ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין
כניסה לפדאור
 שם משתמש: סיסמא:
שכחתי סיסמא
 

* הגישה והשימוש במאגר הפדאור באינטרנט כפופה לתנאי השימוש

תמש 3210-08 ח' ב.ד. נ' י.נ. (ענייני משפחה - נצרת, סארי ג'יוסי) 11/12/2011

18/12/2011 12:23:26

ידועים בציבור | חזקת שיתוף | יחסי ממון בין ידועים בציבור | נכסי האישה - בית המשפט לענייני משפחה קיבל תביעת אישה להכרה כי הדירה בה התגוררה עם בן זוגה שייכת לה בלבד, בקובעו כי לא חלה עליה חזקת השיתוף, וזאת משנרכשה מכספי דירה שהייתה בבעלותה עוד בטרם הכירה את הנתבע.

המדובר בשתי תביעות של ידועה בציבור כנגד בן זוגה. האחת, לפינוי הנתבע מדירת המגורים בה התגוררו יחד בחייהם המשותפים, והשנייה לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראוי מהמועד בו עזבה התובעת את הדירה עקב הקרע עם הנתבע.

לטענת התובעת, דירת המגורים בה התגוררה עם הנתבע נרכשה מכספי מכירת דירה קודמת שהיתה בבעלותה, שמומנה אף היא ממכירת דירה שנרכשה קודם להיכרותה את הנתבע. נטען כי הדירות נרשמו על שמה של התובעת לבדה, וזאת מבלי שהיתה בינה ובין הנתבע כל כוונת שיתוף בנכסיהם במהלך חייהם המשותפים.

לטענת הנתבע, רישום הדירה רק על שם התובעת נבע מחששם המשותף מפני תביעת רכוש שתגיש נגדו אשתו בנפרד, שאותה זנח לטובת התובעת. נטען כי הצדדים חיו חיי שיתוף מלאים ותקינים, ועל כן יש להחיל את הלכת השיתוף גם על דירת מגוריהם.

בית המשפט קבע:

הלכת השיתוף מחילה כוונת שיתוף בהתנהגות בין בני זוג, בין אם הם נשואים או ידועים בציבור, ביחס לנכסים שנרכשו במהלך חייהם המשותפים, ללא חשיבות אם אחד מהם הוא שהזרים שיעור גבוה מהאחר לצורך רכישת הנכס, וזאת כל עוד מתקיימים בין בני הזוג חיי זוגיות תקינים, כפי שהוכח במקרה דנן.

צוין כי הנטל לסתירת חזקת השיתוף בידועים בציבור קל יותר מזה שבין נשואים, ואין בעובדת רישום זכויות בדירה על שם אחד מבני הזוג כדי ללמד על היעדר כוונת שיתוף באותו הנכס. במקרה זה, הוכח כי התובעת היא זו שרשומה כבעלת מלוא הזכויות בדירת המגורים, כאשר זו נרכשה מכספי מכירת דירה קודמת שהיתה בבעלותה בלבד, ואף הדירה האחרונה נרכשה מכספי מכירת דירה קודמת שהיתה בבעלות התובעת עוד קודם למועד בו החלה את חיי הזוגיות עם הנתבע.

עוד הוכח כי הצדדים ניהלו חיים נפרדים בהיבט הכלכלי, כשלכל אחד חשבון נפרד, ולא קיימות העברות כספיות בין השניים, כאשר התובעת היא שנושאת בחלק העיקרי של הוצאות ניהול משק הבית, והנתבע נושא בשיעור שולי בלבד.

לפיכך, בית המשפט דחה את טענת הנתבע לכוונת שיתוף ביחס לדירת המגורים, וקבע כי זו שייכת לתובעת בלבד. בנוסף, בית המשפט הורה על מינויו של שמאי לקביעת דמי שימוש ראויים שהנתבע יחויב לשלם לתובעת החל מהמועד בו עזבה את הדירה בשל הקרע ביניהם.

התביעה התקבלה.


בשם התובעת: אולין וינשטיין; בשם הנתבע: דוד בלוק.

בית משפט לענייני משפחה בנצרת תמ"ש 3210-08 תמ"ש 3211/08 בפני כב' השופט סארי ג'יוסי התובעת ח' ב.ד. ע"י עו"ד אולין וינשטיין נגד הנתבע י.נ. ע"י עוה"ד דוד בלוק ואח' פסק דין עניינו של פסק דין זה בשאלה מה מעמדו של נכס (בית מגורים) הרשום על שם אחד מבני הזוג - ידועים בציבור כשזה נרכש במהלך החיים המשותפים ובחלוף 14 שנים מתחילתם. האם מדובר בנכס משותף או בנכס שבבעלות התובעת שלטובתה רשומה הערת אזהרה על מלוא הזכויות בנכס?

שאלה זו עולה על רקע העובדה לפיה רכישתו של נכס זה מומנה, בחלקה הארי, מכספים שנתקבלו ממכירת דירה קודמת שאף היא היתה רשומה על שם התובעת בלבד ונרכשה כ- 9 שנים לאחר תחילת החיים המשותפים מכספים שנתקבלו, גם הם, ממכירת דירה קודמת שהיתה לתובעת עוד לפני שהכירה את הנתבע.

רקע עובדתי:

1. לפני שתי תביעות של אישה (להלן: "התובעת") כנגד בן זוגה (להלן: "הנתבע"): הראשונה; בתמ"ש 3210/08 לתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריו בדירה שברח' *** ב- ***, ואילו השנייה; בתמ"ש 3211/08 לפינוי הנתבע מאותה דירה.

2. התובעת והנתבע הכירו זו את זה בשנת 1982. התובעת היתה רווקה ואילו הנתבע היה ועודנו נשוי לאישה אחרת (להלן: "ג'"), ממנה נפרד לפני כן. לצדדים נולד מקשר זה בן בשם מ' (להלן: "הבן"), שהינו בגיר כיום. לנתבע ילדים נוספים מנישואיו ל- ג'.

3. עת הכירו הצדדים זה את זו, התגוררה התובעת ב-י' בדירה שהיתה בבעלותה ברח' ---- ב- *** (להלן: "הדירה ב-י'").

בשנת 1983 עברו הצדדים לגור ביחד בדירה שכורה ב---(להלן: "הדירה השכורה"). את דמי השכירות בגין דירה זו שילמה התובעת באמצעות דמי השכירות שקיבלה בגין דירתה שב-י'.

בשנת 1989 מכרה התובעת את הדירה שב- י', כנגד קבלת הסך של 83,000$, ורכשה דירה ברח' *** ב- *** (להלן: "הדירה ב-ט'"). בדירה אחרונה זו ערכו הצדדים שיפוצים כאשר הנתבע משתתף בעלויות השיפוץ, אם כי הסכום שהוציא עבור כך נותר שנוי במחלוקת. לטענת הנתבע, הוא קיבל מאחיו א' (להלן: "האח") סכום השווה לכ- 30,000 ₪ וזה שימש למימון אותם שיפוצים.

בהמשך ובשנת 1995 מכרה התובעת את הדירה ב-ט', תמורת סך של 137,000$ כמפורט בחוזה המכר מיום 14.8.1995. בכספים אלה בצירוף הסך של 110,000 ₪ אותם קיבלה, כך לטענתה, מהוריה, רכשה בית ברח' ----- ב- ***, הוא הנכס נשוא המחלוקת כאן (להלן: "הבית ב-ר'"), ונרשמה לטובתה בלבד, ועל מלוא הזכויות של המוכר, הערת אזהרה, בהתאם ל"אישור ביצוע פעולה בחלקה ***/***" מיום 7.8.1995.

אין חולק גם, כי הצדדים לחוזה הרכישה היו המוכר מצד אחד, והתובעת לבדה מצד שני.

4. באשר לנתבע, הרי שכאמור, אף שנפרד מ- ג', ועל אף נקיפת השנים הרבות מאז, נותרו שניהם בגדר נשואים. כך גם נותרו הם רשומים כבעלים במשותף בדירה ששימשה למגוריהם והנמצאת ברח' ----ב- ***.

5. ביום 14.11.2007 עזבה התובעת את הבית ב-ר'.

טענות הצדדים

6. התובעת טוענת כי מראשית יחסיהם, הצדדים החליטו על הפרדה כלכלית מוחלטת על מנת שכל צד ייהנה בלעדית מזכויותיו. לטענתה, הנתבע טען תמיד שהדירה היא בבעלותה הבלעדית ולה הזכויות הבלעדיות המהותיות בנכסיה. הנתבע לא השתתף כספית ברכישת הדירה שבבעלות התובעת, לא דרש להירשם כבעלים ומעולם לא דרש זכויות בה. התובעת מוסיפה וטוענת כי היא זו שמימנה את כל חשבונות הבית כגון: ארנונה, מים, חשמל, כבלים, אגרת טלוויזיה וחשבונות טלפון, וכי רק לאחרונה לאחר לחץ ודין וחשבון קשה שניהלו הסכים הנתבע לשלם באופן קבוע את חשבון הטלפון וכן לממן את עבודות הגינון.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי היא עזבה את הבית בתאריך 14.11.2007 בשל היחסים הקשים ששררו בין הצדדים. בעקבות כך, הנתבע החליף את המנעולים, סירב לשלם שכר דירה או לפנות את הבית. לטענת התובעת היא מעולם לא הסכימה כי הנתבע ימשיך להתגורר בבית.

7. ואילו לטענת הנתבע, הבית נרשם על שמה של התובעת אך ורק בשל חששה של התובעת מ-ג' ומהאפשרות שזו תגיש תביעה, ואל תוכה תשרבב את נושא הדירות.

עוד טוען הנתבע, כי את שכר הדירה השכורה שילמה התובעת "מפני שרצתה לשלם והרגישה צורך בכך" ואילו הוא שילם עבור הוצאות שוטפות אחרות של המשפחה.

הנתבע מוסיף וטוען כי הוא השתתף בלמעלה משלושים אלף ₪ מכספי פדיון קרן "עוצמה" שהייתה לו וזאת לשם שיפוץ הדירה (שלטענתו מחירה היה 85,000$ המהווים כ- 162,000 ₪ בזמנו לפי שער הדולר- 1.911 ₪) ולכן השקעתו היא בשיעור של כ- 20% ממחיר הדירה.

הנתבע מכחיש כי הבית ב-ר' נרכש בסיוע הורי התובעת אשר הלוו לתובעת חלק ממחיר הבית ולטענתו "ח' יודעת היטב שהוריה הציעו סיוע ל- ח' ו- ר' לצורך רכישת הדירה ב-ר'. ר' ביקש כי הסיוע יהיה בגדר הלוואה שתוחזר להורים ואף ערך מסמך מתאים, אשר מוכר ל- ח' ונמצא, ככל הנראה ברשותה. הוריה של ח' סירבו שהסיוע יהיה בגדר הלוואה ונתנו מתנה ל- ח' ול- ר' לצורך רכישת הדירה ב-ר'. הצגה אחרת של הדברים הינה בבחינת סילוף האמת והמציאות". כך שמדובר במתנה עבור שניהם שהושלמה.

לטענת הנתבע, הצדדים ניהלו משק בית משותף, על כל המשתמע מכך, גם אם לא איחדו את חשבונות הבנק שלהם, מה גם, שהנתבע נשא בתשלום הוצאות שוטפות למזון, גינון, הוצאות החזקת רכב וכיוצ"ב.

הנתבע מוסיף וטוען כי הוא מעולם לא התבקש לעזוב את הבית ב-ר' ובאופן טבעי לא סירב או הגיב בכל צורה שהיא לבקשה שלא הייתה ולא נבראה. כמו כן את הדרישה לפינוי הבית ולתשלום שכר דירה העלתה התובעת רק חודשים רבים לאחר מכן. עוד טוען כי במסגרת משא ומתן שהתנהל ביניהם לאחר הפרידה דיברו על חלוקה שוויונית של הבית ובמסגרת המשא ומתן הוזמנה חוות דעת מומחה - שמאי אשר העריך את הבית בסך של 840,000 ₪ בהתאם לשומה מיום 26.2.2008.

עוד טוען הנתבע כי במסגרת חייהם המשותפים יצאה התובעת 3 פעמים לשנת שבתון וזאת לשם הגדלת הכנסתה השוטפת והגדלת זכויות הפנסיה כאשר בתקופות אלה בעיקר ההוצאות השוטפות נשא הנתבע והוא זה שטיפל בבנם מ' עת היה כבן 3-4 שנים, כך שאילמלא עזרתו של הנתבע לא היה באפשרות התובעת להתפנות ללימודיה. הנתבע עוד ביצע את כל עבודות אחזקת הבית והתיקונים.

לטענת הנתבע, הצדדים ניהלו חיים משותפים לכל דבר ועניין והתנהגו בפני בני משפחותיהם, חבריהם ומכריהם ככאלה.

הלכת השיתוף וחזקת השיתוף

8. הלכת השיתוף היא יציר הפסיקה וביסודה עומדת קונסטרוקציה משפטית בדבר קיומו של הסכם משתמע בין בני זוג, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים. ככלל, הלכת השיתוף מחילה את עצמה על נכסים שנרכשו ב"מאמץ משותף", ומן הסתם, מאמץ כזה מתקיים אך במהלך החיים המשותפים, כאשר אין הכוונה להשקעה כספית שווה של שני הצדדים במימון הישיר של הרכישה, ולפעמים די אפילו בתרומת בן הזוג במישור הפנימי - ניהול משק הבית לצורך קימום הלכת השיתוף (ראה, למשל, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מח(3) 685, 691).

חזקת השיתוף עולה מן הנסיבות והיא בבחינת חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. חזקה זו קמה ועולה, "בנסיבות רגילות, מניה וביה חיי בני הזוג בצוותא, תוך קיום מערכת חיים, לרבות משק בית משותפים" (ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר, פ"ד מח(4) 540, עמ' 543, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי הנ"ל בעמ' 690).

בחזקת השיתוף שלוב מכללא, כך לדעת בית המשפט העליון בפרשת הדרי, מרכיב הסכמי כאשר הסכם יכול שייווצר בדרך התנהגות ו"חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין - אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת. כאמור, ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים - יהא מקורם אשר יהא - הופכים 'לבשר אחד'".

מקום והנסיבות של בני הזוג אינן מקימות חזקה זו, מוטל נטל השכנוע בדבר קיום השיתוף על בן הזוג הטוען לשיתוף באותו נכס ספציפי ועליו להוכיח כוונת שיתוף בנכס זה.

לעומת זאת מקום וחזקה זו עולה היא מן הנסיבות, פתוחה הדרך לפני בן הזוג השני הטוען להעדר שיתוף, לסתור את אותה חזקה באמצעות ראיות מתאימות. לא יצליח בכך, דין הנכס לחסות תחת כנפי השיתוף (ראה פרשת הדרי הנ"ל, עמ' 690).

סתירת החזקה ביחס לנכס מסוים

9. ההלכה הפסוקה קבעה כי בהיעדר ראיות סותרות הרי שבית המשפט מייחס לצדדים כוונה לשיתוף בנכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה בקשר לנכס מסוים. המלומד עו"ד בן דרור מציין בספרו "הידועה בציבור, נשואים ללא נישואין":

"הכלל הבסיסי להלכת השיתוף הוא שבהעדר הסכם סותר, ניתן לייחס לבני הזוג כוונת שותפות בנכסים שנרכשו, וכדברי בית המשפט" "בהעדר הסכם או כאשר לא ברור מה היתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים".

העיקרון הכללי שנקבע, הינו יצירת חזקה העולה מעצם היחסים המשותפים, כשהללו מתנהלים בשלום ובמשך תקופה ארוכה. החזקה מתייחסת לכל הנכסים, כשזו יכולה להסתר לגבי נכס ספציפי" עמ' 114.

ובהמשך:

"חזקת השיתוף הוחלה מלכתחילה על נכסים אשר נרכשו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין, בהנחה שבנכסים אלו מגולם המאמץ המשותף. החזקה חלה על כל הנכסים, ואין צורך להוכיח הוכחה נפרדת על כל נכס ונכס שהוא נרכש מקופה משותפת. צד הטוען שנכס מסויים אינו נכלל בחזקת השיתוף, עליו נטל הראיה שבשל סיבה מיוחדת אין נכס זה נכלל בחזקת השיתוף" עמ' 115.

ועוד ציין, כי:

"גם אם חלה חזקת שיתוף, יש לבדוק אם בנסיבות המקרה נסתרת החזקה. יתכן שיוכח כי הצדדים התכוונו ליצור משטר רכושי אחר לגבי כל הנכסים או חלקם" (עמ' 116).

הלכת השיתוף ותחולתה על דירת מגורים

10. בית המשפט העליון התייחס בשורה של פסקי דין אל דירת המגורים כאל אחד מנכסי המשפחה הבולטים ואף כ"גולת הכותרת" של חזקת השיתוף וזאת להבדיל מ"נכסים עסקיים". עוד נפסק כי לגבי נכסי משפחה, נדרשת כמות צנועה יותר של ראיות לשם הוכחת השיתוף וזאת להבדיל מנכסים עסקיים (ראה פרשת הדרי הנ"ל, עמ' 690, ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22, 26; ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359 בעמ' 371).

בפרשת הדרי הדגיש בית המשפט , כי הדברים הנ"ל נכונים ביחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה.

בית המשפט העליון, מפי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) שב וחזר על דברים שאמר בפסיקה קודמת (ע"א 1019/90 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מה(2) 431, בעמ' 434), תוך שימת דגש על הנסיבות המיוחדות שהיו שם:

ראשית, הנכס במחלוקת הוא דירת המגורים שהיא הנכס העיקרי;

שנית, בני הזוג היו נשואים כ- 30 שנה, היינו פרק זמן ארוך, כאשר רוב מניין התקופה התנהלו חיי בני הזוג על מי מנוחות ובמשך שני עשורים לא התערערו ביניהם מחלוקות אשר ירדו לשורש היחסים;

שלישית, לבני הזוג אלה היו נשואים ראשונים כשהם הביאו לעולם שלושה צאצאים; רביעית, בן הזוג שטען שם לשיתוף נטל חלק מרכזי במשק הבית המשותף, הן במישור הניהול השוטף של הבית והן במאמץ הכלכלי של פרנסת המשפחה;

חמישית, אף שהנושא של תרומת בן הזוג שטוען לשיתוף בדירה נשוא המחלוקת לא נתבהר עד תום, הרי שבית המשפט ראה שעם חלוף השנים מיטשטשת החלקיות שבהשקעה, זאת להבדיל מבתקופת נישואין קצרה. בית המשפט גרס שם שקיום משק הבית המשותף וחיים בצוותא מדגישים את עצם השיתוף, להבדיל מחלקיותו (רבע) בראשיתו.

ויודגש: הדברים נאמרו שם ביחס לבני זוג נשואים, להבדיל מבני זוג ידועים בציבור.

בשל קוצר היריעה, הרי שלא ניתן לסקור את הפסיקה העניפה בנושא זה והדברים האמורים לעיל הם בבחינת העיקר, אך לא הכל.

לא רק זאת, אלא שבית המשפט העליון בפרשת הדרי אומר ביחס לרשימת השיקולים שלעיל, כי זו אינה בגדר רשימה כוללת וממצה, אולם השיקולים המנויים בתוכה, מהווים אבני דרך בולטות במערכת היחסים שנפרשה לנגד עיניו באותו מקרה (שם בעמ' 629), ולדעתי הם עשויים לסייע לנו במקרים דומים, גם בבני זוג ידועים בציבור אם כי בשינויים המתחייבים מכמות ונטל ההוכחה המוגברים הנדרשים מבן זוג ידוע בציבור להבדיל מנשוי, ולסוגיה זו אתייחס בהמשך.

הלכת השיתוף ותחולתה על נכסים שנרכשו קודם לחיים המשותפים

11. עד לכאן דנו בהלכת השיתוף וחזקת השיתוף בקשר לנכסים שנרכשו במהלך חיי הזוגיות. עתה עולה השאלה מה דינם של נכסים שרכש אחד מבני הזוג לפני תחילת החיים המשותפים או לפני קשר הנישואין?

על פי ההלכה הפסוקה הרי שהלכת השיתוף חלה אך ורק על נכסים שנרכשו עם תחילת החיים המשותפים או חיי הנישואין ואילו נכסים שנרכשו טרם לכן אינם חלק מהנכסים המשותפים. עמד על כך המלומד עו"ד אמנון בן-דרור בספרו "הידועה בציבור, נשואים ללא נישואין":

"נכסים שהגיעו לידי בני-הזוג לפני הנישואין (ובמשמע לפני תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור), אינם נכללים בחזקה זו, אלא נשלטים לפי דיני הקניין הרגילים, ובן הזוג הטוען לשיתוף עליהם, יצטרך להוכיח טענתו לפי דיני הראיות הרגילים, ובהעדר חזקת שיתוף את הבעלות המשותפת" עמ' 115.

יפים לענייננו דברי כב' הש' י' כהן בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 566:

"החלת עקרון השיתוף על נכסים שרכש כל אחד מבני-הזוג לפני ושלא בקשר עם הנישואין תהיה נוגדת לעתים קרובות את כוונת הצדדים, במיוחד כשמדובר על נישואין בגיל מתקדם, כשלאחד או לשני בני-הזוג יש ילדים מנישואין קודמים. בתקופתנו, כשלנשים נשואות רבות יש נכסים ומקורות הכנסה משלהן ואין הן תלויות בבעלים מבחינה חמרית, יהיו מקרים לא מעטים, בהם בני-הזוג רוצים לשמור על הפרדת נכסים ואינם מעוניינים בשיתוף הנכסים".

12. בפסיקה נשמעו מעת לעת דעות שונות קמעא, כך, למשל, בע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, בעמ' 602, סבר השופט בך, כי אין לערוך הבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי בני הזוג לפני הנישואין (קל וחומר, לדעתי, לפני החיים המשותפים אצל בני זוג ידועים בציבור). על כך עמד בית המשפט העליון בפרשת הדרי הנ"ל, בעמ' 692:

"בעניין אבולוף [8] הביע השופט בך השגה, על 'ההבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו על ידי בני הזוג לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג ב'מאמץ המשותף' במהלך הנישואין' (שם, בעמ' 602), הוא נטה להסכים לדעת המיעוט של השופט ברנזון בע"א 595/69 מ' אפטה נ' א' אפטה ואח' (להלן - פרשת אפטה[9]), בעמ' 566. הוא ממשיך ואומר, שם [8]:

'נראה לי כי באותם המקרים, בהם משתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו ככלל אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואין. הרוב המכריע של זוגות נשואים אינם עורכים, לדעתי, חשבונות כאלה, ואינם מנהילם 'פנקסנות' בדבר הנכסים שכל אחד מהם רכש לפני החתונה'.

כשלעצמי, ספק אם רצוי לבטל - בשלב זה - באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. בעניין זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת השיתוף על כל נכסי בני הזוג באשר הם. במילים אחרות, אני סבור כי יש לבחון לגבי הנכס שבמחלוקת, על פי השיקולים המקובלים עלינו, אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף".

באותה פרשה נפסק גם מפי כב' השופט א. גולדברג, ובהתייחסו למעמדם של נכסים שהיו לאחד מבני הזוג לפני הנישואין, כי לא ניתן להרחיב את חזקת השיתוף עליהם וכך הוא אומר שם:

"... על שאלה רטורית זו יש להשיב, כי אורח חיים תקין כשלעצמו, אפילו הוא מתמשך על פני תקופה ארוכה, אינו יכול לשמש יסוד לחזקת שיתוף בנכס שרכש אחד מבני הזוג לפני הנישואין.

ראינו, אם כן, שהמבחנים של אורח חיים תקין ומאמץ משותף אינם מאפשרים את הרחבת תחולתה של חזקת השיתוף על נכס שנרכש שלא במהלך תקופת הנישואין, אלא לפניו. נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג טרם הנישואין אינו יכול ליהפך לנכס משותף במהלך חיי הנישואין, רק מכוח הסכם משתמע בין הצדדים. הסכם משתמע כזה חסר את הבסיס הרעיוני להלכת השיתוף, שאינו קשור לעצם אקט הנישואין, אלא בא למנוע את הפלייתה לרעה של האישה. על - כן, יש מקום להחיל את חזקת השיתוף כל אימת שהפליה כזאת קיימת, ואילו הרחבתה של החזקה גם לגבי נכסים שנרכשו טרם הנישואין אינה מתבקשת לשם הגשמת הצדק החברתי והשוויון בין המינים" (שם בעמ' 696).

ובהמשך לזה בעמ' 697:

"הטוען לשיתוף בנכס שנרכש כולו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין ושולם מחירו, ובכלל זה דירת מגורים, לא יוצא ידי חובתו בכך שיוכיח חיי נישואין מאושרים והרמונים. הוכחתו של נתון זה, כפי שהוסבר, קשורה למאמץ המשותף המעמיד את חזקת השיתוף לגבי נכס שנרכש בתקופת הנישואין. את הראיה בדבר השיתוף בנכס שהיה לאחד מבני הזוג ערב נישואין, ניתן, אומנם, על - פי הפסיקה, 'להסיק מנסיבותיו של המקרה' (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פד"י לו(2) 645), אולם נסיבות אלה, אינן הנסיבות המקיימות את חזקת השיתוף בנכסים שנרכשו אחרי הנישואין, אלא נסיבות שיש בהן להצביע על כי בעל הרכוש נתכוון ערב הנישואין להטיל אותו ל'כיס המשותף' של בני הזוג. הנסיבות הרלוואנטיות הן אלה שלפני הנישואין שיש בהן להעיד על הסכמה, או הסכמה מכללא, כי הרכוש יצורף לרכוש המשותף. כך, למשל, לגבי דירת המגורים של בני הזוג תהיה משמעות לנסיבות המצטברות הבאות: האם אלה נישואיהם הראשונים; מה דובר וסוכם בין בני הזוג או בין הוריהם, עובר לנישואין, על חלקו של כל אחד מהם ביצירת 'הכיס המשותף'; האם רבצה על הדירה משכנתא שתפרע לאחר הנישואין מתוך הקופה המשותפת, כמקובל".

במילים אחרות, השופט גולדברג סבור כי ניתן להחיל את הלכת השיתוף אך על נכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים ולא קודם לכן. אין משמעות הדבר, כי נכסים כאלה אינם יכולים להיות משותפים לבני הזוג, אך זאת כאמור לא מכח הלכת השיתוף אלא מכח הסכמה לשיתוף שנתגבשה ערב הנישואין.

השופט גולדברג מוסיף שם טעם נוסף לגישתו זו והוא נעוץ באותה הפליה שיכול ותיווצר אם נכפיף את אותם נכסים מלפני הקשר הזוגי, תחת כנפי חזקת השיתוף וזאת בשונה מאותו משטר המתחייב על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 המחריג בסעיף 5 (א) (1) ומוציא מהסדר איזון המשאבים נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין והוא סבור כי אין סיבה שתצדיק קביעת משטר רכושי שונה בהלכת השיתוף, מזו הקבועה באיזון משאבים על פי החוק (שם בעמ' 696).

ואכן, "הפליה" זו אינה עומדת בקנה אחד עם השאיפה להרמוניה נורמטיבית ויפים לענייננו זה, ובהתאמה, דברי כב' השופט ברק בבג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 893, 708:

"הנורמות החקוקות השונות, אינן עומדות כל אחת בפני עצמה, אלא משתלבות הן זו בזו ויוצרות מערכת אחת... עלינו להעדיף את הפירוש, המביא לשילוב ויוצר הרמוניה בין החוקים, על פני הפירוש המעלה ניגוד ביניהם. מכאן השאיפה של הפרשן לפרש הוראות חוק כתואמות את החוקה, ובכך להבטיח הרמוניה אנכית בשיטה, זהו העקרון של פרשנות בהתאם לחוקה" (ראה גם דברי כב' השופט גולדברג בע"א 624/88 גולד נ' מעוז, מ"ד(1) 497).

13. כב' השופט מ' חשין באותה פרשה הסכים עם מקצת הדברים שבפסק דינו של כב' השופט גולדברג והוא חלק עליו בעיקר בסוגיה מרכזית אחת- המועד בו יכולה להשתכלל אותה הסכמה בדבר שיתוף בנכס שמלפני הנישואין. בשונה מדעת השופט גולדברג, הוא סבור, כי אין להגביל הסכמה וכוונה לשיתוף למועד שלפני ולקראת הנישואין בלבד, אלא כוונה והסכמה כזו יכולה גם להתקבל במהלכם, וכלשונו:

"יגעתי ולא מצאתי מדוע רואה חברי להגביל את זמנה של הכוונה למועד שלפני הנישואין דווקא; וכי אין בן - זוג לנישואין יכול ורשאי לשתף את בן זוגו ברכושו - ולו באורח משתמע - גם לאחר הנישואין?

דומני כי חברי הרחיק לכת בהקש (משתמע) מדוגמת הגמד שהבאנו. גמד לא יגדל, כושי לא יהפוך עורו, וחברחבורותיו של נמר לא תימחקנה; כך נולדו אלה ונבראו וכך הורה האלוהים בצופן הגנטי שהנחיל להם..." (עמ'702).

פסק דין נוסף ומנחה בסוגיה זו ניתן בע"א 4151/99 בריל נ' בריל מיום 4.7.2001 (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים), שם בחן בית המשפט העליון את היקפה של הלכת השיתוף ואופן יישומה על נכסים חיצוניים של בני זוג והגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שם יש להוציא מגדר תחולת השיתוף בין בני זוג נכסים שהיו בבעלות מי מהם לפני הנישואין או נפלו בחלקו לאחריהם במתנה או בירושה. בית המשפט ציין, כי "בשאלה העקרונית, כלום ככלל יש להלכת השיתוף תחולה גם על נכסים 'חיצוניים' - היינו, נכסים שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואין - הובאו בפסיקה דעות שונות" (שם עמ' 716).

בגדרי פסק הדין סוקר בית המשפט העליון פסיקה קודמת בעניין זה (ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם), שם נטה השופט טירקל לדעה שלעניין תחולתה של הלכת השיתוף, יש, ככלל, להבחין בין נכסים שרכשו בני הזוג במהלך תקופת נישואיהם לבין נכסים שנרכשו על ידי אחד מהם לפני הנישואין, בעוד שהשופטת דורנר סברה כי ככלל "יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא על רכוש שמלפני הנישואין".

בית המשפט מוסיף ומציין שם:

"הכל, בודאי, יסכימו כי החלה 'אוטומטית' של הלכת השיתוף גם על נכסים חיצוניים, לא תהווה דין רצוי, עם זאת גם אין מי שיחלוק כי השיתוף בנכסי בני - זוג עשוי, בעיקרון, לחול גם על נכסיהם החיצוניים. מנקודת מבט משפטית, יש בסיס להבחין בין נכסים חיצוניים לבין נכסים שבני - זוג רוכשים במאמציהם העצמיים במהלך תקופת נישואיהם. ההבדל העיקרי הוא בכך שנכסים חיצוניים נופלים בחלקו של אחד מבני - הזוג מכוח זיקה - משפחתית, חברתית או אחרת - שאין לה ולנישואיו לבן - זוגו ולא כלום...".

הדעה הרווחת בפסיקה גורסת, אם כן, כי נכסים שהיו למי מבני הזוג לפני הנישואין או לפני החיים המשותפים, לא יחסו תחת כנפי הלכת השיתוף. עם זאת, במקרים מיוחדים ניתן להכיר בנכס כזה כמשותף כפוף להוכחת כוונת שיתוף מפורשת לגביו וכי בני הזוג התייחסו אליו ככזה. כמו כן, אין להחיל אוטומטית על נכסים כאלה את חזקת השיתוף מכוח אותם חיים הרמוניים ותקינים של בני הזוג ויש לדרוש, כאמור, הוכחה בדבר שיתוף ספציפי.

האם רישום הנכס על שם אחד מבני הזוג, מלמד על העדר שיתוף?

14. בפרשת הדרי נפסק:

"ההלכה הברורה במשפטנו היא, כי עצם רישום הדירה על שם אחד מבני הזוג בלבד אינו מועיל לסתירת חזקת השיתוף - 'עובדת רישומה של הדירה כולה על שם הבעל, אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה, שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים, נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש המסוים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג' (ע"א 741/82 [1] הנ"ל, בעמ' 26-27; וכן ע"א 234/80 ז' גדסי נ' גדסי ואח' (להלן: פרשת גדסי [10]), בעמ' 650; רע"א 964/92 מ' אורון נ' י' אורון [11]". (עמ' 693)

עם זאת סבורני, כי אין משמעות הדבר התעלמות מוחלטת מאותו רישום כאילו ולא היה. לרישום זה תהא לדעתי משמעות רבה כשאין מדובר בנכס שנרכש במאמץ משותף, בין אם במובן הכלכלי הטהור והצר (כאשר כל צד נושא ישירות בחלק מתשלום התמורה), ובין אם במובן הכלכלי הרחב לפיו זה משלם עבור הנכס והשני נושא בחלק הארי של הוצאות שוטפות של בני הזוג ושל משק הבית וכיוצ"ב. הכוונה לאותם מקרים בהם אין חולק, כי הנכס שנרכש במהלך החיים המשותפים מומן מכספי נכס חיצוני שהיה לאותו בן זוג בלבד, מבלי שהרכישה תשנה מהתנהלותם של בני הזוג במישור ההוצאות השוטפות, ותטיל לפתחו של בן הזוג השני שלא השתתף ברכישה, נטל כבד יותר.

על הלכת השיתוף בידועים בציבור

15. הפסיקה והספרות המשפטית קובעים כי יש להחיל על בני זוג הידועים בציבור את הלכת השיתוף, וכדברי המלומד עוה"ד אמנון בן דרור בספרו "הידועה בציבור נשואים ללא נישואין" מהדורה שלישית, יהלום - הוצאה לאור בע"מ, תש"ס - 2000:

"האם חלה הלכת השיתוף בנכסים על בני זוג ידועים בציבור?

שאלה זו הועלתה בספרות המשפטית ורוב המלומדים נטו להצביע בחיוב על החלת השיתוף בנכסים גם על ידועים בציבור. וכך אומר פרופסור מנשה שאוה:

"אין כל סיבה שלא להפעיל הלכות אלו גם על בני-זוג ידועים בציבור, כשמתמלאים התנאים העובדתיים לכך, דהיינו כשהצדדים חיו כבעל ואשה במשך תקופה ממושכת, ניהלו משק בית משותף, השיגו את הכנסותיהם מתוך מאמץ משותף והוציאו הוצאותיהם מתוך הקופה המשותפת.

הנימוקים שהועלו להחלת הלכת השיתוף בנכסים על ידועים בציבור, הדגישו כי להבדיל מחוק יחסי ממון, המתחשב בנישואי בני-הזוג כבסיס לתחולתו, הרי הלכת השיתוף בין בני-הזוג אינה מותנית באקט פורמלי, אלא באורח חיים משותפים של בני-הזוג ובמאמץ המשותף לרכישת הנכסים. לפיכך, אם מתקיימים היסודות הנדרשים על מנת להפעיל את חזקת השיתוף בנכסים על זוגות נשואים, אין מניעה מלהפעילם גם ביחס לזוגות ידועים בציבור המקיימים את אותם יסודות" עמ' 109-110.

16. ההלכה הפסוקה החילה את הלכת השיתוף על בני זוג שאינם נשואים בתנאי שהם מקיימים "אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או למצער בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים". עמד על כך, כב' השופט א' מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1), תשנ"ד/תשנ"ח 1997, 337, 346 (להלן: "פרשת סלם"):

"התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. ובהתקיים תנאים אלה עשויה הילכת השיתוף לחול גם על בני-זוג החיים יחדיו ללא נישואים ( ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן (להלן - פרשת שחר נ' פרידמן [1]); וע"א מוסטון נ' וידרמן ואח' וערעור שנגד [2]). ברם, העובדה שבני-זוג מקיימים חיי צוותא בלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמאלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני-הזוג או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים".

17. אלא שנטל ההוכחה הרובץ על שכם הטוען לשיתוף במקרה בו עסקינן בבני זוג ידועים בציבור, הינו כבד יותר מאשר בני זוג נשואים. כך נפסק בע"א 52/80 ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן, פ"ד לח(1) 443 עמ' 458 (להלן: "פרשת שחר"):

"ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי הוא, לצורך הנושא שלפנינו, רק בכך, שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של ה"זוג הידוע בציבור".

מה דינו של נכס שנרכש במהלך החיים המשותפים, אך רכישתו מומנה מנכס חיצוני?

18. בעניין זה סבורני, כי נכס חדש שנרכש במהלך החיים המשותפים, לא יהפוך רק בשל כך לנכס משותף אם רכישתו מומנה מנכס קודם - חיצוני או מכספים אחרים דוגמת כספי ירושה או מתנה שקיבל אותו בן זוג, למשל, מהוריו. החלפת אותו נכס בנכס אחר, כשמקורות המימון של רכישתו ברורים הם, ומקורם אינו בקופה המשותפת, ככל שהיתה כזו, יוביל אותנו בדרך כלל למסקנה כי מדובר בתיחלוף של נכס שאינו משותף, ועל כן, כך יהא דינו של הנכס החדש.

שוב לעניין זה רואה אני לנכון, לגזור דין שווה בין ידועים בציבור או בני זוג שנישאו לפני שנת 1974, לבין בני זוג עליהם חל ההסדר של איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג.

כמו כן, סבורני שאין להבדיל בין נכס שנרכש לפני החיים המשותפים לבין נכס שנרכש במהלכם, אך רכישתו מומנה על ידי צד אחד מתוך כספים שקיבל מאותו נכס קודם, היינו ממקור נפרד שקדם לחיים המשותפים ומדובר, למעשה רק בתיחלוף של הנכס, מבלי שבאה במסגרת רכישתו כל תרומה כלכלית משמעותית מצד בן הזוג האחר. בעניין זה יודגש, כי בעיני, והדברים עולים מהפסיקה, תרומה משמעותית המזכה בשיתוף יכולה להתקבל בשתי דרכים, במישרין במסגרת עסקת הרכישה (מימון ישיר של הרכישה תוך תשלום סכומים למוכר) או בעקיפין - על ידי מימון עודף של הוצאות אחרות משותפות ונשיאה במעמסה מוגברת במסגרת ניהול משק בית משותף. בהתקיים אחת משתי אלו כי אז מתחייבת המסקנה כי מדובר בנכס שנרכש במשותף. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם אם הוכח ששני הצדדים הסכימו ביניהם כי כך יהא דינו של הנכס הספציפי וכך ראו בו במהלך חייהם המשותפים.

מן הכלל אל הפרט

19. נראה אם כן, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, נודעת חשיבות רבה לשאלה מה היו מקורות המימון של רכישת שני הנכסים, לא רק זה האחרון נשוא המחלוקת שלפנינו - הבית ב-ר', אלא גם זה שקדם לו - הדירה ב-ט'.

אם וכאשר יתברר כי אלה נרכשו מכספים שנתגלגלו לכיסה של התובעת ממקורות חיצוניים - דירתה שב-י' וכספים אחרים שקיבלה במתנה, הרי שהדעת נותנת כי עסקינן בנכסים שאינם משותפים אלא אם כן הוכחה כוונת שיתוף ספציפית לגביהם והסכמה שנתגבשה בין אם במועד רכישתם, ובין אם במרוצת השנים, לפיה הפכו, בעיני שני בני הזוג ובהסכמה, לנכסים משותפים.

בטרם ננתח את הראיות בסוגיה זו, נידרש ובקצרה לסוגיות נוספות קשורות ורלוונטיות.

20. אין חולק כי עסקינן בבני זוג ידועים בציבור.

כמו כן, אין חולק כי טרם הכירו זה את זו היתה בבעלות התובעת הדירה ב-י'. מכאן ואילך התגלגלו הכספים לשם רכישת שתי הדירות, תחילה זו שב-ט' ובהמשך זו שב-ר' וזאת לצד עזרה מהוריה של התובעת ולטענת הנתבע גם בצד אותה השבחה של הדירה ב-ט' בעקבות שיפוצה כשהוא נושא בעלויות אלה.

מוסכם עוד, כי הצדדים ניהלו חיים משותפים, התייחסו אחד אל השני כאל בן זוג לכל דבר ועניין, ועל כך העידו אף קרובי משפחותיהם וידידיהם. כמו כן, ממערכת יחסים זו נולד להם בן אותו גידלו ביחד עד הגיעו לגיל בגרות לפחות.

כמו כן, אין מחלוקת כי הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים ואף לא היה לצד אחד ייפוי כוח בחשבונו של האחר, וכפי שהעיד הנתבע בחקירתו הנגדית מיום 11.1.2010:

"ש: היו לך ול- ח' חשבונות בנק נפרדים?

ת: נכון. לא היה לנו חשבון בנק משותף.

ש: היה לך יפוי כוח בחשבון של ח'?

ת: לא.

ש: היה ל-ח' יפוי כוח בחשבונך?

ת: לא" עמ' 17-22.

21. במסגרת ניהול שתי התביעות שלפניי, הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית; האחד מטעמה, השני של אחיה מר ג' , השלישי של ידיד בשם ש.צ. והרביעי של ידידה בשם ו.ש. הנתבע הגיש את עדותו הראשית במסגרת תצהיר וכן תצהירים מטעם מר ד.ב. שביצע את עבודות השיפוץ בדירה שב-ט', מר ת.ג., מר ש.פ., ד"ר ש., שלושתם ידידים משותפים של הצדדים. כן הגיש הנתבע, תצהיר עדות ראשית מטעם אחיו ד"ר א. עדים אלה הופיעו כולם בפניי ונחקרו נגדית.

ניהול אורח חיים תקין?

22. מעדויות הצדדים והראיות שהונחו לפניי עולה תמונה לפיה הצדדים ניהלו חיים משותפים משך 25 שנה כשבשנים האחרונות התחילו להתעורר סכסוכים ביניהם, ואלה גרמו לתובעת, בשנת 2007, לעזוב את הבית. חיים משותפים אלה התבטאו, בין היתר, במגורים בבית משותף משך אותה תקופה, הבאת ילד לעולם, פעילויות חברתיות ביחד עם חברים וידידים משותפים וכן התייצבות התובעת לצד הנתבע בסכסוכי שכנים.

23. כך למשל, ד"ר א. - אחיו של הנתבע מסר בתצהיר עדותו הראשית:

"מראשית דרכם המשותפת הציגו עצמם בפנינו כמשפחה לכל עניין ודבר ללא שום מגבלות. הם לא נתנו לנו להבין, בכל צורה שהיא שלעובדה של- ר' יש אישה שממנה לא הצליח לקבל גט, יש השפעה כלשהי על חיי המשפחה וניהול משק הבית שלהם".

24. אותה תמונה עולה מדבריו של השכן מר ש. שמסר בתצהיר עדותו הראשית:

"החברות התבססה על תמיכה וסיוע הדדיים, זה לזה, בתחומים שונים. גם משפגשים חברתיים ואירוח הדדיים התקיימו עם ח' ו- ר', ומתקיימים על בסיס קבוע עד עצם היום הזה עם ר'".

25. מעדותו של מר ש. - ידיד של התובעת עולה כי התובעת התייעצה איתו בעניין סכסוך שכנים שפרץ בין הנתבע לבין השכנים אשר טענו כי הוא הסתובב עירום ברחוב, וכפי שמסר בחקירתו הנגדית ביום-----:

"ש: אתה מספר בסעיף 6 לתצהירך כי לפני 15 שנים התובעת פנתה אליך. היית אז שוטר?

ת: כן.

ש: היא סיפרה לך שיש תלונה נגד הנתבע מצד שכנים שאומרים שהנתבע מסתובב בחוץ, מנפנף ומאיים על השכנים באקדח. התובעת סיפרה שמתנהלת נגדו חקירה.

ת: נכון" עמ' 15 שורות 14-18.

26. יצוין, כי הנתבע צירף לתצהירי עדותו הראשית מסמכים מטעם "קרן מקפת- מרכז לפנסיה ותגמולים" לפיהם התובעת הינה בת זוגו וכי ביקש בגדרי "כתב מינוי נהנה לקרן התגמולים" מיום 28.2.1992, לרשום את התובעת והבן מ' כמוטבים באותה קרן.

27. עוד צירף הנתבע מכתב, מיום 4.9.1990 שנשלח לבנק "מסד" ו"הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ", לפיו המוטבים שם הינם התובעת והבן מ'.

28. לעניין החיים המשותפים והאם התנהלו הצדדים תחת משטר של הפרדה רכושית מסרה התובעת בדיון שהתקיים ביום 12.7.2009, את גרסתה זו:

"ש. לא היתה הפרדה?

ת. אתה רוצה לשאול מבחינת הלחם קודם, מי שילם, ר' בשלן אדיר, הלוואי ויכולתי להנות מבישוליו כל ימי חיי, אכלתי ממטעמיו ונהניתי מזה, מי קנה את הלחם ? הרבה פעמים אני, היו תקופות שהוא עזר. חיינו בבית כמשפחה ביחד, הבן שלי הוא בנו, מה זאת אומרת? אני בחיים לא אוכל לפרק את הקשר הזה. גם הקניות אכלנו ביחד. ניסינו לחיות כמשפחה במובן הזה אבל זה עדיין לא אומר שרכושי רכושו, ואנו שותפים בחשבונות, והוצאות גדולות כל אחד עושה לעצמו, אבל את הלחם פעם הוא קנה ופעם אני" עמ' 34 שורה 28.

ובהמשך מסרה:

"ת. הרבה פעמים הבשר שהוא קנה אני שילמתי.

חיינו ביחד במובן הזה, חיינו ביחד כמשפחה.

בחלק מהדברים היה מאמץ משותף, בחלק מן ההוצאות היה מאמץ לא משותף, על אוכל גם כן חלקי בלבד, אם נבדוק את ההוצאות אלה הוצאות שלו, נבדוק כמה הוא שילם מכולת וכמה אני שילמתי מכולת על פני 25 שנה. אני צריכה לשלם גם על המכולת?, אני מימנתי את הארנונה והמים והכל, אז גם אוכל אני צריכה ? עם עובדות אני לא יכולה להתווכח צריך להביא הוכחות.

אני לא אמרתי שהוא לא קנה כלום לבית, לגבי ה- 2 מליון אני לא יודעת, ואם הוא קנה אוכל כדי שהוא יאכל וכדי ש-- יאכל, יש גם בן משותף בבית הזה, יש משפחה, ניסינו להיות משפחה הכי שפויה שאפשר" עמ' 36 שורות 6-14.

חיים תחת איומים ותחושת פחד -

29. לטענת התובעת, חייהם המשותפים הגיעו למבוי סתום בעקבותיו נפרדו דרכיהם. לדבריה, בתקופה האחרונה היא חיה עם הנתבע באווירה של טרור ואימה, בין היתר מאחר ונהג לשאת אקדח. התובעת מסרה כי לא יכלה לשאת עוד את התנהגותו האמורה, כאשר היא מעלה לראשונה נושא זה בפני הנתבע בשנת 1998.

30. לתמיכה בטענתה זו, צירפה התובעת לתצהירי עדותה הראשית מכתב מיום 5.5.2008 מטעם גב' א.ז. - מנהלת המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, נעמ"ת בחיפה לפיו, התובעת פנתה למרכז לקבלת סיוע ביוני 2001 בעקבות משבר מתמשך עם בן זוגה. כחלק מהטיפול הופנתה לקבוצת תמיכה לנשים החיות במעגל אלימות בה השתתפה בהתמדה לאורך כל חודשי התכנסות הקבוצה.

31. מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי התקופה בה היתה שרויה תחת "איומים וטרור" השתרעה על פני תקופה ארוכה משנת 1988, והדברים החמירו בשנים 1998- 2000 וכפי שמסרה:

"ת. תודה רבה על השאלה, כי זה עוזר לי להבהיר שאנו מדברים על מסכת של 25 שנה, מדובר על שנות ה- 1990 , האיומים והטרור נהיה מסיבי ומאיים ב- 1998 - 2000, 2001, מדובר על 10 שנים קודם, אתה יכול לקחת אותי כמה שנים קודם ואספר לך על הרומן שהיה בינינו. כשזימנתי את חברי צ. והתייעצנו איתו זה היה כשעדיין האימון היה מלא ותמכתי בו בסכסוכים עם השכנים ואכלתי הרבה קש בגלל ההגנות האלה, ואני תמכתי בו אבל זו היתה תקופה, בהמשך אותם איומים התחילו להיות מופנים אלי, ואז כבר הייתי במקום אחר, אז נא לשים לב שמדובר על פרק זמן של 25 שנה" עמ' 79 שורות 6-12.

32. מטעם התובעת העידו שני עדים לעניין החיים תחת פחד ואיומים: אחיה מר ג' ומר ש'

אחיה של התובעת מסר בתצהיר עדותו הראשית, כי:

"באירוע האחרון בו אכן ח' תכננה (ובסופו של דבר מימשה את עזיבתה) הייתי מעורב יותר. ח' סיפרה לי כי החליטה לעזוב סופית את הבית, אינה מוכנה יותר לשלם את מחיר החופש, אינה מוכנה להמשיך ולחיות תחת תחושת "טרור", היא אמרה לי שהיא מצטערת שלא קיבלה את ההחלטה 10 שנים קודם וכך יכלה לחסוך מעצמה סבל רב, עוגמת נפש וחיים תחת פחד"

העד ש. מסר בחקירתו הנגדית :

"ש: כמה זמן היא "פחדה פחד מוות"?

ת: אני מחלק את הפחד הזה לשני חלקים, פעם ראשונה זה היה בקניון מלחא בירושלים, כאשר לא ידעתי כלום על החיים שלהם, ואז היא סיפרה מה שסיפרה ואמרה שהיא חוששת לחיי בנה, ואז המערכת שלנו היתה הרבה יותר אינטנסיבית ומרגע שהיתה החלטה לעזוב וגם אחרי שעזבה ל- *** היא בחרדה גדולה על חיי בנה" עמ' 19 שורות 10-14.

עדים אלה מסרו את מה שהתובעת ציינה לפניהם והם לא היו עדים ל"אירועים אלימים" כלשהם.

33. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התובעת אכן חיה ביחד עם הנתבע תחת "איומים וטרור" לאורך כל אותה תקופה לה טענה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן ההכרעה בנושא זה אינה כה רלוונטית, הרי שיתכן וחיים כאלה היו מנת חלקה בשנים החל מ- 1998 אך לא לפני כן, כאשר לענייננו התקופה הרלוונטית ביותר היא זו שקדמה לרכישת הבית ב-ר' בשנת 1995.

34. לאור כל האמור לעיל, בהתאם לעדויות הצדדים והראיות שהוצגו בפניי, עלה בידי הנתבע הטוען לשיתוף להוכיח, כי הצדדים ניהלו אורח חיים תקין של בני זוג ומשפחה.

אך מכאן ועד למסקנה, כי הבית נפל "ברשתו" של אותו שיתוף נטען, רב המרחק, שכן על התובע היה להוכיח שיתוף באחת מהדרכים הבאות:

א. רכישה במשותף, תוך מימון משותף ולצורך זה אין לדרוש מימון שווה בשווה, וכי רישום הזכויות ע"ש התובעת היה ממניעים של נוחות ואינו משקף נאמנה את מצב הזכויות.

ב. שותפות כללית על כלל הנכסים שיש לכל אחד מבני הזוג על דרך איחודם המלא והחלת השיתוף על כל מה ששייך לשניהם, בין אם היה להם קודם לאותה מערכת יחסים ובין אם נתקבל לאחר מכן.

ג. שותפות מוגבלת שתחול על נכס או נכסים ספציפיים אחרים, תוך הסכמה ברורה ומפורשת של שניהם, כי ללא שום קשר למקורות מימון רכישת הנכס, הריהו - הבית ב-ר', במקרה שלנו, משותף לשניהם.

ניהול משק בית משותף- האומנם?

35. לטענת התובעת, נטל תשלום החשבונות השוטפים עבור אחזקת הבית היה מוטל עליה ואילו הנתבע השתתף בדברים שוליים ובסכומים מזעריים. לטענתה, היא זו ששילמה את חשבון החשמל, טלפון וכבלים, הארנונה, המים ומסים עבור המועצה, וכי רק בתקופה האחרונה התחיל הנתבע לשלם את חשבון הטלפון והוצאות עבור גינון.

36. לתמיכה בטענתה זו, צירפה התובעת לתצהיר עדותה הראשית העתק מתדפיסי כרטיס האשראי שבו היא מחזיקה, החל מחודש ינואר 1995 ועד לחודש אוקטובר 2007, מהם עולה כי התובעת שילמה את חשבון חברת "תבל" באופן קבוע, כי בחודש ספטמבר שילמה מספר תשלומים עבור חברת "נגב קרמיקה בע"מ" לשם רכישת קרמיקה לבית, עוד מופיעים תשלומים עבור חברת "הנדימן - ציוד לבית ולגינה, וכן תשלומים עבור חברת "אלביט", "תדיראן", "בסט ביי" עבור רכישת מוצרי חשמל, "אמבט ליין בע"מ", "קנה ובנה", "אלקטרה מוצרי חשמל", חברת החשמל ומועצה מקומית *** עבור ארנונה ועוד תשלומים עבור הבית.

עוד צירפה התובעת תדפיסים מחשבון הבנק שלה מהם עולה כי ממנו שולמו בהוראת קבע תשלומי ארנונה עבור מועצה מקומית ***

כמו כן התובעת הציגה חשבוניות הערוכות על ידי "ס.ב.י.ב השקעות ופיתוח בע"מ" עבור רישום בטאבו של הזכויות בבית ב- ר' כאשר החשבונית מופנית לתובעת לבדה.

התובעת צירפה אף תצלומי שיקים אשר שילמה מחשבונה עבור רשות השידור, חברת החשמל ומועצה מקומית ***.

37. מנגד טען הנתבע כי התובעת היא זו ששילמה את ההוצאה "מפני שרצתה לשלם והרגישה צורך בכך". הוא הוסיף וטען כי שילם חשבונות אחרים אך לא עלה בידו להוכיח זאת במסמכים מלבד הגשת שתי חשבוניות מיום 5.4.1992 ומחברת "גל גיורא - מערכות התראה ומוקד בע"מ" עבור רכישת אזעקה וכן העלאת הטענה כי כל השתכרותו במשך ה- 25 שנה המסתכמת לפי גרסתו בסך של 2 מיליון ₪, הוא הוציא על אחזקת הבית. הנתבע הודה כי המסמכים אשר הגישה התובעת לעניין תשלום ההוצאות הינם נכונים וכפי שמסר בעדותו:

"ת. על מה שרשום בכרטיסי האשראי שלה ומה שכתוב בהמחאות אינני מכחיש, אבל כנגד זה אני מוכן להציג אם תינתן לי השהות אין סוף דברים אחרים נוספים שלא רשומים בהוצאות כרטיסי האשראי, אין ויכוח על מה ש- ח' טוענת שהוציאה ושיקים שהיא מציגה על הוצאות שהוציאה, אין לי על זה ויכוח, אבל אני אומר כנגד זה ובנוסף לזה אין סוף הוצאות אחרות שאני נשאתי בהן" עמ' 107 שורות 8-11.

ובהמשך:

"ש: אנחנו רואים לפי כרטיסי האשראי ש- ח' שילמה כמעט את כל הוצאות הבית ולזה הסכמת ואמרת שאתה שילמת דברים אחרים.

ת: כן" עמ' 109 שורות 3-5.

38. לא נעלמה מעיני טענת הנתבע לפיה הוא עבד והשתכר למחייתו, ומשכורתו, כך לטענתו, היתה בסך של כ- 6,700 ₪ לחודש במשך 25 שנים, שימשה אף היא לניהול משק הבית, אולם תמוהה בעיני העובדה כי לא עלה בידיו להציג קבלות ואסמכתאות על הוצאות שהוציא לטענתו, למעט אלה שציינתי לעיל, התומכים בטענתו זו והמעידים על ניהול משק בית משותף וקופה משותפת. תמיהה זו מתחייבת ביתר שאת נוכח תקופת החיים המשותפים על פני למעלה משני עשורים.

39. מכל האמור לעיל, עולה כי בכל הקשור לנטל תשלום החשבונות השוטפים עבור ניהול הבית נשאה התובעת בעצמה ואילו הנתבע השתתף באחוז שולי ביותר, וזאת בין היתר מאחר ונשא בתשלום מזונות עבור בתו מנישואיו ל- ג'.

על כל אלה יש להוסיף, כי לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף כפי ששניהם אישרו, ולא בוצעו העברות כספיות מחשבון אחד לשני, וכל אחד התנהל בחשבונו לפי שיקול דעתו בלבד.

40. סיכום ביניים: בתקופה הרלוונטית ניהלו בני הזוג אורח חיים תקין כבני זוג כשהם מתגוררים יחד. הסכסוכים שהתגלעו ביניהם הגיעו לשיאם בשנת 2007, למעלה מעשור לאחר רכישת הבית ב-ר'.

סכסוכים אלה תחילתם היתה בשנת 1997 או 1998 וגם אם לפני כן, הרי שהם לא הגיעו באותם מועדים, לאותן עוצמות ומימדים שפגמו בחיים שהתנהלו לרוב, עד ל- 1998, באורח תקין.

מאידך גיסא, ככל שאנו בוחנים את השאלה האם ניהלו הם משק בית משותף, עולה, וכשמתמקדים בבית עצמו, כי הוצאותיו חלו, אם לא כולן, אזי מרביתן, על התובעת. נראה גם, כי התנהלות זו אפיינה את חיי בני הזוג מתחילתם. כבר בראשית הדרך ומששכרו הם דירה ב-ט', עוד לפני שהתובעת מכרה את דירתה ב-י', היא זו שנשאה לבדה בתשלום דמי השכירות. בכך הודה הנתבע ובפה מלא ועל כך עמדתי קודם, משטען כי אלה שולמו על ידי התובעת "מפני שרצתה לשלם והרגישה צורך בכך".

לא רק זאת, אלא שנראה כי מרבית המעמסה הכלכלית של ניהול משק הבית, נפלה על כתפי התובעת. בד בבד אין לכחד, כי לנתבע היתה תרומה כספית כלשהי אך זו נתבררה, ובהתאם לאמור לעיל, כשולית וזניחה, לעומת זו שנתקבלה מצד התובעת.

כפי שציינתי לעיל, לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף, לכל אחד מהם לא היתה גישה ונגיעה לכספים שהגיעו לבן הזוג האחר והדבר איפשר לכל אחד מהם לפעול כעולה על רוחו בכספיו ונכסיו. שני הצדדים ניהלו חשבונות בנקים נפרדים, משכורת של כל אחד מהם הופקדה בחשבונו, לא היו העברות מחשבון אחד לחשבון השני וגם לא היה לאחד מהם יפוי כוח במסגרת החשבון של השני.

מכל האמור לעיל, מסתברת יותר גרסת התובעת לפיה שני הצדדים נהגו במהלך חייהם המשותפים, הפרדה רכושית לגבי כלל נכסיהם ועל כך תעיד גם תשובתו של הנתבע שעה שמסר במהלך חקירתו הנגדית, כי מוכן היה לחתום על הסכם ממון בתנאי שתהא הדדיות. וכך, במילים אלה בחר להשיב :

"ש. אם אתה טוען לשיתוף מלא, מגיע לחיי מחצית מהזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים?

ת. אם זה היה הדדי אני חושב שכן" (עמ' 101, ש' 19 -20).

מתשובה זו למדים אך זאת: לא היתה הדדיות ולא היה שיתוף.

בהמשך ומשהבין הנתבע כי תשובתו זו פועלת לרעתו, ועל כך אף למדים משמסר: "אני מודה שהכשלת אותי בשאלותיך" (עמ' 102, ש' 20), ביקש להוסיף ולציין כי הבקשה לעריכת הסכם ממון, באה מצד התובעת ועליו דובר במהלך הטיפול הזוגי, וכי הוא לא התנגד לכך, אך הסכם ממון כזה משנה את האופן והתנאים על פיהם חיו מאז 1983.

גם ניסיון זה לא היה בו כדי להפיג את אותו רושם שהותיר הנתבע בעצמו בדבר העדר שיתוף, לא רק על כלל הנכסים, אלא גם בדירה עצמה, ועל כך למדים מתשובותיו המאוחרות לפיהן לא התחלק עם התובעת בשנת 2007, בתשלום מחצית הסך של 5,000 ₪ לצורך רישום הבית, שכן לטענתו "לא מצאתי לנכון להתנדב אלא במסגרת הסכם שנגיע אליו ויהיה הדדי" (עמ' 110, ש' 5 - 8).

על העדר כוונת שיתוף על כלל הנכסים והזכויות שצברו הצדדים, בין אם אלה מלפני חייהם המשותפים ובין אם אלה שנתקבלו אחריהם, למדים גם מתשובות נוספות שמסר הנתבע בעצמו. בל נשכח, כי הנתבע נותר נשוי ל- ג' ולו שלושה ילדים ממנה.

בל נשכח עוד, כי הנתבע נותר רשום כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה שלו ושל ג' בה לא ביקש לשתף את התובעת. אומנם הנתבע טען, כי אותה דירה שברח' *** ב- ***, אף שנותרה רשומה על שמו בשיעור מחצית, הריהו חתם על כתב ויתור על זכויותיו שם לזכות ג' (סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית), אולם הנתבע נמנע מלהציג כתב ויתור זה, והימנעותו זו פועלת, כמובן, לרעתו. גרסה זו נראית לי בלתי סבירה ואין בידי לקבלה, הן מאותו טעם של הימנעות מהבאת ראיה והן משום שהנתבע נתפס בקלקלתו שעה שטען גם כי לא התגרש מחגית בשל סירובה לכך.

גרסה אחרונה זו נתבררה כבלתי אמינה, שכן הנתבע ביקש להציג עצמו כמסורב גט וכי עשה מאמצים רבים להסדיר נושא הגירושין מ- ג', וכי היה מעוניין בהם כפי שטען במסגרת תצהיר עדותו הראשית בסעיף 7, ברם, במהלך חקירתו נתברר, כי מעולם לא הגישו, לא הוא וגם לא ג', תביעת גירושין לבית הדין.

ועוד; משנתבקש להבהיר מה יהא גורל הזכויות והרכוש שצבר אם חלילה ילך לעולמו, והאם לא נכון הוא כי במקרה כזה כל החסכונות שלו יתחלקו בין אישתו - ג' לבין ילדיו, השיב הוא בחיוב, תוך שהוא מהנהן בראשו (עמ' 101, ש' 21 - 22).

אומנם בהמשך ובתשובה לשאלה מי הם המוטבים היום בקרן הפנסיה, מסר תחילה כי איננו יודע בודאות וכי אין לו מושג, ברם, בהמשך ציין, כי מסר את פרטי התובעת לקרן הפנסיה למטרה זו (עמ' 102, ש' 26 - 28).

גם אם נכון הוא הדבר, הרי שמדובר בזכויות פנסיוניות בלבד ולא בכלל הזכויות שיש לו, כך שאין חולק, כי גם מתשובותיו של הנתבע עולה, כי לא התגבשה בין הצדדים הסכמה, כפי שטען, לשיתוף מלא בכלל הנכסים והזכויות. גם אם נאמר, כי אין הכרח שתחת השיתוף יחסו כל הנכסים אלא קבוצה של נכסים, הנתבע לא ידע לספק הסברים לשאלה מדוע השיתוף הוא ביחס לקבוצה זו בלבד ולא ביחס לקבוצה אחרת ובמה אלה נבדלים מאלה.

לא רק זאת, העובדה לפיה נכסים שהיו לנתבע ערב חיי הזוגיות עם התובעת ומתקופת נישואיו נותרו מחוץ לשיתוף עמה, אף היא מעידה על היעדר שיתוף בנכסים שהיו לתובעת מלפני היכרותם.

מכאן נפנה לשאלה, האם הוכיח הנתבע שיתוף ספציפי בבית ב-ר'?

מקורות מימון רכישת הדירות

41. כפי שהגדרתי קודם, זוהי השאלה המרכזית ולה השלכות ישירות על ההכרעה שאמורה להתקבל. בעניין זה אין מחלוקת, כי לתובעת היתה דירה ב-י' עוד מלפני החיים המשותפים וזו היתה שלה לבדה. כך גם אין חולק, כי דירה זו נמכרה ומתמורתה נרכשה הדירה שברח' *** ב- ט' בתוספת סכום כספי נמוך שנתקבל מהוריה של התובעת.

על כך יש להוסיף, כי הנתבע אינו טוען כי השתתף כלכלית ומכספים שלו ברכישתה. ברם, הוא טוען שהשתתף בשיפוץ דירה זו בסכום של מעל ל- 30,000 ₪ המהווים כ- % 20 משווי הדירה בזמנו. כך עלה מחקירתו הנגדית שם אישר כי הדירה ב-ט' נרכשה מתמורת הדירה שהיתה לתובעת ב-י' (עמ' 113, שורה 28-29).

כך הוא הדבר גם לגבי הבית ב-ר', נשוא התביעה דנא, שגם לגביו אין חולק כי נרכש מכספי המכירה של הדירה הקודמת ב-ט', ומסך נוסף של כ- 110,000 ₪ שנתקבלו מהורי התובעת.

באשר לסכום זה אינני מקבל את טענות הנתבע לפיהן מדובר במתנה שניתנה לו ולתובעת ביחד על ידי הוריה. הדעת נותנת, כי הכספים ניתנו במתנה לתובעת בלבד ולא לתובעת ולנתבע. אותה מחויבות רגשית - משפחתית שהיתה להורים, היתה בראש ובראשונה כלפי בתם ולא כלפי בן זוגה וכך יש לראות בכספים שהם נתנו לשם רכישת הדירה ב-ר' כמתנה לבתם ולא לבני הזוג יחד.

42. התובעת צירפה לכתב תביעתה "הצהרה" מיום 23.10.2000 עליה מתנוססות חתימות הוריה ה"ה ע.ו- ש. ב.ד. ובמסגרתה הם מצהירים כי:

"בשלב זה נתנו עזרה כספית לביתנו לצורך רכישת הבית ברחוב *** 17/2, ***.

העזרה הכספית שנתנו: 10,000 ₪ עם חתימת החוזה, בסוף יולי 1995.

30,000 ₪ ביום 15.8.95

70,000 ₪ ביום 30.8.95

שני הסכומים האחרונים ניתנו מחשבון הבנק שלנו מס' *** בבנק הפועלים סניף 690 בירושלים, כפי שמופיע בתדפיס התנועות המצורף.

...

בשלב מתן העזרה הכספית לרכישת הבית ב-ר', וכן בהזדמנויות שונות נוספות לאורך השנים, הייתה הכרה מלאה בכך שהבית, כמו גם הדירה הקודמת, ב-ט', והמכונית הם רכושה של ביתנו, ח', והיא הבעלים הבלעדיים של רכוש זה. זאת על רקע העובדות בדבר מקורות המימון וכן על רקע המצב החוקי הבעייתי של הקשר בין ביתנו לבין בן זוגה".

אביה של התובעת נפטר בשנת 2001 ואילו אמה נפטרה בשנת 2008, בטרם ההתדיינות לפני.

בשל הנסיבות האמורות, אינני רואה מקום לייחס להצהרה זו משקל כלשהו, ברם וכפי שציינתי, הנתבע אינו כופר באותו סיוע שנתקבל מהורי התובעת, אך טוען לגביו כי זה ניתן במתנה לשניהם ודין טענתו זו להידחות.

43. בפי הנתבע שתי טענות מרכזיות שמכוחן סבור הוא, כי יש להכיר בבית שב-ר' כמשותף לשניהם. ראשית, משטוען לניהול משק בית משותף על כל המשתמע מכך, גם אם לא איחדו הם את חשבונות הבנק שלהם, שעה שהוא נושא בתשלום הוצאות שוטפות למזון, גינון, הוצאות החזקת רכב ועוד. ברם, וכפי שציינתי קודם, אין די בכל אלה כדי להצביע על כוונת שיתוף ספציפית בבית, כשם שסבורני, כי לא די באלה כדי לצאת ידי חובת כמות הראיות הנדרשת במקרה כגון זה, ובשים לב לדרישת הכמות המוגברת משעסקינן בבני זוג ידועים בציבור, להבדיל מבני זוג נשואים.

שנית, טען הנתבע, כי את הדירה ב-ט', אף שלא השתתף במימון רכישתה, הוא כן השתתף, כאמור, בשיפוצה.

מכאן, ולשיטתו, הבית ב-ר' נרכש, אם כן, במימון משותף, גם אם לא שווה בשווה, הרי מכוח אותה תרומה בלתי מבוטלת בעיניו, שהיתה לו בשיפוץ הדירה ב-ט' אשר השביח את ערכה ושוויה וכי השבחה זו שבאה מצידו מהווה כ- 20% משווי אותה דירה.

44. אמור מעתה: משדחיתי את טענות הנתבע בדבר שיתוף כללי או שיתוף בקבוצת נכסים, וכן דחיתי טענתו הנוספת בדבר מימון רכישת הבית ב-ר' מכספי מתנה שנתקבלו מהורי התובעת וניתנו לשניהם, נותרה, איפוא, טענה מרכזית אחת ויחידה עליה נשען הנתבע, ומכוחה טוען לשיתוף באותו בית, והיא בדמות אותו שיפוץ שנערך בדירה הקודמת ב-ט'. טענה זו שונה היא, כמובן, מהטיעון לפיו מדובר בשיתוף מכוח השתתפות במישרין בתשלום כספי התמורה במעמד הרכישה.

במילים אחרות, על פי הנתבע, השיתוף בבית ב-ר' נובע, בעיקרו של דבר, מאותו שיתוף שהיה לבני הזוג בדירה הקודמת ב-ט', בעקבות אותו שיפוץ שהוא ערך בדירה זו, ומשזה השביח את ערכה.

45. הנתבע מציג טיעון זה בתור זה שתומך בגרסתו בשני מובנים : ראשית, כי העובדה שביצע ומימן את שיפוץ הדירה ב-ט' במהלך החיים המשותפים, מלמדת על אותה כוונת שיתוף שנתגבשה בינו לבין התובעת ביחס לדירה זו וכי ראו בה גם כדירתו, ועל כן דאג לשפצה, והתובעת ראתה בכך צעד טבעי, ברור ומתחייב מאותו שיתוף. שנית, עלויות השיפוץ וגם השבחת הדירה בעקבותיו מהווים אותו "מימון משותף" שהפך את הדירה, גם מטעם זה, למשותפת.

מתקשה אני לראות בשיפוץ שנערך מאוחר יותר כמי שמבטא בהכרח, כוונת שיתוף כזו, במיוחד כשבני הזוג חיים בדירה, עושים בה שימוש ונהנים ממנה, ובמיוחד שעה שמגורי הנתבע בדירה לא היו כרוכים בתשלום כלשהו. הדעת נותנת כי כוונת השיתוף מתגבשת בדרך כלל, במועד הרכישה ובמועד תשלום כספי התמורה ולא במועדים מאוחרים יותר מתוך נסיבות הקשורות בשיפוץ הדירה בלבד, כשאין לדעת בכמה השביח השיפוץ את הדירה הספציפית ובכמה העלה את שוויה.

קושי נוסף הניצב אל מול אותה גרסה של הנתבע נעוץ גם בעובדה, כי הנתבע מנסה להצביע על אותה כוונת שיתוף נטענת בבית שב-ר', שלא מתוך הצגת ראיות ישירות הנוגעות לכוונת שיתוף כזו בבית זה, אלא מעצם ההשבחה בלבד והשיפוץ של הדירה הקודמת שאף היא היתה בבעלותה המלאה של התובעת ורכישתה מומנה על ידה מכספים חיצוניים.

ועל הכל, אוסיף אף זאת: גרסת הנתבע בעניין היקף השיפוצים ועלותם וכן גובה ההשבחה בעטיים, אינה מקובלת עלי. וכל כך מדוע? הנתבע, עליו מוטלת חובת הוכחת היקף השיפוצים ומידת השבחתם לדירה, לא הניח לפני תשתית ראיתית מספקת, מכוחה ניתן לקבוע, כפי שטען, כי השיפוצים השביחו את ערך הנכס בכ- 20%. על הנתבע היה לתמוך טענותיו אלה בראיות סובסטנטיביות וכשם שידע להציג חוות דעת בעניין שווי הבית ב-ר', היה עליו לעשות כך גם לגבי שווי הדירה ב-ט'.

46. כאמור, משלא הובאה ראיה משכנעת על חלקו של הנתבע בשיפוץ בהשוואה לערך הדירה המקורית ב-ט', לא ניתן לומר כי שיפוץ זה הוא שהופך את הרכישה של הבית ב-ר' לרכישה "במאמץ משותף". בעניין זה מודע אני להלכה לפיה מידת ההשתפות וההשקעה של כל צד ברכישה, אינה צריכה להיות שווה ודי לצורך זה, למשל, בהשתתפות בשיעור של 20%, ברם הנתבע נכשל בהוכחת שיעור זה.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו של מר ד.ב. - הקבלן אשר ביצע את עבודת השיפוץ בדירה שב-ט' אשר מסר:

" .. לפי מיטב הערכתי, שיפוצים אלו, לן היו נעשים היום, היו עולים כ- 250,000 - 300,000 ₪".

"7. ר' הוא זה ששילם לי במזומן סכומים שונים בהתאם להתקדמות העבודה כמוסכם בינינו.

8. ר' קנה ושילם את כל הדרוש, חומרים וציוד, לבצוע העבודות, לפי דרישתי, ועל פי מיטב זכרוני בנוכחותי יחד עמו".

ולעניין מקור הכספים השיב העד בחקירתו הנגדית בבית המשפט:

"ש. מאיפה אתה יודע ש- ר' שילם ?

ת. יש לי כן מושג. מה שהיה שרק ר' התעסק איתנו, את התובעת ראיתי רק כמה פעמים בבית.

ש. אתה מדבר איתי על מתן פיזי של הכסף ?

ת. כן.

ש. מי ששילם לך היה ר' ?

ת. כן" עמ' 89 שורות 1-6.

ובהמשך השיב:

"ש. אתה יודע מאיזה חשבון יצא הכסף ?

ת. לא.

ש. מה מקורות הכסף שהוא משך ?

ת. לא וזה לא מעניין אותי" 27-30.

עדותו של עד זה אינה מהימנה עלי ממספר טעמים. עם זאת ועוד לפני שנציגן, הרי שגם אם נקבל את עיקרי גרסתו, לא ברור הכיצד שיפוץ שנערך בין השנים 1989-1995 בסכום של 30,000 ₪, אם אכן כך עלה, שווה היום לשיפוץ בהיקף של 250,000 - 300,000 ₪. טענה זו מוטב היה אילו היתה נתמכת בעדות מומחה, להבדיל מהעד שהתייצב לפני. כמו כן, מה לי ולערך השיפוץ בהתאם למחירים המקובלים היום משהסכום של 30,000 ₪, אם אכן שולם, הרי זה היה בשנת 1989 או בסמוך לכך, בעוד שהדירה נמכרה ב-1995 תמורת 137,000 $ ?

באשר למהימנות העד, הרי שבדומה לשאר העדים מטעם הנתבע, אשר כולם עד אחד, ערכו את תצהיריהם כשהנתבע מגלה מעורבות רבה בכתיבתם והכנתם, כך גם נתגלה, ביחס לתצהירו של עד זה. מתשובות העדים השונים וגם מתשובותיו של קבלן השיפוצים ב' עולה, כי המידע שמופיע בתצהירו אינו מידיעה אישית שלו בלבד, אינו על פי דברים שהוא זכר ללא סיוע אחרים, אלא שמדובר במידע שהועלה על הכתב במסגרת התצהיר לאחר שהנתבע שיחזר לפניו חלק מהדברים, וכפי שציין:

"אני שחזרתי דברים פחות או יותר, אני ו-ר' ביחד, שחזרנו את הדברים פחות או יותר, מה שהיה וזהו" (עמ' 87, ש' 23 - 24).

גם אם נתעלם לרגע מדרך עריכת התצהיר, הרי משעד זה נדרש לתאר באופן פרטני את השיפוץ שביצע ואת עלויותיו , הרי שסיכום הסכומים שמסר, לפי ערכים של היום, אינו מתקרב לאותה הערכה שמסר קודם בגובה 250,000-300,000 ₪ וחיבור הסכומים השונים שנשמעו מפיו מוביל לעשרות אלפים אך לא יותר.

לא רק זאת, אלא שעל אף נסיונות העד להציג את השיפוץ שערך כרחב היקף, לא כך התרשמתי. השיפוץ לא כלל תוספת בניה והוא הכיל, על פי טענתו, בין היתר, תיקון טיח ובלטות, בניית מזווה במטבח על ידי בניית קיר, הפיכת חדר מרתף לחדר כביסה וחיבורו למים, הורדת טפטים, צבע, הזזת דלת בסלון למרפסת והתקנת חדשה, איטום בגג, ועוד כאלה תיקונים קלים .

מכל מקום, וכאמור, גם לפי הערכים בהם נקב מר ב' בדבר שווי השיפוץ נכון להיום, רב המרחק בינם לבין הסכום שנקב בו כהערכה כללית, להבדיל מפרטנית.

מן המקובץ מתחייבת המסקנה כי השיפוץ שנערך בדירה ב-ט' לא הפך אותה למשותפת.

אומנם הנתבע טען בתצהיר עדותו הראשית, כי הדירה ב-ט' נרכשה במשותף ונרשמה על שם התובעת לבדה, אך מרגע רכישתה היתה בבעלות משותפת (סעיף 20 לתצהיר), ובסעיף 40, כי שניהם החליטו על מכירת הדירה ב-ט ו"על רכישת הבית ב-ר' המשותף". כבר כאן לא ברור הכיצד טוען הנתבע, כי אותה דירה ב-ט' נרכשה במשותף, שכן במועד הרכישה תמורתה שולמה על ידי התובעת לבדה ומכספים שנתקבלו ממכירת הדירה ב-י'?

מכל מקום בחקירתו הנגדית אישר הנתבע מינוח שונה מזה בו נקט, לפיו התובעת היא שרכשה והיא שמכרה:

"ש. את הדירה ברח' *** מכרה ורכשה דירה ברח' ***.

ת. נכון.

ש. את הדירה ברח' *** ח' מכרה ורכשה דירה ב- ***, דירה שאתה נמצא בה היום ?

ת. בגדול כן" (עמ' 113, ש' 27 - 30).

47. ומעל הכל, לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות שהובאו בפניי, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבע להוכיח כוונה לשיתוף ספציפי בבית ב-ר'. לא הובאה כל עדות מטעם בני משפחת הצדדים, חבריהם ומכריהם כי היה ברור שעסקינן בבית של שני הצדדים. ההפך הוא הנכון. הנתבע מסר בחקירתו הנגדית שסוגיית זכויותיו בבית היתה שנויה במחלוקת ולא ברורה, משמסר:

"ש. 5,000 ₪ לרישום הבית למה לא נתת לה מחצית ?

ת. את יכולה לשאול הרבה דברים למה לא עשיתי, אבל היא לא ביקשה ממני ואני מניח, ואני איש ישר למרות שאת לא חושבת כך, היה לנו ויכוח מר על אי הסכמתה להכיר בזה שיש לי אי אלה זכויות בבית הזה ולא מצאתי לנכון להתנדב אלא במסגרת הסכם שנגיע אליו שהוא יהיה הדדי, לא תכתיב, זה היה תנאי אולטימטיבי להישארותי בבית. היא אמרה "או שיש הסכם ממון ואני מכתיבה אותו או שאני הולכת", היא לא היתה מספיק ישרה לומר זאת בפני פרופ' ש' שאם לא יהיה הסכם ממון לא נשאר ביחד ולא יהיה טעם לטיפול, כלומר הטיפול הזה שווה כקליפת השום. הוא לא יהיה שווה ולא יהיה ערך, אלא אם כן יהיה הסכם ממון, ואני למד זאת מהתצהיר שלה ולא שלי, בדיעבד . אז גם ההליכה ביחד לטיפול היה סוג של הונאה, משום שאם כותבת ח' שהסכם ממון היה תנאי אולטימטיבי להישארותנו יחד כמשפחה ושהיא תחליט כבר מה אנחנו, אז זאת היתה הונאה היא לא באה לטיפול בתום לב, אני כן" עמ' 110 שורות 15.

אומנם, בעת סכסוך בין בני זוג, קורה כי אחד מהם חוזר בו מהסכמות שנתגבשו במהלך שנות החיים המשותפים ושהיו בעיני שניהם בגדר דברים המובנים מאליהם ושאינם במחלוקת. כמו כן, לא אחת עדים אנו למקרים בהם בשל סכסוכים המתגלעים בין בני זוג, מנסים הם להתחמק מהבנות והסכמות שנתגבשו בעבר, ובצילו של אותו סכסוך נעשים פעמים רבות ניסיונות לערוך בהסכמות אלה שינויים על דרך עריכת הסכם בכתב המיטיב עם אחד מהם.

מכאן, אינני יכול להסיק מאותה עמדה שהציגה התובעת לפיה לאחר פרוץ הסכסוך ביקשה לעגן את אותה הפרדה רכושית שלטענתה היתה מנת חלקם של בני הזוג במהלך החיים המשותפים, כמי שמשקפת נכונה את מצב הזכויות וקיומו או העדרו של שיתוף ובפרט בבית ב-ר'.

ברם, שבתי ובחנתי הכיצד ניתן לייחס לתובעת את אותה הסכמה והבנה, בין אם במפורש ובין אם מכללא, שנתגבשה על פי הנטען במהלך השנים או במועד הרכישות בדבר שיתוף בבית ולא מצאתי בכלל הראיות שהוצגו לפני, כל אינדיקציה ולו הדחוקה ביותר לפיה ראתה בדירות השונות שנרכשו, או למצער את הבית ב-ר' כמשותפים.

דווקא מדברי הנתבע בחקירתו הנגדית, למדים אחרת, משמסר: "היה לנו ויכוח מר על אי הסכמתה להכיר בזה שיש לי אי אלה זכויות בבית הזה". תשובה זו מספקת, לדעתי, אינדיקציה ברורה לגבי השקפתה של התובעת ביחס לאותו בית, לא רק בעת הסכסוך אלא גם לפני כן. הנתבע לא ציין כי התובעת ביקשה להתכחש להבנות והסכמות שהיו בעבר, אלא שציין כי היא לא היתה מוכנה להכיר בזכויות להן טען.

48. אומנם, אין להסיק מרישום הבית על שם אחד מבני הזוג כמי ששולל את השיתוף בבית זה. ברם, במקרה שלנו, ועל כך עמדתי קודם (סעיף 14 לעיל) סבורני כי על הנתבע היה לספק הסברים משכנעים וסבירים לשאלה מדוע דירות שנרכשו במהלך החיים המשותפים ואשר לטענתו מוסכם על כולם היה כי הם משותפים לשניהם, נרשמו דווקא על שם התובעת לבדה. בעניין זה טען הנתבע, כי התובעת חששה מאישתו ג' ומתביעות שעלולה היא להגיש כנגדו. הסבר זה אינו מקובל ואינו סביר בעיני, וגרסת התובעת לפיה מעולם לא חששה מ- ג' לא נסתרה.

הרישום של הדירות על שם התובעת, משתלב אם כן עם יתר הראיות שהובאו בדבר אותה הפרדה רכושית, על כך עמדנו קודם ועל עיקרן נחזור בקצרה ונחדד את אלה:

א. הנתבע לא ידע מה היקף הזכויות שיש לתובעת ב- ***. כך מסר בחקירתו הנגדית:

"ש. יצאת לגמלאות וקיבלת כספים?

ת. כן.

ש. אתה הפקדת את הכספים האלה בחשבון על שמך בלבד?

ת. כן.

ש. גם ח' קיבלה זכויות כלשהן מ- ***?

ת. לא ידוע לי" (עמ' 101, ש' 3 - 8).

ב. הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים והמשכורות של שניהם הופקדו כל אחד בחשבונו. לא היו העברות והפקדות מחשבון אחד לשני, כשם שלא היה יפוי כוח לכל אחד מהם בחשבונו של השני.

ג. שני הצדדים לא ידעו כמה חסכונות יש לכל אחד מהם.

ד. חרף הטענה בדבר שיתוף והדדיות, הרי שהנכס העיקרי שצבר הנתבע במהלך נישואיו ל- ג', והוא בדמות מחצית הדירה, נותר שלו לבדו מבלי שהתובעת תהנה ממנו או תהא שותפה בו.

ה. ההוצאות שהוציא הנתבע במהלך החיים המשותפים היו מצומצמות ונועדו לצורכי מחיה יום יומית ולא לצורך החזקת הדירות או רכישתן, ואלה בודאי מתקזזות אל מול אותן הוצאות שהוציאה התובעת על מחייתם של בני הזוג ובנם. במילים אחרות, לא היתה מצד הנתבע איזה שהיא תרומה או הוצאה משמעותית לשם רכישת הדירות. לא רק זאת, אלא שלא ניתן לומר במקרה שלנו כי אותה תמיכה כספית, אם היתה, מצד הנתבע, היא זו שאפשרה לתובעת לרכוש את הדירות וכפי שהוכח, אלה נרכשו מכספים שנתקבלו ממכירת נכס קודם - חיצוני ומכספי מתנה.

רוצה לומר, כי גם אם היתה קופה משותפת ממנה שילמו הצדדים את הוצאותיהם היום יומיות והוצאות מחייתם, הרי שקופה זו לא תרמה גם בעקיפין לרכישת הדירות, שעה שהוכח כי חלקה של התובעת בהוצאות היומיומיות והוצאות על מחיה היה גבוה מזה של הנתבע, ולפחות השתווה לו.

ו. הוצאות החזקת הבית שולמו, במרביתן, על ידי התובעת. מדובר בהוצאות הקשורות במישרין לנכס נשוא המחלוקת, ואלה מספקות אינדיקציה לכך שהצדדים ראו בבית כנכס של התובעת לבדה. הנתבע מסר :

"ת. את אמרת קודם ש- ח' שילמה את זה בכרטיס האשראי, אז אגיד לך יותר מזה, היא שילמה בהוראת קבע, היתה למשל הוראת קבע במועצה. מרגע שניתנו הוראות קבע כדי שהדברים יהיו רשומים, מאותו רגע לא יכולתי כן לשלם או לא לשלם, כי ידעתי שהחשבונות משולמים באמצעות הוראת קבע, והודו בזה את וגם ח' שהיה לכם קשר משנת 1999 - 1998 ו-ח' פעלה על פי יעוץ משפטי, ולכן הדברים נרשמו שם, זה שולם ולא היה לי מה לשלם. אבקש להוסיף משהו חשוב - נכון שלא שילמתי את החשבונות, אבל גם נכון ש- ח' פנתה אלי לא אחת ואמרה 'החודש הזה היו לי הוצאות רבות בגין מספר דברים' ולכן אם למשל הלכנו ביחד לסופר או לרכישה אחרת, אז היא אמרה מפורשות .... ואני אכן שילמתי" (עמ' 109, ש' 23 - 30).

ז. הנתבע מציג את התובעת כמי שבחרה בדרכי תחבולה ומתוך תכנון מוקדם כדי לנשלו מזכויותיו בבית מששילמה הוצאות כספיות רבות על הבית מתוך אותו חשש שבבוא העת תצטרך להוכיח העדרו של שיתוף.

לטעמי, טענה זו ניתן להעלות תמיד כנגד ראיות חותכות בדבר הפרדה רכושית וכנגד אותן נסיבות המצביעות על הפרדה כזו.

טענות אלה דינן להידחות מקום ולפני בית המשפט מונחות ראיות ברורות בדמות חשבוניות וקבלות, הוראות קבע ותדפיסים מכרטיסי אשראי, מהם עולה כי ההוצאות האמורות הוצאו על ידי צד אחד, בעוד שהצד השני טוען שהיה נוהג לשלם במזומן עבור הוצאות אחרות.

בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת בסיכומיה, בדבר "אותו מזומן מיתולוגי" שעלה תדיר במסגרת עדותו של הנתבע כגיבוי להוצאות שאין עליהן ראיות.

ח. הדעת נותנת כי לאור העובדה לפיה אצל הנתבע קדמה למערכת הזוגיות שלו עם התובעת, מערכת זוגית אחרת מנישואיו ל- ג', זכויות שצבר מאותם נישואים ושהתובעת אינה שותפה להן ובצידן גם חובות - חבותו בתשלום מזונות לבתו, אין זה סביר כי התובעת תסכים לשתף אותו כפי שטען בנכסים ובזכויות כספיות שהיו לו קודם להיכרותם.

49. לא נעלמה מעיני פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 668, מפי כב' השופט א' רובינשטיין, שם נבחנה סוגיית מעמדה של דירת מגורים שרכש הבעל עובר לנישואין. במסגרת פסק הדין מציין בית המשפט את "רוח העידן" במסגרתו מכירים בשיתוף בנכסים ובמיוחד בדירת מגורים, אף שהיו לאחד מבני הזוג, ערב הנישואין, והוא מייחס משקל מכריע לחיים המשותפים רבי השנים בין בני הזוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים כזו, כאשר הדגש הוא כאמור, על חיים תחת קורת גג אחת במשך שנים רבות מבלי שקיים סכסוך גלוי ביניהם ומבלי שאחד מהם יתבטא באופן ברור ומפורש ביחס לכוונתו לשמור לעצמו את הרכוש שהביא עימו מלפני הנישואין כרכוש שאינו משותף.

וכך נפסק שם:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמאלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחן מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. ועם זאת, בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני - ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה שצוטטה לעיל, לשם יישום נאות, ולא זה המקום להידגש לפרשנות סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג" (שם בעמ' 671).

עוד מוסיף בית המשפט:

"ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין, ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, בייחוד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה". (עמ' 672)

יישום "רוח העידן" על המקרה שלפנינו, והגם שבגדרו של עידן זה הושם הדגש על משך החיים המשותפים במקרה של בני זוג נשואים, להבדיל מידועים בציבור, ולמרות שלדידי הבדל זה אינו מחייב במקרים כאלה התייחסות שונה (למעט במישור של כמות הראיות ונטל ההוכחה הנדרשים) יובילנו לאותה מסקנה, לפיה אין עסקינן בבית מגורים המשותף לבני הזוג. ואבהיר בקצרה. כאמור, הנתבע אינו סבור שהתובעת שותפה עימו באותה מחצית דירה שיש לו מנישואיו, והוא שומר לעצמו רכוש זה ובה בעת מבקש שיתוף בנכס חיצוני של התובעת. בכך גילה, למעשה, את אותו רצון של הפרדה בין הנכסים שהיו לכל אחד מהם ערב היכרותם, ורצון זה אינו יכול לחול על חלק מהנכסים כשזה מטיב עימו, ולא לחול על חלק אחר כשזה גורע מזכויותיו ומקניינו. אותה "ציפייה להגינות" ביחסים בין בני-אדם בכלל, ובין בני זוג בפרט, העומדת בבסיס אותה פסיקה, מחייבת אם כן הכרה באותה הפרדה.

סוף דבר

50. לסיכום: הנתבע לא הוכיח כוונת שיתוף, לא כללית על כלל הנכסים שצברו בני הזוג, כשם שלא הוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לאותו בית ב-ר'.

51. אי לכך, הנתבע חסר זכויות בנכס זה ועליו לפנותו, תוך 30 יום מהיום.

52. ועתה לשאלה האם על הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות ראויים בגין תקופת מגוריו מיום שנפרדו ומיום שעזבה התובעת את הבית.

דומה כי שאלה זו באה על פתרונה, משקבעתי כי אין עסקינן בדירה משותפת. בדירה נעשה שימוש בלעדי בתקופה האמורה על ידי הנתבע לבדו, ואין ספק כי עליו, בנסיבות אלה, לשלם לתובעת דמי שכירות ראויים.

53. לשם הערכת גובהם של דמי השכירות, הנני ממנה את השמאי דן ברלינר אשר יגיש חוות דעת שמאית תוך 30 יום מהיום, בדבר גובה דמי השכירות החודשיים הראויים בגין הבית ב-ר' וזאת לתקופה מיום הגשת התביעה -12.5.08 ועד להיום, בגינה עתרה התובעת לסעד כספי.

מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ .

החלטה על מינוי השמאי והוראות נוספות יינתנו בנפרד.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

ניתן היום, ט"ו בכסלו תשע"ב, 11/12/2011, בהעדר הצדדים.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים