את מירב ההנאות מן הנכס מושא הבעלות. לעניין זה, ראה, י. ויסמן, דיני קנין בעלות ושיתוף, בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, תשנ"ז - 1977, עמודים 25-26. פרופ' ויסמן מצטט להמחשת מהות הבעלות מדבריו של CARBONNIER זאת, כדלקמן:

"בעל רשאי לעשות הכל בנכס שבבעלותו, לבד ממה שנאסר עליו, ואילו בעלי זכויות אחרות בנכס רשאים לעשות בנכס רק מה שהותר להם. "

59. ובענייננו לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי התובע הוא הבעלים של המקרקעין נשוא התביעה ואין גם מחלוקת שלנתבע אין כל זכות קניינית במקרקעין. כך הלכה למעשה לגבי כל השטח נשוא התביעה אין לנתבע כל זכות שהיא.

60. היטיב לנסח זאת המפקח בחקירתו הנגדית:

"ש.ת. תצביע לי ב/10 על איזה נתונים הסתמכת ב-98... נסח טאבו. לא רק נסח טאבו. אני לא כותב כל בדיקה שאני עושה. השורה התחתונה היא נסח טאבו."

(יצוין, כי הכוונה ת/10 לתיק המוצגים, דו"ח פיקוח מיום 1.9.98 והמדובר בטעות הקלדה, הח"מ).

61. לכל היותר יכול היה לטעון הנתבע, כי הוא בר רשות מכללא במקרקעין, אך כפי שנראה מיד, גם טענה זו לא הוכחה וגם אם הייתה מוכחת לא היה בכך כדי להושיע את הנתבע.

ו.3 הנתבע אינו בר רשות ומכוח קל וחומר אינו בעל רשות מכללא או זכות בלתי הדירה במקרקעין

62. הוכח באופן חד משמעי מהראיות ומהעדויות, כי מעולם לא ניתנה לנתבע הסכמה כלשהי של התובע בשום דרך שהיא לתפיסת המקרקעין. הנתבע לא הביא כל ראיה לכך. נהפוך הוא, התובע גילה דבר החזקת הנתבע ואחיו במקרקעין בשנת 1998, בהתאם לדו"ח הפיקוח של מפקח מיום 1.9.98, מוצג ת/10 לתיק המוצגים מטעם התובע, ומאז החל מיידית לפעול לפינויו מהם כמסיג גבול ואף שלח להם מכתב ביום 28.12.98 מוצג ת/11 לתיק המוצגים מטעם התובע (להלן: "המכתב מיום 28.12.98") וכבר בשנת 1999 הוגשה התביעה המקורית לבית המשפט המחוזי, כאמור.

63. בנוסף, מתצהירו הלאקוני של הנתבע והעדר כל אסמכתא כתובה לטענות העולות הימנו, וכן מעדותו שלו ועדותו של מר גולן, הסתבר שהם רק מחזקים את טענת התובע שאין לנתבע כל זכויות במקרקעין נשוא התביעה.

64. כפועל יוצא מהאמור לעיל, ומכיוון שרשות במקרקעין אינה זכות קניינית אלא רק זכות אישית הכפופה לחלוטין לזכות הבעלות והניתנת לביטול מיד עם הודעה ראשונה של הבעלים, הרי למעשה די בכך שהתובע נתן לנתבע הודעה כי עליו לפנות ולסלק ידו מהמקרקעין לאלתר, כדי לחייב את הנתבע לעשות כן!

(לרשות במקרקעין ראו: נ. זלצמן רשיון במקרקעין הפרקליט מ"ב חוברת א'; כן ראו: ע"א 32/77 אליאסף טבולצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא(3) 433; ?"? 126/83 ?????? ?' ????, ?"? ? (1) 397; ?"? 515/76 ??? ?' ?????, ?"? ?"? (2) 127, 128).

65. גם לגבי רשות מכללא, התנאים הבסיסיים לקביעתה הם ידיעתו של בעל המקרקעין על תפיסת החזקה על ידי הפולש והסכמתו המשתמעת לכך בעצם כך שלא פעל כנגד הפולש. בענייננו לא מתקיים אף לא אחד מתנאים אלה.

א. ראשית, לעניין ידיעת התובע הרי שכאמור לעיל, לתובע נודע בשנת 1998 כי הנתבע ואחיו פלשו למקרקעין ומייד לאחר מכן הוציא לנתבע ואחיו את המכתב מיום 28.12.98 הדורש את פינוים, ומשלא נענה הוגשה התביעה המקורית.

כאן המקום לציין, כי כעולה מתצהירו של המפקח ומוצגים ת/7-ת/9 לתיק המוצגים מטעם התובע, במהלך שנת 1998 פעל התובע לגבי פלישות נוספות אחרות למתחם נס לגויים ואף הגיש תביעות בגינן.

ב. מכאן שגם התנאי השני הדורש להוכיח, כי בהנחה שהתובע ידע על תפיסת המקרקעין הוא לא נקט בכל צעד לפינוי הנתבע ובכך הסכים לשהותו, לא מתקיים. נהפוך הוא, התובע כן נקט צעדים לפינוי הנתבע ללא לאות. ויוזכר, התביעה שבכותרת על כל גלגוליה מתנהלת למעלה מ- 10 שנים. דברים אלו מורים בבירור שהתובע, החל מרגע שנודע לו על החזקת הנתבע במקרקעין, לא הסכים בשום אופן לשהות הנתבע במקרקעין. על כן יש הוכחות חד משמעיות שהתובע בוודאי שלא הסכים לתפיסתו של הנתבע את המקרקעין לכשזו נתגלתה, התובע הביע התנגדות מפורשת לכך!

66. הנה כי כן, הרי שהנתבע כלל לא הגיע אף למעמד של בר רשות במקרקעין נשוא התביעה ומשכך בוודאי שהוא צריך להתפנות מיד.

67. בהקשר זה, יצוין, כי מוכחשות כל טענות הנתבע באשר להסכמה לכאורה של התובע להחזקתו הבלתי חוקית במקרקעין נשוא התביעה. לא היה ולא נברא. בנוסף, טענה זו מהווה סתירה עובדתית לטענותיו האחרות בהן הוא טוען ל"זכות" לכאורה במקרקעין, שכן טענת זכות להמשך חזקה כמוה כהודאה בהעדר זכות קניינית במקרקעין.

68. למותר לציין, כי אין המדובר ברישיון בלתי הדיר, שכן עסקינן ברשות חינם גרידא אשר, כאמור לעיל אינה מונעת מבעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי הנתבע שאין הוא מוכן עוד להמשיכה.

69. כאשר המדובר ברשות חינם, זכאי הבעלים לבטל את רשות זו "כהרף עין", עם גילוי דעתו על כך שאינו מעוניין בהענקת הרישיון ועם ביטולו לא נותרה בידי הנתבע ו/או מי מטעמו וברשותו זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין, והמשך החזקתו בו מהווה, מכאן ואילך, הסגת גבולו של התובע.

70. זאת ועוד. גם אם לשיטת הנתבע השתהה התובע (דבר המוכחש מכל וכל), הרי שגם רשות המשתכללת מכוח שתיקת הבעלים אינה יכולה, ככלל, להיות רשות בלתי הדירה, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. משנמצא, כי חזקתו של הנתבע במקרקעין, לראשונה, הייתה בפלישה ובהסגת גבולו של התובע, הרי שגם שתיקה ממושכת של התובע (המוכחשת, כאמור) אין בה כדי להעניק זכות בלתי הדירה לנתבע במקרקעין.

71. לאור האמור לעיל ומשהוכח, כי אין לנתבע כל זכות על פי דין להחזיק במקרקעין בכלל ובשטח התפוס על ידו בפרט, די בכך כדי לקבוע שדין התביעה להתקבל במלואה. ואולם, לאור העובדה שהנתבע טען טענות נוספות בכתב הגנתו יפריך התובע אחת לאחת גם את כל הטענות הללו.

ו.4 דחיית כל טענה אפשרית בדבר זכויות ארוכות שנים

72. בעניין זה נופל הנתבע לטעות בסיסית, שהרי מה הוא טוען? שהוא מחזיק ברציפות במקרקעין 'עשרות שנים' (סעיף 8 לכתב ההגנה ולתצהיר הנתבע).

73. ראשית לא מיותר לציין, כי הנתבע אינו מבין כלל את המונח "זכויות קנייניות" (ח.נ. נתבע עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.09) או "רשות בלתי הדירה". רשות בלתי הדירה, כאמור, נוצרת בתנאים מאד קיצוניים בהם יש רשות מפורשת לעשות דבר מה ובדרך כלל שולמה תמורה בעבור הרשות, עד כדי כך שכאשר בעל הזכות רוצה לבטל את הרשות הדבר כבר בלתי אפשרי, לרבות העדר אפשרות לפיצוי בכסף של בר הרשות. כמובן, שאין זה המקרה שבפנינו. רשות בלתי הדירה אינה כלל רלבנטית למקרה של פולש שמעולם לא קיבל הסכמה של בעל הזכות ויתירה מזאת עוד נתבע על ידו להתפנות.

74. בנוסף, המדובר במקרקעי ציבור ואין האינטרס הציבורי מאפשר מתן רשות בלתי הדירה במקרקעי ציבור, שכן בכך יוענש הציבור על עיכוב של רשות לכאורה בטיפול בפינוי נכסי הציבור וכך עיכוב בפיתוחם לטובת הכלל.

75. ויודגש, המדיניות המשפטית הרצוייה היא שלא להקנות לבר רשות, במקרקעי ציבור, מעמד של בר רשות בלתי הדירה. הכרה בפולשים למקרקעי ציבור כבעלי זכויות בלתי הדירות בהם, תעודד פלישות אליהם שכן מן המפורסמות הוא שרשויות המדינה מתנהלות באיטיות ובסירבול כנגד פולשים.

76. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט רובינשטיין ב??"? 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (פורסם בנבו), כדלקמן:

" אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים קרובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט נכבד זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור. "

(לפסיקה נוספת של כבוד השופט רובינשטיין בעניין זה ראה גם: רע"א 5333/05 גבריאלי נ' ממ"י; רע"א 1004/05 שרלי ואח' נ' ממ"י ואח'; ע"פ 3413/05 פרי נ' מ"י; 10152/04 עופר ואח' נ' ממ"י; רע"א 10164/04 שמואל ואח' נ' ממ"י - כולם מתוך המאגר המשפטי נבו).

ו.5 דחיית טענת "דיירות מוגנת"

77. בסעיף 9 לכתב ההגנה טוען הנתבע, כי הנו דייר מוגן בנכס. גם דינה של טענה זו להידחות.

78. הגדרת דיירות מוגנת מוחלת רק על שכירות של בניין או חלק של בניין וחצר המשמשת את מטרת השכירות של הבניין (סעיף 2 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972). במקרה שלפנינו, ברי כי לא הציג הנתבע כל חוזה לדיירות מוגנת לגבי שום מבנה, אלא רק טען, כאמור לעיל, כי- "תמורת ביצוע השיפוץ העביר לי מר גולן זכויות..." (סעיף 3 לכתב ההגנה) וכי- "קיבלתי את זה במתנה ממר גולן כנגד מה שביצעתי, בתמורה למה שביצעתי..." (ח.נ. נתבע, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 17.2.09). גם זאת מבלי להציג כל אסמכתא.

79. שנית ובעיקר, אין במקרה שלנו כל שכירות. הנתבע מעולם לא שילם ולו שקל אחד בגין המקרקעין נשוא התביעה לתובע והוא אף אינו מכחיש זאת, ואף לא שילם כל מיסים בעניין המקרקעין, אלא הסתפק במענה לאקוני לפיו- "לא הבנתי בדברים האלה לעניין שאלתך אם דיווחחתי למס שבח..." ובהמשך- "אני יודע זאת משמועות ששמעתי שעשו עסקאות מכר וקנייה ללא רישום..." (ח.נ. נתבע, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 17.2.09).

80. מכאן, כי אין ולא היה מעולם כל חוזה בין הנתבע לבין התובע לגבי המקרקעין, והרי שכירות היא זכות במקרקעין בהתאם לחוק המקרקעין ואינה יכולה להיות מוענקת "מכללא" ובניגוד לדעתו המפורשת של הבעלים.

81. לאור האמור לעיל, לנתבע אין כל זכות דיירות מוגנת כלשהי.

ו.6 דחיית טענת זכויות שביושר

82. גם בעניין זה דין טענותיו של הנתבע (סעיף 10 לכתב ההגנה) להידחות מכל וכל.

83. הלכה היא, כי-

"... הכרה בקניין ביושר ניתנה למי שהוכיח שעשה הסכם עם הבעלים לרכישת הקרקע. זה תנאי ראשון וחיוני לקניין שביושר..."

(כבוד השופטת נתניהו בע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח' נ' שדידה ואח', פ"ד מ"ה(5), עמ' 875).

84. ובענייננו, כאמור לעיל, לא הוצג ולא קיים כל הסכם שכזה בין הנתבע לבין התובע - אשר הנו הבעלים של המקרקעין נשוא התביעה - או הסכם בין הנתבע לבין הבעלים הקודמים, הלכאוריים של המקרקעין.

ו.7 דחיית טענת שיהוי

85. בנוסף ולמען הזהירות, יטען התובע כי גם טענה זו אף היא דינה להידחות מכל וכל (סעיף 18 לכתב ההגנה), שכן לא ניתן להעלותה בין היתר משום שהתובע מייד לאחר גילוי הפלישה בשנת 1998 הודיע מפורשות, כאמור, לנתבע כי עליו להתפנות מהמקרקעין.

86. כמו כן, חזקה שהנתבע ידע או למצער היה עליו לצפות כי בסופו של דבר תוגש תביעה לפינויו מהמקרקעין, כפי שאכן קרה.

ו.8 דחיית טענת התיישנות

87. בסעיף 18 לכתב הגנתו טוען הנתבע להתיישנות.

88. גם דינה של טענה זו להידחות מכל וכל שכן סע' 159(ב) לחוק המקרקעין, קובע כי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") יחול כל עוד לא נתיישנה הטענה עד ליום כניסת חוק המקרקעין לתוקף, קרי עד ליום 1.1.70.

89. יפים בעניין זה דבריו של כבוד השופט בך ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' יונגר לאה, פד"י מה (3) 49, אשר קבע:

" ... במה הדברים אמורים: באדם שעוד טרם כניסת חוק המקרקעין לתוקף יכול היה לטעון כי חלפה כבר תקופת ההתיישנות ואין זכאים לתבוע ממנו את המקרקעין."

90. משמעותו של דבר שבמקרקעין מוסדרים אי אפשר לטעון התיישנות לאחר 1945 (25 שנים לפני 1970) ובמקרקעין לא מוסדרים מ- 1955 (15 שנים לפני 1970). מכיוון שהמקרקעין נשוא התביעה הינם מוסדרים, הרי אין כל בסיס לטענות הנתבע בדבר התיישנות.

91. יתירה מזאת, הנתבע לא הציג כל אסמכתא להוכחת טענותיו, לא כל שכן עדים היכולים לאמת אותן, ולכל היותר, לשיטתו הוא עצמו, הוא מחזיק "בשטח שבמחלוקת" משנת 1978 בלבד (דבר המוכחש) בהתאם לסעיף 8 לתצהירו. לכן טענתו אינה יכולה להיות רלבנטית לא רק למקרקעין מוסדרים אלא גם למקרקעין לא מוסדרים.

92. לאור האמור לעיל אין כל בסיס לטענת הנתבע בדבר התיישנות לכאורה.

ו.9 התנהגות הנתבע - העדר טעם לסעד מן הצדק

93. בל נשכח, כי הנתבע פלש למקרקעין ללא הסכמת המינהל, ללא רשות המינהל ומבלי ששילם למינהל מאום כל השנים בעבור השימוש שעשה בעוד הנתבע רוצה לצורך תביעה זו שיכירו בו כמי שיש לו זכויות בשטח תפוס על ידו.

94. במצב דברים זה אין לנתבע פתחון פה לטעון לסעד מן הצדק בבואו לבית המשפט כמפר חוק ברור ובחוסר ניקיון כפיים בולט.

95. בית המשפט העליון הביע פעמים רבות דעתו שאין להושיט סעד, בייחוד לא כאשר מדובר בסעד מן הצדק, למי שעובר על החוק או שמסייע לעוברים על החוק:

"לפי הפסיקה העקיבה של בית משפט זה, אין הוא מושיט את עזרתו למפירי חוק ולמסייעים בידם. מטעם זה בלבד, ומבלי להיכנס לטענות המשפטיות המרובות והשנונות..., אנו דוחים את העתירה."

(בג"צ 46/70 שאול בירמן ואח' נ' עיריית אשקלון ואח', פד"י כד(1) 321; וראי גם בג"צ 212/56 שרגא סולומינסקי נ' ראש העיר ואח', פד"י יא(1) 446; ד"נ 19/68 עיריית פ"ת ואח' נ' שר החקלאות, פד"י כג(1) 253).

וכן ראה, גם:

" מבקש הפונה לבית המשפט הזה אינו יכול מצד אחד לזלזל בחוק ולשים אותו ללעג על-ידי התנהגותו ומהצד השני לבקש סעד. "

(בג"צ 311/59 אפרתי-מסרופי, שותפות רשומה נ' עיריית ירושלים ואח', פ"ד יד(2) 1457, 1458ד).

ו.10 דחיית טענת השקעה במקרקעין והתניית פינוי בפיצוי

96. למען הזהירות, ולמרות שטענה זו לא הועלתה על ידי הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו, הרי שיש לדחות טענותיו אלה על הסף ומכל וכל כמפורט להלן;

97. ראשית, הנתבע לא הראה כל ראיות ואסמכתאות לכך ו/או קבלות כשלהן היכולות לאמת טענה כלשהי בדבר השקעות לכאוריות במקרקעין, וכן לא הראה כל אישורים כדין להסכמת התובע להשקעות (אם וככל שנעשו) ולא ניתנה רשות מפורשת לנתבע להחזיק במקרקעין, לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי על פיה ניתן להסיק כי מן הצדק להתנות ביטול הרשות בתשלום פיצויים לכן אין לתת משקל כלשהו לטענות מעין אלו (ראה בעניין זה: ?"? 463/79 ?'???? ?' ?'????, ?"? ?"? (4) 403, 404).

98. כמו כן, יש לדחות על הסף את זכאות הנתבע לקבלת פיצוי, שכן לא הוגשה כל תביעה של הנתבע לקבלת פיצוי, לא כתביעה נפרדת ולא כתביעה שכנגד. לא שולמה על ידי הנתבע אגרה לבית המשפט כתנאי להגשת תביעה כספית. כאשר אין תביעה לפיצוי ואין טענה מפורטת הנוקבת בסכום, בדרך חישוב ובעילה המולידה לכאורה זכות לפיצוי, אזי אין ולא הייתה גם לתובע אפשרות להתגונן בפני תביעה כזו וברור שלא ניתן לתת פסק דין כספי ללא קיומה של תביעה כספית ו/או ניהול תביעה כספית.

99. בנוסף ולחילופין, לעניין אי התניית פינוי בפיצויים או בכל דבר אחר, אף במקרה בו היה מדובר בבר רשות בתמורה, מה שרחוק שנות אור מהמקרה שבפנינו, קבע בית המשפט העליון, כלהלן:

" זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרשיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת החזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרשיון... אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות המקרה הנדון המחזיקים בחלקה ימשיכו להחזיק בה עד שיסתיימו כל ההליכים בתביעה (נפרדת) של תשלום פיצויים. "

(ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי, דינים עליון סג, 257; וכן רע"א 1156/02 עבד אל סלים חיר נ' לידאי, דינים עליון, סד, 392).

100. וכמובן, לאור הנסיבות הספציפיות, קרי כי לנתבע אין ולא היה הסכם כלשהו בעניין התניית פינוי בפיצוי עם בעלי המקרקעין, הרי שאין לחייב את הבעלים בפיצוי במקרה וכתנאי לפינוי. הנתבע מעולם לא שילם עבור המקרקעין, מעולם לא קיבל היתרי בניה כלשהם, היה מודע לכך שהזכויות במקרקעין בכלל ובשטח התפוס על ידו בפרט אינן רשומות על שמו. כמו כן, חזקה שהיה עליו לברר מצב זכויותיו במקרקעין לפני שהחל להשקיע בהם.

101. יתירה מזו, כאמור בכתב התביעה, הרי שהסעדים אותם דורש התובע הינם ליתן צו לפינויו וסילוקו של הנתבע משטח הפלישה לרבות מי מטעמו ו/או מי מבני משפחתו ו/או כל מאן דהוא אחר אשר נמצא בו מכוח אישור ו/או הרשאה של הנתבע ולהשיב את החזקה בו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, וכן הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי להריסת כל הבנוי בהם. קרי, כשהמקרקעין ריקים מכל המבנים אותם הקים.

102. מכאן, שאין כל חשיבות באם השקיע הנתבע השקעות לכאוריות במקרקעין, המוכחשות מכל וכל על ידי התובע, שכן המקרקעין דרושים לו כשהם ריקים מכל אדם וחפץ כפי שהיו מלכתחילה. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט פיינשטין (בימ"ש שלום רחובות) בת.א. 2103/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' אבוטבול סעידה (מאגר משפטי נבו), כדלקמן:

"אין לנתבעת כל זכות תביעה כאשר ההשקעות עליהן היא מבססת את תביעתה נעשו ללא רשות, ללא הסכמה וללא היתר של המינהל. הֵעָתְרוּת לתביעה משמעה אי-הכרה בכלל הידוע Ex Turpi Causa "Oritur Actio או Non Oritur Ius". כבר אמרנו כי המינהל דורש מהנתבעת להחזיר אליו את המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, כך שמבחינתו של התובע אין לו ענין בהשארת חפץ או מבנה כלשהוא של הנתבעת הנמצא דרך קבע או דרך ארעי על המקרקעין ... פשיטא, שאין אפשרות לכפות על המינהל לשלם פיצוי בגין דבר שאין חפץ בו, שהוא מבקש להרסו, או לפנותו וכי אין לו - למינהל - כל רווח - ולו מינימלי - מעצם קיומו. ראה לבסוף את דברי השופט ברנזון, אשר לא נס ליחם, בפסה"ד שניתן ב-ע"א 668/71 דימנשטיין נ. מורגנשטרן, פד"י כ"ו(2) 841, 844, מול האותיות ה'-ו'. "

103. לאור כל האמור לעיל, ברי, כי אין להתנות את פינוי הנתבע בתשלום פיצוי ו/או אפילו בפסיקה עקרונית לגבי זכות לכאורה לפיצוי.

ו.11 דחיית ההגנה בהעדר בסיס ראייתי ו/או עובדתי לגרסת הגנה והימנעות מהבאת עדים/ראיות חיוניים

104. לחילופין, יש לדחות את הגנת הנתבע אף מהטעם שהוא לא הציג בסיס ראייתי כלשהו לאף טענה ולכל היותר טענותיו מתבססות על עדויות ששמע.

105. תצהירו ועדותו של הנתבע, כמו גם עדותו של מר גולן, אינם מעלים כל גרסה עובדתית היכולה לסתור את גרסת התובע.

106. בחקירתו הנגדית אף מאשר הנתבע כמה וכמה פעמים, שאין לו אסמכתא וכל שיש לומר להגנתו הנו:

"אני צריך לבדוק, ייתכן שזה מופיע בעיתון... בעיתון העיר מלפני 12 שנה."

(ח.נ. נתבע, עמוד 12 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.09).

107. יתירה מזאת, הנתבע לא הצליח לסתור ולו טענה אחת של העדים מטעם התובע. נהפוך הוא, עדותם רק חיזקה את עמדת התובע לפיה יש לקבל את התביעה במלואה.

108. לאור האמור לעיל, אין לנתבע כל בסיס עובדתי לטעון טענת הגנה כלשהי.

109. בנוסף לכך, הלכה היא כי בעל הדין הנמנע מהבאת עד אשר נראה לכאורה כי עדותו הייתה מועילה לבעל הדין, עושה זאת מכיוון שידוע לו שאין הדבר כך. אי הבאת עד שכזה פועלת לרעתו של אותו בעל דין ופוגעת במהימנות גרסתו:

"הימנעות מהבאת העד הטוב ביותר מבחינת התובע יש בה כדי להשמיט במידה רבה את האמינות מגרסת התובע"

(ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450).

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (ראה לעניין זה ע"פ 728/84, פ"ד מא(3) 617; וע"פ 437/82 פ"ד לז(2) 85). כלל זה הינו יפה הן במשפטים פליליים והן במשפטים האזרחיים - ראה י' קדמי, על הראיות - חלק ב' (דיונון) בעמ' 922-917"

(ע"א 615/89 נשיא מרדכי נ' עיריית גבעתיים, דינים עליון מא 142).

110. ובענייננו, אילו רצה הנתבע להוכיח עמדתו כדבעי, היה עליו לזמן למתן עדות את הגורמים אשר לכאורה היו מעורבים בזמנו בעניין הטענות המועלות על ידו באשר לאופן תפיסת החזקה במקרקעין כאשר בידם אסמכתא לכך שהכול בוצע באישור התובע ובהסכמתו המלאה.

111. אי הבאת עדים מעין אלו משמיטה עד מוחקת סופית ולחלוטין גם היא את סיכויי הגנתו של הנתבע, שכן אין לו בסיס ראייתי לסמוך עליו.

ו.12 התובע זכאי לפיצול סעדים

112. בסעיף 10 לכתב התביעה שמר התובע לעצמו את הזכות לתבוע מהנתבע את הסעדים המתאימים בקשר להפרה אגב הגשת בקשה לפיצול סעדים.

113. ביום 9.9.2001 התקיים דיון בפני בית המשפט הנכבד, כבוד השופט דן מור, במהלכו ביקש ב"כ התובע צו היתר לפיצול סעדים וניתנה החלטה לפיה לאחר שתוגש הבקשה תינתן החלטה בעניין זה.

114. יחד עם זאת, לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 1156/02, 1238/02 עבד אל סאלם חיר ואח' נ' אלון לידאי, פ"ד נז(3), 943 - אין צורך במתן היתר לפיצול סעדים מראש, ואם נתבקש יש לתיתו, כלומר אין כל צורך בהגשת בקשה לפיצול סעדים על ידי התובע.

115. ויוסבר, בענייננו, המדובר בשתי עילות תביעה נפרדות: האחת, פינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין נשוא התביעה, והשנייה- זכותו של התובע לקבל דמי שימוש ראויים עבור השימוש הבלתי חוקי אותו עשה הנתבע במקרקעין, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. על כן, כאמור, לא נזקק הנתבע לרשות לפצל את סעדיו.

116. מה גם שלא יכולה להיות כל מחלוקת, כי לתובע קמה הזכות לדרוש מהנתבע דמי שימוש ו/או פיצוי ו/או תשלום כלשהו בגין השימוש הבלתי חוקי שעשה במקרקעין והעילה הכספית ממשיכה להתגבש מדי יום, שכן הנתבע טרם עזב את המקרקעין.

117. עוד יוסבר, כי ההלכה לעניין פיצול סעדים מונחית בעיקר על ידי טעמים של יעילות ו/או טעמים אובייקטיביים של חוסר יכולת להגשת תביעה בגין מלוא הסעד.

118. בענייננו, סיבת היעילות והאינטרס הציבורי למהירות הסעד הינם השיקול המכריע לטענת התובע, כפי שנקבע בבר"ע 384/88 דוד מרגלית ואח' נ' זלמן ואח', פ"ד מז(2) 617, 619 להלן:

" לעתים תלוי אחד הסעדים בו מעוניין התובע בהבאת ראיות רבות נוספות, כשקיימת אפשרות שקיומה של עילת תביעה לא יוכח. בנסיבות כאלה, ראוי לעתים לאפשר פיצול סעדים על מנת שלא להאריך ולסרבל את הדיון בהבאת ראיות, אשר לאחר מכן יתברר שהן היו מיותרות..."

119. יחד עם זאת ולמען הזהירות בלבד, יטען התובע, כי כל עוד לא הסתיים ההליך הראשון ולא ניתן פסק דין, ניתן לבקש מבית נכבד זה היתר לפיצול סעדים, ולפיכך אין כל מניעה להגשת בקשה מעין זו במועד הגשת סיכומי התובע (ראה לעניין זה; ע"א מרקוביץ נ' סתם, פ"ד מב(1) 541).

120. אשר על כן, בד בבד עם הגשת סיכומים אלו מגיש התובע בקשה לפיצול סעדים.

121. כמו למען הגילוי הנאות יצוין, כי במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי הגיש התובע בקשה לפיצול סעדים בבש"א 35645/99, אשר העתקה מצורף כנספח 2 לסיכומים אלו.

ו.13 התייחסות לעניין הוצאות משפט

122. לבסוף, למען הסר ספק יטען התובע, כי בבואו לפסוק הוצאות משפט, שומה על בית המשפט הנכבד ליתן תשומת ליבו להתנהלותו של הנתבע במהלך 10 השנים מיום הגשת התביעה.

123. בית המשפט הנכבד הביע לא אחת את אי שביעות רצונו מהתנהלותו של הנתבע.

124. מעיון בתיק עולה, כי עוד כבר בדיון מיום 13.5.03 קבע כבוד השופט דן מור את התיק לשמיעת הראיות. במשך הזמן שעבר, הציג הנתבע פעם אחר פעם מצג לפיו יחתום על הסדר עם התובע אולם הוליך אותו שולל; לא התייצב לדיונים; החליף כמה וכמה עו"ד אשר ייצגו אותו, וכל זאת תוך בזבוז זמנו היקר של בית המשפט הנכבד כמו גם של התובע.

125. כך למשל, לדיון ההוכחות מיום 31.10.06 התייצב הנתבע, אולם טען כי הוא לא מיוצג, וזאת לאחר שבמועד הקודם שהיה קבוע להוכחות נטען שהנתבע אינו חש בטוב. זאת כאשר העדים מטעם התובע התייצבו לדיון בפעם השנייה. בית המשפט השית על הנתבע הוצאות בסך 2,000 ₪.

126. בהמשך, לדיון אשר נקבע ליום 29.5.07, הגיע הנתבע, הפעם בטענה כי הוא "מבקש להיות מיוצג ולשבת לנסות לסדר את זה..." וכי כלל לא ידע על קיומו של הדיון ורק באקראי פגש מי מהעדים בבית המשפט ובשל כך איננו מוכן לדיון ולחקירת עדים. בית המשפט הנכבד הביע דעתו על התנהלותו של הנתבע וקבע בהחלטתו, כי "משום מה מרגיש בית המשפט כי בתיק זה הנתבע עושה כל מאמץ על מנת שזה לא יישע." לפיכך השית בית המשפט הנכבד בסך של 7,000 ₪ כתנאי לדחיית מועד הדיון.

127. כך בהמשך, בדיון מיום 16.12.07 שוב לא התייצב הנתבע, כאשר הפעם מציג בא כוחו אישור לפיו מצבו הבריאותי של הנתבע קשה. גם הפעם קבע בית המשפט הנכבד, כי למרות ש "נלאיתי מלדחות תיק זה פעם אחר פעם בלא כל תכלית"הוא נעתר לבקשה לדחיית מועד דיון אולם השית על הנתבע הוצאות בסך 5,000 ₪.

128. אלא שבכך לא תם העניין, בדיון מיום 23.10.08 טען ב"כ הנתבע כי התובע שינה "מהותית את גוף ההסכם" ששלח לחתימת הנתבע (דבר המוכחש, כפי שמפורט בתשובת התובע מיום 9.7.08), ולפיכך שוב לא נשמע התיק לגופו.

129. לדיון מיום 17.2.09 הגיע ב"כ הנתבע ללא עדי ההגנה, כי היה סבור, לטענתו, "שלא נגיע לחקירתם של העדים החיצוניים מטעם הנתבע היום", וזאת למרות שבית המשפט הנכבד קבע בהחלטתו מיום 23.10.08, כי התיק יישמע לגופו ויינתן פסק דין. בית המשפט הנכבד נעתר לבקשת ב"כ הנתבע, אולם ציין כי לא ייעתר לבקשות נוספות. התיק נקבע למועד נוסף ליום 5.4.09.

130. למרבה ההפתעה בבוקרו של הדיון הגיש הנתבע בקשה "בהולה" לדחיית מועד דיון ובית המשפט הנכבד קבע בהחלטתו, כי- "יקח בחשבון, בסופו של יום, את התנהלות הנתבע בתיק דנן לעניין ההוצאות." הדיון נקבע ליום 20.4.09. גם לדיון זה הגיש הנתבע בקשה "דחופה" "בהולה" לדחיית מועד. גם הפעם בית המשפט הנכבד נעתר לבקשה והתיק נקבע לדיון לשמיעת עדי ההגנה ליום 1.6.09.

131. אלא שגם בדיון מיום 1.6.09, כמפורט בתחילתם של סיכומים אלו, לא הופיעו שני עדים מטעם הנתבע...

132. יצוין, כי לאורך כל ההליך הפציר בית המשפט הנכבד בנתבע, כי יסיים התיק בהסדר, כפי שנחתם עם אחיו אמנון, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.

133. למותר לציין, כי ההוצאות אשר הושתו על הנתבע מעולם לא שולמו על ידו לתובע.

דומה שלאחר האמור לעיל אין לומר דבר.

ז. סיכום

134. לאור כל האמור לעיל, הוכח כי לתובע הזכות לתבוע פינוי המקרקעין, כי אין לנתבע כל זכות להחזיק במקרקעין נשוא התביעה וכי אין לנתבע כל זכות לפיצוי.

135. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את התביעה שבכותרת במלואה וליתן פסק דין כנגד הנתבע, כלהלן:

א. ליתן היתר לפיצול סעדי התובע.

ב. ליתן צו המורה לנתבע לפנות ולסלק ידו ו/או כל אדם אחר מטעמו מהמקרקעין נשוא התביעה, המסומנים בתשריט בספרה I ומוגדר כגוש 7055 חלקה 54 ("נכס 1") וכן בספרה II ומוגדר כחלק מגוש 7055 חלקה 54 וחלק מגוש 7054 חלקה 9 ("נכס 2").

ג. לשלם לתובע הוצאותיו בהליך, לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ריאלי ובצירוף מע"מ כחוק, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסיקתם ועד ליום התשלום המלא בפועל.

__________________

צילי עקיבא, עו"ד

ב"כ התובע

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים