נזיקין - עוולות – תקיפה - ביהמ"ש דחה תביעה שהוגשה נגד משטרת ישראל ושניים משוטריה בגין שימוש בלתי מוצדק ומופרז בכוח ע"י שוטרים, וקבע כי לא נגרמו לתובעים נזקים אגב מעבר רכבם במחסום מקרני שומרון.
עובדות: התביעה נסבה על נזקים שעיקרם כאב, סבל ועוגמת נפש, שנגרמו לתובעים, לטענתם, בשל שימוש בלתי מוצדק ומופרז בכוח, ע"י שוטרים. החיילת במחסום הורידה את המחסום על רכב התובעים, לאחר שניסו לעבור אותו בצמוד לרכב שנסע לפניהם, כשהאור היה ירוק. המחסום הורם בחזרה, מבלי שנגרם נזק לרכב, וכי אופשר לתובעים להמשיך בדרכם. רכב התובעים פינה את מסלול הנסיעה במחסום עצמו ועצר סמוך אליו. אחד מבני המשפחה יצא מהרכב והחל לצעוק על החיילת שהפעילה את המחסום, ואז הגיע למקום אחד השוטרים שניהל דין ודברים עם בן המשפחה. בהמשך האירוע נעצר בן אחר ע"י אחד השוטרים, בסיוע שוטר מג"ב שהיה במקום. עוד היה עימות פיזי בין השוטרים לבין אח שלישי. האירוע במקום המחסום הסתיים עם נסיעתה של ניידת המשטרה, ובה אחד האחים שנעצר ושני השוטרים הנתבעים, אל תחנת המשטרה בכפר סבא. יתר התובעים, ביחד עם אב המשפחה, המשיכו אז בדרכם.
טענת התובעים: על שימשת רכבם היה "תג תושב", שמאפשר להם לעבור במחסום ללא עיכוב. כשהגיעו למחסום, דלק בו אור ירוק, והם החלו לעבור בצמוד לרכב שלפניהם. החיילת שהפעילה את המחסום הורידה אותו על רכבם של התובעים. עת התלוננו על כך בפני החיילת, הגיעו השוטרים הנתבעים והחלו להכותם באכזריות, ובין היתר הסירו את כיסוי ראשה של האם וביזו אותה.
טענת הנתבעים: להד"ם. כשהגיעו התובעים למחסום, לא חיכו לתורם אלא נצמדו לרכב שלפניהם וניסו לעבור את המחסום בצמוד לאותו רכב, מבלי לעצור לבדיקה. החיילת שתפעלה את המחסום הורידה אותו, כדי למנוע מעברם בו בדרך זו. לא נגרם נזק לרכב התובעים. שניים מהתובעים יצאו מרכבם והחלו לקלל את החיילת. החיילת ואחד השוטרים הורו לתובעים להיכנס לרכבם ולהמשיך בנסיעתם, אך התובעים 2 ו 3 תקפו את השוטר ואת השוטר השני שהגיע למקום. לאחר מכן, יצא אח נוסף מהרכב, ותקף את השוטרים. גם האם, התובעת 1, יצאה מהרכב ופנתה אל השוטר, בניסיון למנוע את מעצרו של התובע 3. האחרון נעצר ונלקח בניידת לתחנת המשטרה בכפר סבא בחשד לתקיפת שוטרים. במהלך האירוע יצא מהרכב גם אב המשפחה, וניסה להרגיע את מצב הדברים, תוך התנצלות לפני השוטרים ובקשה מהם שישחררו את בנו. בנסיבות העניין, הם הפעילו כוח סביר כדי להגן על עצמם מתקיפת התובעים, ולא חרגו בכך ממידה סבירה ונחוצה. נהגו אפילו באיפוק מעל למתחייב, בכך שהשוטר ויתר על מעצרו של אחד האחים, התובע 5, שנמלט אל תוך רכב המשפחה, לאחר שתקף אותו, בין היתר, בנשיכה ובשריטה בארובת העין. בני המשפחה נעמדו לפני דלת ההזזה שבצד הרכב, כדי למנוע בעד השוטרים להוציא את הבן מהרכב. כדי למנוע הסלמה נוספת של האירוע, החליט השוטר לוותר על מעצרו של זה, למרות שהלה תקף אותו. השוטר השני נפצע כתוצאה מתקיפת אחד התובעים ונזקק לטיפול רפואי. האח שנעצר שוחרר בתחנת המשטרה, ולא הוגש נגדו כתב אישום.
בית המשפט קבע:
(1) בהעדר חוות דעת מומחה ועדות מתאימה, כשגם פער הזמנים נותר ללא הסבר, וכשאבחנה רפואית לגבי הבן שנטען כי הותקף ונחבל, אינה כלל בנמצא, אין לקבוע כממצא עובדתי, שהממצאים הרפואיים מעידים על חבלה (ולא על משהו אחר), ואין לקבוע כי יש קשר סיבתי בין ממצאים אלה לבין האירוע דנן. לו אמנם סברו ב"כ התובעים כי יש קשר כזה, מצופה היה כי ימציאו חוות דעת מומחה, ויציעו את עדותו לגבי אותם ממצאים. לאור זאת, מעדיף ביהמ"ש את גירסת השוטרים לעניין הבן ה"חבול". (2) אשר לפגיעה באם: איש מבניה לא העיד על המעשים הנטענים כלפי אמם. לו אמנם היתה אם המשפחה מותקפת בדרך שטענה, מצופה היה כי בניה, או לפחות חלק מהם, היו מעידים על כך. לא זו אף זו. גם היא לא הזכירה כלל את הפגיעה הנטענת בכבודה. כך או כך, עדותה אינה מתיישבת עם כתב התביעה, ובכל מקרה, אחד השוטרים הוא אדם דתי, וככזה, ודאי שמודע לחומרת הפגיעה וההשפלה שבהסרת כיסוי הראש ומשיכה בשיער של אישה חרדית, אם למשפחה. לפי ביהמ"ש על בסיס הראיות, ככל שהיה מדובר בהפרעה ע"י האם למעצר בנה, לא נזקק השוטר לאמצעים מעבר להתראה בע"פ, ובכל מקרה אין לקבל את גירסתה הכבושה של האם, כאילו אחד השוטרים הסיר את כיסוי ראשה, הפילה ארצה וגרר אותה או משכה בשערה. מעשים חמורים כאלה אינם מתיישבים עם היותו שוטר זה עצמו אדם דתי, ואף לא עם מכלול הראיות. (3) טענות התובעים, בכללן, גרירת נער מתוך הרכב, למרות שלא נטל כל חלק באירוע, והכאתו עד כדי שברים באפו ובידו; השפלה קשה של אם המשפחה ע"י הסרת כיסוי ראשה וגרירתה בשערה. טענות אלה אינן מבוססות, ולא הוכחו כנדרש. (4) אשר לנסיעה לירושלים: ביהמ"ש מעדיף את גרסת השוטרים גם לגבי מה שהתרחש בעת הנסיעה עם דוד העצור בניידת לתחנת כפר סבא. עפ"י הראיות, שני השוטרים הנתבעים לא הפעילו כוח כשלא נזקקו לכך. בהעדר כל מעשה אלימות מצידו במהלך הנסיעה, מקבל ביהמ"ש את דברי השוטרים כי לא הופעל כלפיו כוח, ודוחה את טענתו בדבר מכת אגרוף וזריקת מכשיר קשר לעברו ע"י אחד השוטרים. (5) נדחית טענת ב"כ התובעים, לפיה טוען ב"כ התובעים כי המדינה "הסתירה" את זהות החיילת שהפעילה את המחסום, ואין ספק שעדות של אותה חיילת היתה מקעקעת את גירסות השוטרים.
(6) במקביל, לרועץ היא העובדה שאבי המשפחה בחר שלא להגיב, במיוחד לאור טענת בניו, כי עד להכאה אכזרית ובלתי מוצדקת של בניו, ואולי אף לביזוי והשפלה של אשתו, ע"י השוטרים. (7) נדחית טענת התובעים, לפיה שוטרים התנפלו עליהם ללא כל סיבה, ושאילו השתמשו כלפיהם באלימות ללא כל הצדקה ובמידה מופרזת: גם אם קרתה תקלה בעניין הורדת המחסום על רכב התובעים, דבר שלא הוכח, ואף לו נגרם נזק לרכב התובעים, דבר שלא אירע, אין התובעים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעמת עם שוטרים. אם סבורים התובעים, שהוראת השוטרים לא ניתנה כשורה או גרמה להם עוול, זכותם להתלונן על כך, אך אינם רשאים להרים ידם על השוטרים ולנקוט כלפיהם אלימות ע"י דחיפות, מכות, בעיטות ונשיכות, כפי שעשו.
(8) השוטרים לא נהגו אלימות מופרזת כלפי התובעים. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו היא עבירה. אזרח שבוחר להתעמת עם שוטר בתפקיד, ואף לתקפו ע"י דחיפות, מכות וכד', אל יצפה שהשוטר יספוג את האלימות מצידו, בחיבוק ידיים. השוטר רשאי להפעיל מידה סבירה של כוח כדי למנוע תקיפתו ע"י אזרח כזה, ואף כדי לעצור את האזרח בגין תקיפת שוטר. נכון שעל השוטר, כאוכף החוק, להקפיד על המידתיות בשימוש בכוח, גם כשזה נדרש. עליו לפעול בקור רוח ובאיפוק ולהימנע משימוש בכוח מעבר לדרוש כדי להשתלט על המצב או כדי להתגבר על התנגדות למעצר, כשהמעצר מוצדק.
בשם הצדדים: לא צויין.
בית משפט השלום בנתניה
תא"מ 07-6728
בפני: כב' השופטת יעל קלוגמן
תובעים: 1.מרים חלילי
2.יוסי חלילי
3.דוד חלילי
4.אוריאל חלילי
5.אפרים חלילי
נגד
נתבעים: 1.מדינת ישראל -משטרת ישראל
2.איתן לייזר
3.אייל סימן טוב
פסק דין
1. התביעה, בסך 50,000 ₪, נסבה על נזקים שעיקרם כאב, סבל ועוגמת נפש, שנגרמו לתובעים, לטענתם, בשל שימוש בלתי מוצדק ומופרז בכוח, על ידי שוטרים.
התובעים הם גב' מרים חלילי וארבעה מבניה. הנתבעים הם מדינת ישראל והשוטרים, רס"ר איתן לייזר וסמ"ר אייל סימן טוב.
2.ביום 1.12.06, ערב שבת, בשעות אחה"צ, הגיעו בני משפחת חלילי ברכבם (יונדאי, מיניבוס) מקרני שומרון אל "מחסום הפירות", בדרכם לעשות "שבת חתן" בפתח תקווה. לטענתם, על שימשת רכבם היה "תג תושב" שמאפשר להם לעבור במחסום ללא עיכוב. כשהגיעו למחסום, דלק בו אור ירוק, והם החלו לעבור, בצמוד לרכב שלפניהם. החיילת שהפעילה את המחסום הורידה אותו על רכבם של התובעים.
התובעים טוענים כי כאשר התלוננו על כך בפני החיילת, הגיעו השוטרים הנתבעים והחלו להכותם באכזריות, ובין היתר הסירו את כיסוי ראשה של האם וביזו אותה.
מנגד טוענים הנתבעים כי כשהגיעו התובעים למחסום, הם לא חיכו לתורם אלא נצמדו לרכב שלפניהם וניסו לעבור את המחסום בצמוד לאותו רכב, מבלי לעצור לבדיקה (אין מחלוקת כי דלק אור ירוק במחסום). החיילת שתפעלה את המחסום הורידה אותו, על מנת למנוע מעברם בו בדרך זו. לא נגרם נזק לרכב התובעים. שניים מהתובעים יצאו מרכבם והחלו לקלל את החיילת. החיילת והשוטר לייזר הורו לתובעים להיכנס לרכבם ולהמשיך בנסיעתם, אך התובעים 2 ו- 3 (יוסי ודוד חלילי) תקפו את השוטר לייזר ואת השוטר סימן טוב שהגיע למקום. לאחר מכן יצא אח נוסף (אפריים חלילי) מהרכב ותקף את השוטרים. גם האם, התובעת 1, גב' מרים חלילי, יצאה מהרכב ופנתה אל השוטר סימן טוב, בניסיון למנוע את מעצרו של דוד חלילי (התובע 3). דוד נעצר ונלקח בניידת לתחנת המשטרה בכפר סבא בחשד לתקיפת שוטרים. במהלך האירוע יצא מהרכב גם אב המשפחה, מר דניאל חלילי, וניסה להרגיע את מצב הדברים, תוך התנצלות לפני השוטרים ובקשה מהם שישחררו את דוד.
הנתבעים טענו כי בנסיבות העניין הם הפעילו כוח סביר כדי להגן על עצמם מתקיפתם על ידי התובעים, וכי לא חרגו בכך ממידה סבירה ונחוצה. הנתבעים טענו כי נהגו אפילו באיפוק מעל למתחייב, בכך שהשוטר לייזר ויתר על מעצרו של אחד האחים (אפריים, התובע 5), אשר נמלט אל תוך רכב המשפחה, לאחר שתקף אותו, בין היתר, בנשיכה ובשריטה בארובת העין. בני המשפחה נעמדו לפני דלת ההזזה שבצד הרכב, על מנת למנוע בעד השוטרים להוציא את אפריים מהרכב. כדי למנוע הסלמה נוספת של האירוע, החליט השוטר לייזר לוותר על מעצרו של אפריים, למרות שהלה תקף אותו. השוטר סימן טוב נפצע כתוצאה מתקיפת אחד התובעים ונזקק לטיפול רפואי (דו"ח פציעה של השוטר סימן טוב צורף לכתב ההגנה).
האח שנעצר, דוד חלילי, שוחרר בתחנת המשטרה, ולא הוגש נגדו כתב אישום.
3.בשל השוני במראם של שני השוטרים הנתבעים כונה רס"ר איתן לייזר בפי התובעים: "הגדול", וסמ"ר אייל סימן טוב - "הקטן" (או "הרזה").
הפרטים הבאים אינם במחלוקת: החיילת במחסום הורידה את המחסום על רכב התובעים, לאחר שניסו לעבור אותו בצמוד לרכב שנסע לפניהם, כאשר האור היה ירוק. עוד אין מחלוקת כי המחסום הורם בחזרה, מבלי שנגרם נזק לרכב, וכי אופשר לתובעים להמשיך בדרכם. רכב התובעים, נהוג בידי אבי המשפחה, פינה את מסלול הנסיעה במחסום עצמו ועצר סמוך אליו (מר יוסי חלילי העיד כי במקום יש התרחבות או "כיכר", כפי ששירטט בתרשימו ת/ 1). יוסי יצא מהרכב והחל לצעוק על החיילת שהפעילה את המחסום, ואז הגיע למקום השוטר לייזר שניהל דין ודברים עם יוסי.
בהמשך האירוע נעצר האח דוד חלילי על ידי השוטר סימן טוב, בסיוע שוטר מג"ב שהיה במקום. עוד היה עימות פיזי בין השוטרים לבין האח אפריים חלילי.
האירוע במקום המחסום הסתיים עם נסיעתה של ניידת המשטרה, ובה דוד שנעצר ושני השוטרים הנתבעים, אל תחנת המשטרה בכפר סבא. יתר התובעים, ביחד עם אב המשפחה, המשיכו אז בדרכם.
= 2 =
4.בשונה מתצהירי עדות ראשית מפורטים של שני השוטרים-הנתבעים, איש מחמשת התובעים לא הגיש תצהיר עדות ראשית מפורט לתיאור החלקים הספציפיים של האירוע שאותם חווה, אלא רק תצהיר לקוני, "תומך תביעה". בעדויותיהם בביהמ"ש תיארו התובעים את האירוע, כל אחד מנקודת מבטו, באופן דומה למתואר בכתב התביעה. חלק מהם לא זכרו, אמנם, את כל הפרטים, אך הדבר טבעי, כיוון שבמהלך האירוע - שארך פחות ממחצית השעה והיה "דינמי" כפי שהתבטא השוטר לייזר (בעמ' 32 לפר') - התרחשו מספר דברים בעת ובעונה אחת, והעדויות בביהמ"ש נשמעו כשנה ותשעה חודשים לאחר האירוע.
נקודות אי-התואם בין עדויות התובעים לא היו רבות, למעט בין עדותה של אם המשפחה לבין עדויות בניה. כך, האם היא היחידה שהעידה כי במהלך מעצרו של דוד היה שלב שבו הרפו ממנו השוטרים, ואיש לא אחז בו; דבר שאינו מתיישב עם עדויותיהם של התובעים האחרים ואף לא עם המפורט בסעיפים 9 - 10 לתצהירו של השוטר סימן טוב: כיצד נאלץ להיאבק כדי לא לאבד את אחיזתו בדוד, בעוד אחיו אפריים תוקף אותו ומפילו ארצה, ביחד עם דוד, וממשיך להכותו בגבו, בראשו וברגליו.
כמו כן, האם טענה כי צעיר הבנים, אוריאל, נגרר מתוך הרכב על ידי השוטר סימן טוב, בעוד שאוריאל עצמו העיד כי השוטר "הגדול" (לייזר) הוא שמשך אותו מתוך הרכב.
יוסי חלילי העיד כי לאחר הורדת המחסום על רכבם, הוא יצא מהרכב וגער בחיילת. אז הורם המחסום, רכבם עבר דרכו ונעצר ברחבה שסמוכה למחסום (התרשים ת/ 1). יוסי העיד כי בשלב זה רץ לעברו השוטר לייזר, תפסו בצווארו, הצמידו לרכב ובעט בו ברגליו. אחיו דוד יצא מהרכב ואמר לו להניח לדין ודברים עם השוטר, כיוון ששבת עומדת להיכנס והזמן קצר.
סמוך לאחר מכן הפנה יוסי את ראשו הצידה וראה כי דוד שוכב על הארץ, והשוטר השני מכה אותו. אז יצא האח אפריים מהרכב וניסה לחלץ את דוד מידי השוטר סימן טוב. יוסי העיד כי השוטר לייזר גם הפילו ארצה, אך לאחר מכן הרימו בחזרה, על פי המלצה של "בילושניק" בבגדים אזרחיים שהגיע למקום. סמוך לכך הרפה השוטר לייזר מיוסי לחלוטין, על מנת להיחלץ לעזרת השוטר סימן טוב, אשר התערבותו של אפריים הפריעה לו לעצור את דוד. יוסי העיד עוד כי שוטר שרדף אחרי אפריים הגיע לרכב המשפחה ו"שלף" משם את האח אוריאל, שישב בתוך הרכב, אך בהמשך עדותו אמר יוסי כי הוא לא ראה שוטר מוציא את אוריאל מהרכב, וכי הוא אומר זאת על פי מה ששמע מאוריאל.
האח דוד העיד כי לאחר שאחיו יוסי יצא מהרכב וצעק על החיילת, הגיע אליו השוטר לייזר, תפסו בצווארו והצמידו לרכב, ואף כיוון אליו אגרוף, ויוסי תפס באגרופו של השוטר על מנת למנוע את פגיעתו בו. דוד פנה אל יוסי כי יניח לויכוח עם השוטר, על מנת שיספיקו להגיע לשבת-חתן. דוד העיד כי כשפנה לחזור אל הרכב, הגיע השוטר סימן טוב מאחוריו והפילו ארצה ודרך עליו ברגלו, כדי למנוע בעדו לקום. השוטר סימן טוב הודיע לדוד כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר, אך דוד טוען: "בלי סיבה הוא בא אלי" (בעמ' 12 לפר'). לדברי דוד, האח
אפריים ניסה למשוך אותו ולחלצו מידי השוטר, אך השוטר הוציא אזיקים, בעט בדוד בכתפיו, בידיו ובראשו והצליח לעצרו.
אין מחלוקת כי כשדוד הובל בניידת המשטרה לתחנת כפר סבא, היו בניידת השוטר לייזר, שנהג בה, ודוד והשוטר סימן טוב ישבו מאחור. דוד טוען כי במהלך הנסיעה השוטר לייזר קילל אותו, וכי בעודו נוהג בניידת ביד אחת, הוא ניסה להכותו באגרופו בידו השנייה, ואף השליך לעברו מכשיר קשר, אך המכשיר לא פגע בו.
האח אפריים מסר תיאור דומה לזה שמסרו יוסי ודוד, לגבי מעשיו של השוטר לייזר כלפי יוסי, ושל השוטר סימן טוב כלפי דוד. אפריים העיד כי ניסה לחלץ את דוד מהשוטר סימן טוב, כאשר דוד שוכב על הכביש, והשוטר עומד מעליו. תוך כך ראה שהאח אוריאל מוכה על ידי השוטר לייזר, מחוץ לרכב. אפריים לא ראה שהוציאו את אוריאל מהרכב. אפריים ברח לכיוון רכב המשפחה. השוטר לייזר ניסה לתפסו ותוך כך היכה אותו, ונשברו משקפיו ושעונו, וחולצתו נקרעה. אביו פנה אל השוטר לייזר, חיבק אותו וביקש ממנו להניח לבניו. בשלב זה הרפה לייזר מאפריים, ואז נכנס אפריים לתוך הרכב. לדבריו, לאחר המתנה של כעשר דקות, הם נסעו מהמקום. אפריים העיד כי במהלך האירוע הוטחו באמו, ואף בו, קללות וכינויי גנאי, אך זאת - לא על ידי אחד משני השוטרים הנתבעים, אלא על ידי חיילים או שוטרים אחרים שהיו במקום.
אוריאל העיד כי אינו זוכר בדיוק מה אירע, מהשלב שבו אחיו אפריים יצא מהרכב על מנת לסייע לדוד שהוכה על ידי השוטר סימן טוב והיה על הריצפה. הוא זכר כי השוטר לייזר הגיע אליו, כאשר ישב בתוך הרכב שממנו פחד לצאת. אוריאל העיד כי השוטר לייזר גרר אותו החוצה מהרכב והחל לחנוק אותו, ואז הצטרף אליו חייל שהיה במקום, ושניהם ביחד עיקמו את אפו וסובבו את ידיו. אוריאל לא זכר בדיוק מה אירע לאחר מכן, למעט כי קרא לעזרת אמו, והיא יצאה מהרכב, ולאחר מכן - "אני זוכר שאז יצאתי מהם וחזרתי בחזרה לרכב. אחר כך לא זוכר מה קרה" (בעמ' 17 לפר'). על עדותה של האם, גב' מרים חלילי, עמדתי לעיל.
5.השוטרים הנתבעים התקשו, מטבע הדברים, יותר מאשר התובעים, לזכור ב"זיכרון חי" פרטים כאלה ואחרים ממהלך האירוע, לנוכח הזמן שחלף בין האירוע לבין מתן עדותם בביהמ"ש. על כן הסתמכו בעדותם גם על דוח"ות פעולה מפורטים, שכתבו ביום האירוע עצמו, ואשר צורפו לכתב ההגנה. כמו כן הוגשו תצהירי עדות ראשית של השוטרים שתוכנם דומה לאמור בדו"חות הפעולה.
השוטר לייזר מוסר בתצהירו כי הוא ניגש לסייע לחיילת, אשר יוסי חלילי צעק עליה וגידף אותה. לייזר טוען כי ביקש מיוסי לעזוב את המקום, ובתגובה צעק עליו יוסי ותפס בידו. בעדותו בביהמ"ש אמר השוטר כי יוסי החל להדוף אותו. בשלב זה יצא אפריים מהרכב והחל לבעוט ברגלו של השוטר.
בהמשך תצהירו מתאר השוטר לייזר כיצד אם המשפחה ניסתה למנוע את מעצרו של בנה דוד על ידי השוטר סימן טוב, ובה בעת החל שוב אפריים לבעוט בשוטר לייזר. לייזר תפס בו על מנת להרגיעו, ואז נשך אותו אפריים בכף ידו ובזרוע. בתגובה הפיל השוטר את אפריים ארצה, ותוך כך שרט אותו אפריים בארובת העין ובאף. במהלך עדותו הציג השוטר לייזר תצלומים של המכות ברגלו ובפניו ושל הנשיכה בידו. אפריים נמלט אל תוך רכב המשפחה, ובני המשפחה חסמו
= 3 =
בגופם את דלת-הצד של הרכב. השוטר לייזר החליט לוותר על מעצרו של אפריים, על מנת שלא להסלים את האירוע. דוד שנעצר הובל בניידת לתחנת המשטרה בכפר סבא. השוטר לייזר נהג בניידת, והשוטר סימן טוב ישב מאחור עם דוד (עובדות אלה אינן במחלוקת). השוטר לייזר מוסר בתצהירו כי במהלך הנסיעה התנצל דוד לפני השוטרים על התנהגותו, ולא היתה כל התעללות מצד השוטרים כלפיו.
השוטר לייזר כופר בטענה כי הוא, או השוטר סימן טוב (או מי מהחיילים שנכחו במקום) ביזו את האם והסירו את כיסוי ראשה. עוד מצהיר הוא כי פרט למעצרו של דוד, לא היתה שלילת חירות, אף לא זמנית, של מי מהתובעים. השוטר לייזר מוסר עוד בתצהירו כי החיילים שנכחו באזור המחסום לא השתתפו באירוע (זאת - בניגוד לטענתם של חלק מהתובעים).
בחקירתו הנגדית כפר השוטר לייזר בטענה כי הוא גרר מי מהאחים מתוך הרכב.
עימתתי את השוטר לייזר ישירות עם טענתו של אוריאל, כי בעודו יושב בתוך הרכב, מבלי שיצא ממנו כלל, ניגש אליו השוטר לייזר, תפס בו וגרר אותו החוצה. על כך השיב לייזר, ספונטנית: "סתם? לא זכור לי. לא עשיתי זאת" (בעמ' 33 לפר').
אציין תשובה שהשיב השוטר לייזר לב"כ התובעים, שיש בה כדי לאפיין את האירוע:
"ש. כל המשפחה בחוץ, אחד אתה מתעסק איתו, שני נעצר על ידי אייל (סימן טוב), האב מבקש שתשחררו אותם ותאפשרו לנסוע - איך כל המשפחה חסמה את הרכב?
ת. אתה מציין שני דברים שקרו אחד אחרי השני. הראשון - שהייתי עם יוסי שדחף אותי. אז אפריים קפץ מהרכב, בעט בי וחזר לרכב. אז ראיתי שאייל מבצע את המעצר וניגשתי לאייל. אז עוד פעם יצא אפריים מהרכב, ואז הוא בעט בי והיה מאבק שריתקתי אותו לריצפה, והוא נשך אותי. אחר כך הוא השתחרר וברח שוב לתוך הרכב, ואז המשפחה חסמה את הדלת של הרכב".
בתשובה לשאלה לגבי אם המשפחה, מסר השוטר לייזר כי היא ליבתה את האווירה: "אחרי שהאב ביקש סליחה ונישק אותי ואת אייל, היינו מוכנים כבר לסלוח להם. זה שבת, וזו משפחה דתית. אז האם התערבה, והילדים התחילו שוב, כי כנראה הרגישו את התמיכה שלה. לכן אני מצטער שהאב לא כאן" (בעמ' 32, 33 לפר').
לשאלה אם בתחילת האירוע שמע את אחד האחים מפציר ביוסי לחדול מהעימות עמו ולחזור לרכב, השיב השוטר לייזר כי הוא זוכר דברים כאלה רק מפי האב. בדומה השיב אף השוטר סימן טוב על אותה שאלה: "לא, זה לא היה הוא. אם אני זוכר נכון, זה היה האב שזה האדם היחיד שאני מעריך אותו בקשר לאירוע. הוא ביקש מכולם להיכנס לרכב" (בעמ' 28 לפר').
השוטר סימן טוב מוסר בתצהירו כי התקרב למקום המחסום על מנת לסייע לשוטר לייזר, לאחר שהבחין בעימות בינו לבין יוסי חלילי. כאשר התקרב למקום, תקף אותו דוד בדחיפות ובצעקות. סימן טוב העיד כי החליט לעצור את דוד, לאחר שהלה דחפו בחוזקה: "הדחיפה היתה חזקה. עפתי אחורה, אחרת לא הייתי עוצר אותו" (בעמ' 25 לפר'); ובהמשך פירט:
"בהתחלה הבחור התחיל לדחוף אותי ואמרתי לו שיפסיק וייכנס לרכב, ואז תקף אותי בדחיפה השנייה, החזקה, שתיארתי קודם" (בעמ' 26 לפר').
בתצהירו מתאר השוטר סימן טוב כיצד אפריים התנפל עליו והפילו ארצה, ביחד עם דוד, ובעת ששניהם התגלגלו על הריצפה השתפשף דוד בריצפה וחולצתו הוכתמה בדם. "בעודי שוכב על הריצפה המשכתי לאחוז בידו של התובע 3 (דוד) תוך כדי שהתובע 5 (אפריים) ממשיך להכות אותי בגב, בראש וברגליים" (בסעיף 9 לתצהירו של סימן טוב). בחקירתו הנגדית הבהיר סימן טוב כי כיוון שנפל ביחד עם דוד ארצה, הוא לא יכול היה לבעוט בפלג גופו העליון של דוד, כפי שנטען כלפיו. לאחר שסימן טוב הצליח לעצור את דוד, הוא הציע לו לקבל טיפול רפואי, אך דוד דחה את ההצעה. במהלך עדותו הציג השוטר סימן טוב את חולצת המדים שלבש בעת האירוע, אשר התלכלכה בעת המאבק על הריצפה עם דוד ואפריים. כפי שצויין, לכתב ההגנה צורף דו"ח פציעה שלו.
אף השוטר סימן טוב מוסר בתצהירו כי בעת הנסיעה בניידת לכפר סבא התנצל דוד לפני השוטרים על התנהגותו.
שני השוטרים נשאלו על ידי ב"כ התובעים כיצד אירע שהעימות הסלים והידרדר לכדי אלימות, למרות שהיה מדובר במשפחה דתית שמיהרה להגיע ליעדה טרם כניסת השבת, וניתן היה להבין את כעסם של התובעים בשל הורדת המחסום על רכבם. שני השוטרים השיבו על כך כי הם מצידם ביקשו מבני המשפחה לחזור אל רכבם ולהמשיך בדרכם, ואם כה חשוב היה להם למהר להגיע ליעדם, היה עליהם לעשות כן, אך חלף זאת הם נשארו במקום ותקפו את השוטרים.
6.מהעדויות עולה כי נסיבות המעטפת של האירוע אינן שנויות במחלוקת, ואילו השוני שבין תיאור פרטי האירוע על ידי השוטרים, לבין התיאור שבפי האחים יוסי, דוד ואפריים שהתעמתו עמם, ניתן להסבר מתוך נקודת המוצא השונה של כל אחד מהצדדים.
אולם בשני עניינים גירסות הצדדים קוטביות:
א. התובעים טוענים כי במהלך האירוע "שלפו" השוטרים מתוך הרכב את האח אוריאל חלילי, אשר בעת האירוע היה כבן 17, והיכו אותו מכות נמרצות, למרות שישב בתוך הרכב, לא יצא ממנו ולא היה מעורב בעימות עם השוטרים.
ב. התובעים טוענים כי נעשה מעשה של ביזוי והשפלה כלפי אם המשפחה, גב' מרים חלילי,
על ידי הסרת כיסוי ראשה ומשיכה בשערה.
לגבי שתי הטענות הללו טוענים השוטרים בתצהירי העדות הראשית שלהם: להד"מ.
אפרט מעט להלן בשני העניינים הללו, כיוון שהם אינדיקטיביים לגבי התביעה.
7.בעניינו של אוריאל: כפי שצויין, איש מהתובעים לא הגיש תצהיר עדות ראשית מפורט אודות מה שאירע לו-עצמו במהלך האירוע. העדות הישירה היחידה לטענה כי אוריאל נגרר על ידי מי מהשוטרים מתוך הרכב, מבלי שיצא ממנו
= 4 =
בעצמו, באה מפי אוריאל-עצמו (בעמ' 17 לפר'). לדבריו, הוא ישב בתוך הרכב, מאחור, מבלי שיצא כלל החוצה, כיוון שפחד לצאת. לפתע הגיע אליו השוטר לייזר ומשך אותו, בעד חולצתו, אל מחוץ לרכב. אוריאל שאל את לייזר מדוע הוא עושה זאת, אך לא זכה למענה, וחרף זאת גרר אותו לייזר החוצה והחל לחנוק אותו, ואז הצטרף אליו חייל שהיה במקום, ושניהם יחדיו עיקמו את אפו של אוריאל וסובבו את ידיו.
תמיכה מסויימת בעדות אוריאל מצוייה בעדותו של האח אפריים חלילי (בעמ' 15 לפר'), כי הוא ראה שהשוטר איתן (לייזר) מכה את אוריאל מחוץ לרכב. אפריים ציין כי הוא לא ראה שהוציאו את אוריאל מהרכב, אך ראה את השוטר לייזר מכה אותו מחוץ לרכב. אפריים לא ציין השתתפות של חייל, ביחד עם לייזר, בהכאתו של אוריאל.
האח יוסי חלילי והאם מרים חלילי מסרו תחילה עדות ישירה, כביכול, כיצד גררו השוטרים את אוריאל אל מחוץ לרכב, ללא כל סיבה, אך בהמשך עדותם הסתבר כי אין מדובר בעדויות ראייה: יוסי העיד תחילה כי אחד השוטרים - הוא לא זכר אם היה זה "הגדול" או "הקטן" - רדף אחרי אפריים והגיע לרכב המשפחה "ושלף את אוריאל שישב בתוך הרכב". מייד לאחר מכן הודה יוסי, כי הוא לא ראה את השוטר מושך את אוריאל מתוך הרכב, אלא אוריאל סיפר לו זאת (בעמ' 7 לפר'). דברים אלה אינם מתיישבים עם העובדה שהשוטר לייזר החליט לוותר על מעצרו של אפריים, שאמנם ברח ונכנס אל רכב המשפחה, כיוון שבני המשפחה חסמו בגופם את הגישה אל דלת הרכב, ולייזר החליט אותו רגע להימנע מהסלמה. עובדה זו אינה שנוייה במחלוקת. התובעים אינם חולקים על כך שרק דוד נעצר, ואילו אפריים נותר בתוך רכבם בעת שנסעו מהמקום. גירסתו של השוטר לייזר בעניין זה נתמכת אף בעדותו של אפריים עצמו, כי הוא ברח אל תוך רכב המשפחה והמתין בתוכו כעשר דקות, עד נסיעת הרכב
מהמקום. ניסיונו של יוסי - באמצעות עדות שמיעה - "להדביק" את שליפת אוריאל מתוך הרכב אל המרדף אחרי אפריים, אינו מתיישב איפוא עם עדותו של אפריים עצמו ועם העובדות שאינן במחלוקת.
האם העידה כי בשלב כלשהו של המאבק השתחרר דוד מהשוטר "הרזה" (סימן טוב), ואז גרר סימן טוב את אוריאל אל מחוץ לרכב. דברי האם כי דוד הצליח להשתחרר מאחיזתו של השוטר סימן טוב אינם תואמים את עדויותיהם של סימן טוב ושל דוד עצמו, ולפיהן סימן טוב לא הרפה מדוד - למרות שאף הוא הופל ארצה והותקף על ידי אפריים - עד שהצליח לאזוק את דוד ולעצרו. על כל פנים, האם העידה: "באיזה שהוא שלב השתחרר דוד מהשוטר הרזה. השוטר הרזה ניגש לאוטו וגרר את אוריאל. הוא עזב את דוד בצד, ודוד נשאר בלי שוטרים. השוטר גרר את אוריאל מהרכב" (בעמ' 20 לפר'). שאלתי את גב' חלילי כיצד מתיישבים דבריה אלה עם עדותו של אוריאל, כי מי שגרר אותו מהרכב היה השוטר "הגדול" (לייזר), ולא השוטר "הרזה", כדבריה. העדה השיבה כי "היה הרבה בלאגן", ואינה זוכרת מי מהשוטרים גרר את אוריאל מהרכב, אם כי ראתה שגררו אותו. תשובה זו אינה מתיישבת היטב עם התיאור ה"חי" מפי האם, בדבריה הקודמים, כיצד השוטר סימן טוב הרפה לפתע מדוד והותירו "ללא שוטרים" כלל, וזאת - על מנת לגרור מתוך הרכב את אוריאל, שישב בשקט בתוך הרכב ולא היה מעורב כלל באירוע. למותר לומר שגירסת האם בעניין זה אינה סבירה, אינה מתיישבת עם ראיות אחרות, לרבות עדותו של דוד, ואינה משכנעת.
יתרה מזאת, בישיבה המקדמית טענה ב"כ התובעים: "לאוריאל היה שבר באף וביד" (בעמ' 2 לפר'); אם כי הוסיפה שאין בידי התובעים תיעוד רפואי לגבי השברים אלא רק לגבי הביקורים אצל רופא אורטופד, ללא האבחנה הרפואית.
דברים אלה אינם מדוייקים: לכתב התביעה צורף מסמך של ד"ר איניננדר ממרפאת קופת חולים כללית, מקור ברוך, ובו תוצאות של תצלומי רנטגן של ידו של אוריאל. במסמך זה נקבע במפורש כי אין נראה שבר ביד. מסמך רפואי נוסף לגבי אוריאל הוא תוצאות בדיקה על ידי רופא אף-אוזן-גרון, ד"ר כתאבה, במרפאת שטראוס, ביום 12.12.06. במסמך זה נרשמה תלונת החולה כי קיבל חבלה באפו לפני שבוע, בעוד שהאירוע דנן התרחש שבועיים לפני מועד הבדיקה. כמו כן, לא נרשמה תלונה כי החבלה נגרמה על ידי שוטרים.
במסמך נרשמו ממצאי הבדיקה: "גשר אף יציב. דיפורמציה צדדית לימין, ללא קריפיתציות. אין המטומה ספטאלית. סטיית מחיצה לשמאל. כוניות תחתונות מוגדלות דו"ץ. הפרשה מוקואידית. רירית בהירה ובצקתית".
בניגוד לדברי ב"כ התובעים, יש במסמכים אבחנות רפואיות: ראשית, ביד לא נמצא שבר.
אשר לחבלה באף: על פי האנמנזה היא אירעה שבוע לפני הבדיקה, ואילו האירוע דנן התרחש שבועיים לפני מועד הבדיקה. על כן לא ברור אם החבלה שהוצגה לבדיקת הרופא ביום 12.12.06 אמנם נגרמה לאוריאל באירוע דנן, או שנגרמה כשבוע לאחר מכן. אף מהותם ומשמעותם של הממצאים שתועדו במסמך הבדיקה אינן ברורות לי, ללא הסבר של המונחים הרפואיים ושל הגורמים שיכולים להביא לממצאים כאלה. בהעדר חוות דעת מומחה ועדות מתאימה; כשגם פער הזמנים נותר ללא הסבר; וכאשר לשיטתה של ב"כ התובעים אבחנה רפואית אינה כלל בנמצא - אין בידי לקבוע כממצא עובדתי, כי הממצאים הרפואיים, מיום 12.12.06, באפו של אריאל מעידים על חבלה (ולא על משהו אחר), וכי יש קשר סיבתי בין ממצאים אלה לבין האירוע שבו עסקינן. לו אמנם סברו ב"כ התובעים כי יש קשר כזה, מצופה היה כי ימציאו חוות דעת מומחה ויציעו את עדותו לגבי אותם ממצאים.
לסיכום עניינו של אוריאל: איש מהתובעים האחרים לא ראה כי הוא נגרר על ידי מי מהשוטרים אל מחוץ לרכב, מבלי שיצא ממנו בעצמו ומבלי שנטל חלק באירוע. האח יוסי והאם ניסו תחילה לתאר את גרירתו של אוריאל מתוך הרכב, כביכול כעדי ראייה, אך הסתבר שאין הדבר כך. על פי המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה, נשללת הטענה בדבר שבר בידו של אוריאל, והממצאים לגבי אפו נותרו סתומים, מבלי שב"כ התובעים טרחו להבהירם ולהמציא חוות דעת מומחה כנדרש. לא זו בלבד שלא ניתן הסבר למחדל זה, אלא ב"כ התובעים אף התכחשה, בישיבה המקדמית, לעצם קיומן של אבחנות לגבי הפגיעות הנטענות באוריאל, וגם הסיבה לכך לא הובררה.
בנסיבות אלה, ועל פי התרשמותי מהעדויות, אני מעדיפה את גירסת השוטרים כי איש מהם לא הוציא את אוריאל מתוך הרכב (ראו לעניין זה גם את סעיף 24 לכתב ההגנה).
8.אשר לפגיעה באם, גב' חלילי - מדובר במעשים קשים של ביזוי והשפלה, במיוחד כלפי גברת חרדית: הסרת כיסוי ראשה ומשיכתה בשערה.
בסעיף 22 של כתב התביעה נאמר: "שני חיילים ששמותם אינו ידוע לתובעת ביזו אותה והורידו לה את כיסוי ראשה ומשכו לה בשערה". משמע, על פי כתב התביעה, פגיעה זו בגב' חלילי לא נגרמה על ידי מי משני השוטרים-הנתבעים אלא על ידי חיילים אלמונים שהיו במקום האירוע. כזכור, השוטרים מסרו בתצהיריהם כי הם לא הסירו את כיסוי ראשה של
= 5 =
האם, ואף לא החיילים שנכחו במקום; וכן - כי אותם חיילים לא נטלו חלק באירוע.
למרבה ההפתעה, איש מבניה של גב' חלילי לא העיד על המעשים הנטענים כלפי אמם, למרות שכולם ציינו כי ירדה מהרכב והתערבה במהלך הדברים, להגנתם. לו אמנם היתה גב' חלילי מותקפת בדרך שטענה, מצופה היה כי בניה, או לפחות חלק מהם, היו מעידים על כך.
הפתעה גדולה אף יותר היא, כי גם גב' חלילי עצמה - בתיאורים שמסרה בעדותה - לא הזכירה כלל את הפגיעה הנטענת בכבודה. היא מסרה אודות העימות שלה עם השוטרים, וכי הוזהרה כי אם תפריע למעצרו של דוד, תיעצר אף היא, אך לא הזכירה את הסרת כיסוי ראשה ומשיכתה בשערה. רק בחקירתה הנגדית, בתגובה לרמז של בא-כוחה -
"ש. אמרת שהשוטרים אמרו לך לא להתערב כי יעצרו אותך. היו רק דיבורים?
ת. לא. הפילו אותי, גררו אותי, הורידו לי את הכובע. קודם לא אמרתי זאת כי הייתי בסיפור של הילדים שלי שהיו בריצפה. השוטר הקטנצ'יק עשה לי זאת. הוא עזב את דוד. אחר כך ניגש אלי, אמרתי לו שאם הוא יקח את דוד בניידת, שיקח גם אותי. אז הוא הפיל אותי וגרר אותי והוריד לי את הכובע" (בעמ' 21 לפר').
בעדות זו מספר פירכות: ראשית, היא אינה מתיישבת עם הנטען בכתב התביעה, שם מדובר בחיילים אלמונים שעשו את המעשה, ולא במי משני השוטרים-הנתבעים. לא בכדי לא עימת ב"כ התובעים כלל את השוטר סימן טוב, בחקירתו הנגדית, עם גירסתה הכבושה של גב' חלילי, אשר אפשר שלא היה מודע לה.
שנית, בדבריה הספונטניים בעניין זה מסרה האם אודות האזהרה שהזהיר אותה השוטר סימן טוב, לבל תפריע למעצרו של דוד. דבריה בעניין אותה אזהרה תואמים את הדברים שמסר השוטר סימן טוב עצמו בעניין זה. לו היו דברים אלה מלווים גם במעשה חמור של הסרת כובעה של גב' חלילי, הפלתה ארצה וגרירתה - פשיטא שהיא היתה מעידה על כך, כאשר העידה על חילופי הדברים בינה לבין השוטר סימן טוב בקשר למעצר בנה.
שלישית, השוטר סימן טוב הוא אדם דתי, כפי שהעיד על עצמו בתשובה לשאלה (בעמ' 25 לפר'; הוא אף חובש-כיפה). כאדם דתי, וודאי שהוא מודע לחומרת הפגיעה וההשפלה שבהסרת כיסוי הראש ומשיכה בשיער של אישה חרדית, אם למשפחה. גב' חלילי עצמה הכתירה את השוטר סימן טוב כ"קטנצ'יק", ועל פי התרשמותי הכללית ממנו, הוא אדם עדין-הליכות. אין מחלוקת כי סימן טוב התרה בגב' חלילי במפורש, כי אם תמשיך להפריעו, הוא ייאלץ לעצור גם אותה. על פי התרשמותי מכל הראיות, מסקנתי היא כי ככל שהיה מדובר בהפרעה על ידי האם למעצרו של דוד, לא נזקק השוטר סימן טוב לאמצעים מעבר להתראה בעל-פה, ובכל מקרה - איני מקבלת את גירסתה הכבושה של האם (אשר אינה מתיישבת גם עם כתב התביעה), כאילו סימן טוב הסיר את כיסוי ראשה, הפילה ארצה וגרר אותה או משכה בשערה. מעשים חמורים כאלה אינם מתיישבים עם היותו של סימן טוב עצמו אדם דתי ואף לא עם מכלול הראיות, כמפורט לעיל.
דנתי בפירוט-מה בשתי הטענות הללו של התובעים (לגבי אוריאל ולגבי האם), כיוון שלגבי שתיהן מדובר במעשים יוצאי דופן בחומרתם: גרירת נער מתוך הרכב, למרות שלא נטל כל חלק באירוע, והכאתו עד כדי שברים באפו ובידו; השפלה קשה של אם המשפחה על ידי הסרת כיסוי ראשה וגרירתה בשערה. משמיעת הראיות עלה כי טענות אלה אינן מבוססות, והן לא הוכחו כנדרש. הייחוס של מעשי אלימות קשים כאלה לשוטרים-הנתבעים - אשר בסופו של דבר לא עמדו במבחן הראיות - הוא אינדיקטיבי לתביעה זו.
9.התמונה שמצטיירת היא כי ניתן היה בנקל למנוע אירוע מיותר זה. ניתן להבין את כעסם של התובעים על הורדת המחסום על רכבם, אם כי הם עצמם תרמו לכך, כאשר ניסו לעבור במחסום תוך היצמדות לרכב שלפניהם ולא בנפרד. גם אם היה לתובעים תג-תושב, וגם אם האור ברמזור היה ירוק, היה הנהג ברכבם מיטיב לעשות אלמלא נחפז להתקדם בצמוד לרכב שלפניו, בטרם וידא כי החיילת שהפעילה את המחסום אמנם מאפשרת את מעברו בצמוד לרכב שלפניו, מבלי להוריד את המחסום.
אין מחלוקת כי לא נגרם נזק לרכב התובעים, וכי לאחר הורדת המחסום הוא הורם, והתובעים יכלו להמשיך בנסיעתם. עוד אין מחלוקת כי בשלב זה איש לא מנע בעד התובעים לעשות כן. השעה היתה קרובה לכניסת השבת, והתובעים מיהרו בדרכם לחגוג שבת-חתן בפתח תקווה. אין זה ברור מדוע בשלב זה הם לא המשיכו בדרכם, וחלף זאת - עצרו את רכבם סמוך למחסום, לאחר שכבר חלפו דרכו, יצאו מהרכב והחלו להתעמת, שלא לצורך, עם החיילת במחסום ועם השוטרים שהגיעו לשם. למותר לומר כי לו נגרם נזק לרכב, יכלו התובעים להגיש תביעה כספית מתאימה.
איני מקבלת את גירסת התובעים, כאילו השוטרים תקפו אותם במכות ללא כל סיבה.
אני מעדיפה את עדויות השוטרים, כי בתחילת האירוע ביקש כל אחד מהם - השוטר לייזר מיוסי, והשוטר סימן טוב מדוד - לחזור לרכבם ולהמשיך בדרכם, וזאת - למרות הצעקות, העלבונות וההתנהגות המתלהמת מצד שני האחים הללו. גם בשלב זה, לו נשמעו יוסי ודוד להוראות השוטרים, היה האירוע נמנע.
אלא שלמרבה הצער, השניים בחרו שלא לעשות כן והחלו לדחוף את השוטרים, דבר שהצריך את השוטרים להגיב על מנת להפסיק התנהלות זו כלפיהם.
על פי כל העדויות, האירוע הסלים עם יציאתו מהרכב של האח אפריים, אשר תקף את השוטרים בבעיטות, במכות ובנשיכה.
עדויות השוטרים אמינות בעיני יותר מעדויות התובעים. כך למשל, הטענה כי דוד הוכה מכות קשות על ידי השוטר סימן טוב, וכל זאת - מבלי שהיה מגע קודם ביניהם וללא כל מעשה תוקפנות מצד דוד. גירסה מיתממת זו אינה אמינה בעיני, לעומת גירסתו של השוטר סימן טוב, שהיא הגיונית ומסבירה גם את פציעתו של סימן טוב עצמו ואת קריעת חולצתו, במאבק עם דוד, שאליו הצטרף האח אפריים אשר ניסה לחלץ את דוד (כך, על פי כל העדויות, לרבות של אפריים עצמו). אני מעדיפה את גירסת השוטרים גם לגבי מה שהתרחש בעת הנסיעה עם דוד העצור בניידת לתחנת כפר סבא. אין מחלוקת כי השוטר לייזר נהג בניידת, ודוד והשוטר סימן טוב ישבו מאחור. איני מאמינה לדוד כי במצב זה השוטר לייזר היכהו באגרוף ביד אחת והשליך לעברו מכשיר קשר, תוך כדי נהיגה. על פי הראיות שלפני, שני השוטרים הנתבעים לא הפעילו כוח כשלא נזקקו לכך. אין טענה כי בעת הנסיעה בניידת היה צורך להפעיל כוח כלפי דוד. ההיפך מכך: השוטרים מסרו בתצהיריהם כי במהלך אותה נסיעה דוד התנצל לפניהם על התנהגותו. אם כך אירע, וודאי שהדבר אינו מתיישב עם ניסיון לפגוע בדוד במהלך הנסיעה. אולם גם אם דוד לא התנצל לפני השוטרים (הוא לא נשאל על כך בחקירתו
= 6 =
הנגדית), הרי בהעדר כל מעשה אלימות מצידו, במהלך הנסיעה, אני מקבלת את דברי השוטרים כי לא הופעל כלפיו כוח ודוחה את טענתו בדבר מכת אגרוף וזריקת מכשיר קשר לעברו על ידי השוטר לייזר.
הרחבתי לעיל בעניין המעשים הקשים שייחסו התובעים לשוטרים כלפי האם מרים וכלפי האח אוריאל, טענות שדחיתי. כל אלה הן דוגמאות לטענות מוקצנות ובלתי מבוססות, שמאפיינות את גירסת התובעים.
ב"כ התובעים טוען בסיכומיו כי המדינה "הסתירה" את זהותה של החיילת שהפעילה את המחסום, וכי אין ספק שעדות של אותה חיילת היתה מקעקעת את גירסות השוטרים. איני מקבלת טענה זו, ממספר טעמים: ראשית, לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי "חלקה" של אותה חיילת באירוע, קרי: הורדת המחסום על רכב התובעים ותגובה בצעקות וגערות כלפיה, על ידי חלק מהתובעים, באופן שגרם לשוטרים להתערב. שנית, לו אמנם סברו התובעים כי אותה חיילת יכולה להעיד על עובדות שיקעקעו את גירסת השוטרים-הנתבעים - פתוחה היתה לפניהם הדרך לזמנה להעיד מטעמם. שלישית, התובעים לא העלו, לא בכתב התביעה ולא במקום אחר, דברים שקשורים בחיילת ואשר יכלו להצביע על צורך בעדותה. על כן לא ברור על מה נסמכים דבריו של ב"כ התובעים בסיכומיו, כאילו אותה חיילת יכלה לקעקע את עדויות השוטרים. התובעים אף לא הגישו כל בקשה, לרבות לא בישיבה המקדמית, לברר את זהותה של אותה חיילת על מנת לזמנה להעיד.
כנגד חולשת הטענה הראייתית, כנגד הנתבעים, בעניין אי-זימונה לעדות של החיילת, עומדת טענתו המוצדקת של ב"כ הנתבעים בעניין העדר עדותו של אבי המשפחה, מר דניאל חלילי, מטעם התובעים. על פי גירסת התובעים, היה האב עד להכאה אכזרית ובלתי מוצדקת של בניו, ואולי אף לביזוי והשפלה של אשתו, על ידי השוטרים. גם אם האב לא תמך באופן התנהגותם של בני משפחתו, וגם אם לא הצטרף כתובע לתביעתם (על פי גירסתם של התובעים, גם אם לא נפגע האב בגופו, יכול היה לתבוע פיצוי בגין השפלה ועוגמת נפש) -
עדיין יכול היה להעיד מטעמם על מנת לתמוך בגירסתם, לו אמנם היה עד למעשים הקשים של השוטרים. על כן שתיקתו של האב, ולו כעד מטעם בני משפחתו, היא בהחלט "שתיקה רועמת".
10.אני דוחה את גירסת התובעים, כאילו השוטרים התנפלו עליהם ללא כל סיבה וכאילו השתמשו כלפיהם באלימות ללא כל הצדקה ובמידה מופרזת.
גם אם קרתה תקלה בעניין הורדת המחסום על רכב התובעים, דבר שלא הוכח; ואף לו נגרם נזק לרכב התובעים, דבר שלא אירע - אין התובעים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעמת עם שוטרים. לאחר שחלק מהתובעים הביעו את כעסם על הורדת המחסום על רכבם, ומשהתברר שהרכב לא ניזוק - היה על התובעים להישמע להוראת השוטרים, היינו: לשוב אל רכבם ולהמשיך בדרכם. ביתר שאת כך, כאשר התובעים עצמם מיהרו להגיע ליעדם לפני כניסת השבת.
הדין מחייב לציית להוראות שוטרים. אם סבורים התובעים, שהוראת השוטרים לא ניתנה כשורה או גרמה להם עוול, זכותם להתלונן על כך, אך אינם רשאים להרים ידם על השוטרים ולנקוט כלפיהם אלימות על ידי דחיפות, מכות, בעיטות ונשיכות, כפי שעשו.
אבי המשפחה, מר דניאל חלילי - שכאמור לא הצטרף לתביעת בני משפחתו ואף לא העיד מטעמם - היה כנראה מודע להסתבכות המיותרת של בני משפחתו וניסה לשכך את האירוע על ידי פנייה ידידותית לשוטרים ואף התנצלות בפניהם. על פי עדויות השוטרים, אפילו דוד - היחיד מבני המשפחה שנעצר - מצא להתנצל לפני השוטרים על התנהגותו.
לא מצאתי כי השוטרים נהגו אלימות מופרזת כלפי התובעים. יש לזכור כי הפרעה לשוטר במילוי תפקידו היא עבירה. אזרח שבוחר להתעמת עם שוטר בתפקיד, ואף לתקפו על ידי דחיפות, מכות וכד' - אל יצפה שהשוטר יספוג את האלימות מצידו, בחיבוק ידיים. השוטר רשאי להפעיל מידה סבירה של כוח על מנת למנוע תקיפתו על ידי אזרח כזה, ואף על מנת לעצור את האזרח בגין תקיפת שוטר. נכון שעל השוטר, כאוכף החוק, להקפיד על המידתיות בשימוש בכוח, גם כשזה נדרש. עליו לפעול בקור רוח ובאיפוק ולהימנע משימוש בכוח מעבר לדרוש כדי להשתלט על המצב או כדי להתגבר על התנגדות למעצר, כאשר המעצר מוצדק.
אולם כאשר אזרח נוקט אלימות כלפי שוטר, עליו לצפות כי השוטר יפעל על מנת להפסיק אלימות זו, ובמידת הצורך - תוך שימוש בכוח סביר.
בתביעות נזיקין כנגד המדינה וכנגד שוטרים הוחלה בהקשר זה ההגנה של הסתכנות מרצון, על פי סעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. (לניתוח יסודותיה של הגנה זו, ראו ע"א 1354/97 עכאשה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (3) 193). ב"כ התובעים מביא בסיכומיו פסיקה כנגד אלימות המשטרה בסיטואציות שונות, לרבות לגבי מקרים של פגיעה על ידי שוטרים במהלך הפגנות. באחדים מהמקרים של פגיעה במהלך הפגנות יושמה בפסיקה ההגנה של הסתכנות מרצון (למשל: ע"א 2634/08 פרופ. אלדר נ. מדינת ישראל; ת.א. 22938/00, בימ"ש השלום בירושלים, נודל נ. מדינת ישראל).
כידוע, יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו, על פי נסיבותיו. במקרה דנן לא היה כל רקע-מקדים לאירוע המצער, והוא היה מיותר לחלוטין. האשם בהסלמת האירוע רובץ על שכם התובעים.
היתה לתובעים הזדמנות מלאה לסיים את האירוע ולנתק מגע מהשוטרים, לאחר שהמחסום שהורד הורם; הסתבר כי רכבם לא ניזוק; והשוטרים הורו להם לחזור לרכבם ולהמשיך בדרכם. בנסיבות אלה, כאשר חלף זאת בחרו התובעים לא להמשיך בנסיעתם אלא לעצור את רכבם בצד, לצאת ולהתעמת עם השוטרים - אין להם להלין אלא על עצמם. השוטרים מצידם השתדלו לנהוג איפוק: סימן טוב העיד כי למרות הדיפה ראשונה שהדף אותו דוד, הוא הורה לו לחזור לרכבו ולעזוב את המקום, ורק בתגובה לדחיפה שנייה, וחזקה, שדחף אותו דוד בחזהו ושגרמה לו "לעוף" לאחור, הוא החליט לעצור את דוד. אין מחלוקת כי השוטר לייזר הניח לאח יוסי, למרות העימות שהיה ביניהם, וכי ויתר על מעצרו של אפריים - למרות שהלה תקף את שני השוטרים ופגע בהם - וזאת על מנת למנוע צורך בנקיטת כוח כלפי בני המשפחה, שחסמו בגופם את הגישה אל דלת הרכב שאליו ברח אפריים, ועל מנת למנוע הסלמה של האירוע.
גם מעדויות השוטרים התרשמתי כי לא זו בלבד שהם ניסו, מלכתחילה, למנוע את הסלמת האירוע, אלא גם במהלכו היו מוכנים להיעתר להפצרות אבי המשפחה ולסיים את האירוע במקום, אך אז, לטענתם, התערבה האם, וחלה הסלמה נוספת.
בבחינת חומר הראיות, לא מצאתי כל סיבה - שלא לומר הצדקה - לעימות שפיתחו התובעים עם השוטרים, ללא כל טעם או צורך. לא מצאתי כי תגובתם של השוטרים חרגה מהסביר בנסיבות העניין. כאמור, הם גילו אפילו איפוק, אשר
= 7 =
אלמלא כן אפשר שהאירוע היה מסלים יותר מכפי שהיה. על כן מסקנתי היא שיש לדחות את התביעה.
11.יתרה מזאת, ניתן לתמוה על עצם הגשתה של תביעה זו:
אין מחלוקת כי האח היחיד שנעצר, דוד חלילי, שוחרר עוד בתחנת המשטרה, ולא הוגש נגדו כתב אישום.
לנוכח טענותיהם של התובעים בדבר אלימות השוטרים, מצופה היה שיגישו כנגדם תלונה במח"ש. ואמנם, בסעיף 32 של כתב התביעה נכתב כי התובעים הגישו תלונה כזאת ביום 11.12.06 (קרי, עשרה ימים לאחר האירוע). התלונה עצמה לא צורפה לתביעה. עוד צויין באותו סעיף של כתב התביעה כי התובעים קיבלו אף מכתב תגובה ממח"ש, מיום 16.1.07, וכי הוא מצורף לכתב התביעה. לכתב התביעה שבתיק ביהמ"ש לא צורף מסמך זה, אך מהאמור בסעיף 23 לסיכומי ב"כ הנתבעים עולה כי מכתב התגובה של מח"ש כן צורף לעותק כתב התביעה שהועבר לנתבעים. ב"כ הנתבעים כותב בסיכומיו, כי ממכתב זה עולה, שהתובעים לא התלוננו במח"ש, אלא מדובר בפנייה יזומה אליהם, על ידי מח"ש, לאחר שמח"ש קיבל את חומר החקירה ממשטרת אריאל, ועלה ממנו כי נעשה שימוש בכוח על ידי השוטרים כלפי התובעים, כפי שתועד בדו"חות הפעולה של השוטרים. ב"כ הנתבעים כותב כי במסמך האמור הזמין מח"ש את התובעים, אם רצונם בכך, להגיש תלונה מסודרת ולצרף מסמכים רפואיים ואחרים כרצונם.
התובעים לא נעתרו להזמנה זו, לפחות לא במועד קרוב לאירוע: בישיבה המקדמית בתיק, ביום 4.3.08, מסרה ב"כ התובעים: "לא הוגשה תלונה במח"ש, על אף שבדרך כלל אנו נוהגים להגיש, במקרה הזה לא הספקנו" (בעמ' 1 לפר'). לא ניתן כל הסבר מטעם התובעים: מה מנע בעדם "להספיק" להגיש תלונה, במיוחד לאחר שהוזמנו במפורש, על ידי מח"ש, לעשות כן, וזאת למעלה משנה לפני הישיבה המקדמית. לא ניתן גם הסבר: כיצד זה נכתב בכתב התביעה המועד של 11.12.06, שבו כביכול הגישו התובעים את התלונה, בניגוד לדברי באת-כוחם, כי תלונה כזאת כלל לא הוגשה?
התמיהה בעניין זה מתגברת, לנוכח דברי התובע, מר יוסי חלילי, בעדותו, כי בעבר היה שוטר מג"ב, והוא מכיר את הנוהלים, וכן - כי במהלך האירוע הוא הודיע לשוטר לייזר כי יתלונן כנגדו במח"ש (בעמ' 9 לפר'). אך בהמשך עדותו (בעמ' 10) מוסר יוסי כי התובעים לא התלוננו במח"ש. הוא מציין את פניית מח"ש אל התובעים, שנזכרה לעיל, ומעיד כי מסר את הדברים לבא-כוחו, אך אינו יודע אם נשלחה תלונה למח"ש.
ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי מהנסיבות הללו עולה, כי התובעים נמנעו מלהגיש תלונה במח"ש, למרות ההזמנה היזומה שקיבלו משם, וזאת מחשש פן בירורה של תלונה כזאת יפריך את טענותיהם כנגד השוטרים ויקשה עליהם בהליך של תביעת נזיקין אזרחית.
בסיכומי-התשובה שלו כותב ב"כ התובעים כי ב"כ הנתבעים מטעה את ביהמ"ש, כיוון שהתובעים כן הגישו תלונה למח"ש, וזאת - ביום 22.7.07 (למעלה משישה חודשים לאחר האירוע). ב"כ התובעים צירף לסיכומי התגובה את האישור של מח"ש בדבר קבלת התלונה (מסמך מיום 18.10.07 שנשלח לב"כ התובעים, עו"ד מרמלשטיין, אשר ייצגה אותם גם בישיבה המקדמית).
עוד צירף ב"כ התובעים לסיכומי התגובה את תשובת מח"ש לתלונה לגופה, מיום 3.4.08, שבה הודיעה לתובעים כי לאחר בדיקת החומר החליטה שלא לפתוח בחקירה.
ב"כ התובעים היה מיטיב לעשות, אלמלא ייחס לב"כ הנתבעים הטעייה של ביהמ"ש בנוגע לתלונה למח"ש. מהחומר שפורט לעיל עולה כי דווקא התובעים הטעו את ביהמ"ש בעניין זה: החל מהאמור בכתב התביעה, כאילו הגישו תלונה למח"ש עשרה ימים לאחר האירוע, דבר שאינו נכון; עבור לדברים הבלתי נכונים שמסרה ב"כ התובעים בישיבה המקדמית, כאילו לא הגישו כלל תלונה למח"ש, כיוון ש"לא הספיקו"; בעוד שלאמיתו של דבר הוגשה התלונה על ידי ב"כ התובעים רק ביום 22.7.07, כפי שעולה ממכתב התשובה של מח"ש שצורף רק לסיכומי-התגובה של ב"כ התובעים.
פרטתי בעניין התלונה למח"ש, כיוון שהוא מצביע על מידה של חוסר רצינות בנוגע לתביעה. השתלשלות הדברים לגבי (אי)-הגשת התלונה למח"ש [ולמעשה, הגשתה בשיהוי ניכר ותוך אי-גילוי, במועד, של עניין זה לנתבעים ולביהמ"ש] - מחזקת את התחושה כי התובעים היו מודעים לכך שאין בסיס לתביעה זו, ואפשר שמלכתחילה לא התכוונו למעשה להגישה. תחושה זו מתחזקת על ידי עמדתו של אבי המשפחה, אשר לא זו בלבד שלא הצטרף אל התובעים בתביעה, אלא אף נמנע מלהעיד על פרטי האירוע המדובר, למרות שהיה נוכח בו ואף פעל להרגעת הרוחות. חיזוק נוסף לתחושה זו מצוי בפירכות שבראיות התובעים, אשר פורטו לעיל, לרבות התמיהה לגבי אי המצאת חוות דעת מומחה ועדותו, בהמשך למסמך הרפואי אודות התובע אוריאל חלילי; ומוזר מכך - הודעתה של ב"כ התובעים, בישיבה המקדמית, כי אין בידם מסמכים רפואיים עם אבחנה לגבי אוריאל, למרות שמסמכים כאלה צורפו לכתב התביעה.
סיכומו של דבר, נראה כי לא היה מקום להגשת תביעה זו, אך משהוגשה, ולאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בחומר הראיות ובטיעוני ב"כ הצדדים - אני דוחה את התביעה.
התובעים ישלמו לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. התובעים יישאו אף בהוצאותיו של עד הנתבעים, השוטר לשעבר אייל סימן טוב, בהתאם להחלטה בעניין זה (בעמ' 28 לפר').
12.המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ד אב תש"ע, 25/07/2010, בהעדר הצדדים.
