עורכי דין - התמחות – בחינות - ביהמ"ש קיבל עתירה שהוגשה נגד לשכת עורכי הדין, וקבע כי העותר, שעמד בדרישות ההתמחות ובבחינות הלשכה, יוכל להתקבל כחבר בשורותיה, הגם שמאסר על תנאי עומד מעל ראשו, משזה הושת בעקבות התנהלות לא ראויה של משרד הבריאות, משתשומת לבו של העותר לא הופנתה למדיניות הלשכה בסוגית הקלון, ומשהעותר הסתמך על עמדת ועדת ההתמחות שלא לראות בעבירה שביצע כעבירה שיש עמה קלון, במהלך הדיון בעניינו.
עובדות: לשכת עוה"ד החליטה שלא לקבל לשורותיה את העותר, על אף שסיים את תקופת ההתמחות ועמד בבחינות לשכת עוה"ד בכתב ובע"פ, משום שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. ועדת ההתמחות (להלן הוועדה) קבעה כי העותר יוכל לשוב ולפנות בבקשה להתקבל לשורות לשכת עורכי הדין רק בתום תקופת התנאי.
רקע: העותר, שעסק בניהול בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים ומוסדות נוספים, שהתמחותם בטיפול בקשישים סיעודיים. מקור ההכנסה של בתי החולים היה משרד הבריאות בלבד, שהפנה אליהם חולים, ושהיה עליו להזרים מדי חודש תשלומים עבור אשפוז החולים שהופנו על ידו. משרד הבריאות לא עמד בהתחייבויותיו. כתוצאה מכך נקלעו בתי החולים לקשיי נזילות חמורים, שהביאו לעיכוב בתשלומים השונים שהיה על העותר ועל שותפיו להעביר לרשויות המס. בעקבות מחדלים אלה הועמדו העותר ושותפיו לדין פלילי. הם הואשמו בעבירות על הוראות חוק מס ערך מוסף, בשל אי העברת סכומי מס לרשויות מע"מ. בהסכמת המאשימה, נמנע ביהמ"ש מלהרשיע את העותר, ואף העיר על המצב הבלתי נסבל שהביא את העותר לעבירות המס שביצע. כעבור מספר שנים, שוב הועמד העותר לדין, ויוחסה לו אחריות פלילית בעבירות מס, כמנהל. כ 6 שנים לאחר הגשת כתב האישום, כ 10 שנים לאחר ביצוע חלק מהעבירות, ובטרם החלו ההוכחות, הושג הסדר טיעון, לפיו נדון העותר ל 6 חודשי עבודות שירות, לקנס ולמאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים. העותר סיים את ריצוי עבודות השירות. עם סיום ביצוע עבודות השירות, פנה העותר למשיבה בבקשה להתקבל כחבר. הוועדה השיבה לו, כי היא מסרבת לקבלו, נוכח המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, עפ"י הכלל הנקוט בידי לשכת עוה"ד בעניין. לטענת העותר, לא היה לו מושג על דבר קיומו של הכלל בעת שהסכים על הסדר הטיעון.
טענות העותר: (1) החלטת הוועד המרכזי דינה להתבטל, בהיותה נסמכת על כלל הנהוג בלשכה "מימים ימימה", שמעולם לא פורסם ברבים. כלל זה, על פי מהותו, הינו תקנה בת פועל תחיקתי, ולפיכך היה על המשיבה להביא לפרסומו, כדי שהעותר יוכל לכלכל צעדיו מבעוד מועד. גם אם אין המדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, הרי המדובר בהנחיה פנימית הטעונה פרסום. אי פרסומה גרר פגיעה חמורה בזכותו החוקתית של העותר לחופש העיסוק. (2) ההחלטה לגופה אינה סבירה בנסיבות העניין. אין היא מביאה בחשבון את הפגיעה החמורה בחופש העיסוק של העותר, את גילו, את אי ידיעתו של העותר את הכלל בעת שחתם על הסדר טיעון, את הזמן הרב שחלף בעת ביצוע המעשים, את העובדה שהעותר לא עבר את העבירות מתוך רדיפת בצע, ואת העובדה שבתיק הפלילי הראשון העותר כלל לא הורשע, ואילו העבירות נשוא התיק השני חופפות בחלקן העיקרי את התיק הראשון.
טענות לשכת עוה"ד: (1) העבירות בהן הורשע העותר הן עבירות שיש עימן קלון. (2) ההחלטה, לפיה יוכל העותר לשוב ולפנות עם עבור תקופת התנאי, מיטיבה עם העותר יותר מהראוי, ואין מקום להתערבות ביהמ"ש בהחלטה זו. (3) אין לקבל לשורות לשכת עוה"ד אדם, שמאסר על תנאי תלוי ועומד מעל ראשו, ושיקול זה הוא שיקול ראוי. מדובר בהחלטה סבירה ומידתית, ואין כל הצדקה להתערב בה.
בית המשפט קבע:
(1) לדברי יו"ר ועדת ההתמחות בישיבת ההתמחות בה היה העותר נוכח, שאת דבריו ציין העותר במכתב לוועדה ואלה לא הוכחשו, אין הוא (היו"ר) רואה משום קלון בעבירות המיוחסות לעותר ובנסיבותיהן. (2) בחינת שאלת הקלון אינה מצטמצמת לטיבה של העבירה עצמה, אלא גם לבחינת נסיבותיה. נסיבות ביצוע העבירות בהן הודה והורשע העותר, אינן כאלה המעטות קלון עליהן, שהרי עבירות המס שביצע הן תולדה של התמוטטות כספית, הנובעת מהתנהלות בלתי ראויה של משרד הבריאות. (3) נוכח עמדתו המפורשת של יו"ר ועדת ההתמחות, שהושמעה באוזניו, רשאי היה העותר לצאת מנקודת הנחה שאין הלשכה רואה בעבירות שיוחסו לעותר, בנסיבותיהן, משום עבירות שיש עימן קלון, על כל המשתמע מכך. עובדה זו היה בה כדי ליצור אצלו אינטרס הסתמכות, לפיו יוכל להצטרף אל שורות הלשכה מיד עם סיום ההליכים הפליליים. עובדה זו אף היה בה כדי להביאו לידי הסדר טיעון, שפגע ביכולתו להתקבל מיד כחבר הלשכה. אין ספק, כי לו היה מודע לכך שבשלב מסוים תהפוך ההתייחסות לעבירה כאל עבירה שיש עימה קלון, היה מכלכל את צעדיו מול רשויות התביעה בדרך אחרת. ככל שהמדובר במדיניות עקבית, היה על הלשכה להביאה לפחות לידיעת העותר, אם לא לפרסמה ברבים.
בשם העותר: עדי לויט; בשם המשיבה: משה עליאש.
בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת"מ 10-06-8707
בפני: כב' השופטת נאוה בן אור
העותר: עמוס יהושע אונגר
על ידי ב"כ עו"ד עדי לויט
נגד
המשיבה: לשכת עורכי הדין בישראל
על ידי ב"כ עו"ד ד"ר משה עליאש
פסק דין
1. עניינה של עתירה זו הוא בהחלטת המשיבה שלא לקבל לשורותיה את העותר, על אף שסיים את תקופת ההתמחות ועמד בבחינות לשכת עורכי הדין בכתב ובעל פה במהלך חודש נובמבר 2008, מכיוון שנגד העותר תלוי ועומד מאסר על תנאי. המשיבה קבעה בהחלטה נשוא העתירה, שנתקבלה ביום 18.4.10, כי העותר יוכל לשוב ולפנות בבקשה להתקבל לשורות לשכת עורכי הדין רק בתום תקופת התנאי, ביום 12.7.12.
2. על העובדות היסודיות אין חולק.
העותר, יליד 1957, עסק החל משנת 1983 בניהול בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים ומוסדות נוספים שהתמחותם בטיפול בקשישים סיעודיים. העותר נאלץ להשתלב בעיסוק זה משום שאביו, שהיה אחד הבעלים של מוסדות אלה, נפטר באותה שנה באופן פתאומי. מקור ההכנסה של בתי החולים היה משרד הבריאות בלבד, אשר הפנה אליהם חולים. על פי ההסכמים שהיו בתוקף בין בתי החולים שבבעלות העותר ושותפיו לבין משרד הבריאות, היה על משרד הבריאות להזרים מדי חודש תשלומים עבור אשפוז החולים שהופנו על ידו.
אלא שמשרד הבריאות לא עמד בהתחייבויותיו. כתוצאה מכך נקלעו בתי החולים לקשיי נזילות חמורים, מה שהביא לעיכוב בתשלומים השונים שהיה על העותר ועל שותפיו להעביר לרשויות המס. בעקבות מחדלים אלה הועמדו העותר ושותפיו לדין פלילי (ת"פ 10502/99 של בית משפט השלום בחיפה). הם הואשמו בעבירות על הוראות חוק מס ערך מוסף, בשל אי העברת סכומי מס לרשויות מע"מ.
בהסכמת המאשימה, נמנע בית המשפט מלהרשיע את העותר, ואף העיר על המצב הבלתי נסבל שהביא את העותר לעבירות המס שביצע, כאשר מצד אחד הרשויות נמנעות מלכבד את התחייבויותיהן החוזיות, ומן הצד השני מעמידות אותו לדין בשל אי העברת תקבולים.
משרד הבריאות המשיך בהתנהלות זו, ומצבם של בתי החולים שבבעלות העותר ושותפיו המשיך להתדרדר. כך גם המשיכו העותר ושותפיו לבצע עבירות מס, בשל הגרעון הקשה אליו נקלעו. בשנת 2003 שוב הועמד העותר לדין ויוחסה לו אחריות פלילית בעבירות מס, כמנהל (ת"פ 1992/04). ביני לביני, קרסו בתי החולים ונסגרו כולם, והכל בשל ההתנהלות המתוארת של משרד הבריאות.
בגיל 47 מצא עצמו העותר בלא פרנסה, החליט לרכוש מקצוע חדש, והחל ללמוד משפטים. עם סיום לימודיו התקבל העותר להתמחות במשרד עורכי דין בחיפה, אולם לשכת עורכי הדין סרבה לאפשר לו להתחיל בהתמחות בשל כתב האישום שהיה תלוי ועומד אותה עת.
3. ביום 26.11.2007 קיימה ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין ישיבה בנוכחות העותר. העותר הסביר לחברי הוועדה את הנסיבות בעטיין בוצעו עבירות המס שיוחסו לו, העמיד את חברי הוועדה על נסיבותיו האישיות וציין כי המאשימה קיבלה את עמדתו ביחס לגורם שהביא לעבירות המס, ולפיכך במסגרת הסדר טיעון שהתגבש צומצמו חלק מהמחדלים שיוחסו לו, וחלקם אף הוסר לחלוטין.
ביום 14.4.2008 החליטה ועדת ההתמחות לאפשר לעותר להתחיל בהתמחותו, ובלבד שיתחייב בפניה כי לא יגיש בקשה להתקבל כחבר בלשכה עד להכרעת הדין בכתב האישום שהיה תלוי ועומד נגדו. העותר החל בהתמחות, סיים אותה, עמד בהצלחה בבחינות ולא ביקש להתקבל ללשכה על פי התחייבותו האמורה, עד להכרעת הדין.
בחודש מרץ 2009, כשש שנים לאחר הגשת כתב האישום, כעשר שנים לאחר ביצוע חלק מן העבירות, ובטרם החלו ההוכחות, הושג הסדר טיעון, ולפיו נדון העותר ל- 6 חודשי עבודות שירות, לקנס ולמאסר על תנאי בן 6 חודשים, למשך 3 שנים.
= 2 =
4. העותר סיים את ריצוי עבודות השירות (אותן ביצע בלשכת תביעות התעבורה של משטרת מחוז חיפה) ביום 13.1.2010. עם סיום ביצוע עבודות השירות, פנה העותר למשיבה בבקשה להתקבל כחבר.
ועדת ההתמחות השיבה לו, כי היא מסרבת לקבלו, לנוכח המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, על פי הכלל הנקוט בידי המשיבה בעניין זה. לטענת העותר, לא היה לו מושג על דבר קיומו של הכלל בעת שהסכים על הסדר הטיעון.
ביום 18.2.2010 התקיימה ישיבה של ועדת ההתמחות בנוכחות העותר ובא כוחו, ושוב נפרשו בפני חברי הוועדה נסיבותיו המיוחדות של המקרה. ועדת ההתמחות העבירה את המלצותיה לגוף המחליט, הוא הוועד המרכזי. ההמלצה הייתה שלא לקבל את העותר לשורות לשכת עורכי הדין בשל המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, למרות נסיבותיו הקשות, והכל על יסוד הכלל הנהוג בלשכה "מימים ימימה". הוועד המרכזי החליט לאמץ את ההמלצה ביום 18.4.2010, תוך שהוא רואה בנסיבות המיוחדות שהובאו בפניו הצדקה לאפשר לעותר לחדש את בקשתו לאחר שתסתיים תקופת התנאי, ולא לאחר סיום תשלום הקנס, על אף שיש בכך משום סיכון של הפעלת העונש המותנה.
טענות העותר
5. לטענת העותר, החלטת הוועד המרכזי דינה להתבטל בהיותה נסמכת על כלל הנהוג בלשכה "מימים ימימה", אשר מעולם לא פורסם ברבים. כלל זה, על פי מהותו, הינו תקנה בת פועל תחיקתי, ולפיכך היה על המשיבה להביא לפרסומו, על מנת שהעותר יוכל לכלכל את צעדיו מבעוד מועד. כך, למשל, לא היה מסכים להסדר טיעון המכיל מרכיב של מאסר על תנאי לפרק הזמן המירבי (שלוש שנים) לו היה מודע לכלל האמור. גם אם אין המדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, הרי המדובר בהנחיה פנימית הטעונה פרסום. אי פרסומה גרר פגיעה חמורה בזכותו החוקתית של העותר לחופש העיסוק.
עוד טען העותר, כי ההחלטה לגופה אינה סבירה בנסיבות העניין. אין היא מביאה בחשבון את הפגיעה החמורה בחופש העיסוק של העותר, את גילו, את אי ידיעתו של העותר את הכלל בעת שחתם על הסדר טיעון, את הזמן הרב שחלף בעת ביצוע המעשים, את העובדה שהעותר לא עבר את העבירות מתוך רדיפת בצע, ואת העובדה שבתיק הפלילי הראשון העותר כלל לא הורשע, ואילו העבירות נשוא התיק השני חופפות בחלקן העיקרי את התיק הראשון. רוצה לומר, המעשים השונים שבוצעו, למרות רווח הזמן ביניהם, מהווים רצף אחד, והכל על פני אותה תקופה בה נקלעו בתי החולים שהיו בבעלות העותר לקשיים, בשל התנהלות משרד הבריאות.
טענות המשיבה
6. לטענת המשיבה, העבירות בהן הורשע העותר הן עבירות שיש עימן קלון. למרות זאת, נהגה המשיבה עם העותר לפנים משורת הדין, בכך שאפשרה לו להתמחות ולהבחן בזמן שכתב אישום היה תלוי ועומד נגדו.
כמו כן נטען, כי ההחלטה לפיה יוכל העותר לשוב ולפנות עם עבור תקופת התנאי מיטיבה עם העותר יותר מן הראוי, ואין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטה זו. בהקשר זה ציין ב"כ המשיבה, כי על דרך העיקרון, נהגה המשיבה להימנע מלקבל לשורותיה אנשים שהורשעו בעבירות פליליות בטרם יעברו 10 שנים ממועד ההרשעה. רק בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בדנ"פ 600/02 אלנססרה נ' לשכת עורכי הדין (פ"ד נט (4) 639), החלה המשיבה להגביל עצמה לתקופת ההתיישנות לפי סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981. זו היום המדיניות הנקוטה בידי המשיבה, שאף זכתה לאישורו של בית המשפט. הנה כי כן, בהחליטה כי העותר יוכל לשוב ולפנות ללשכה בעבור תקופת התנאי, היטיבה המשיבה עם העותר הרבה מעבר למדיניותה הרגילה.
לגופו של עניין נטען, כי אין לקבל לשורות הלשכה אדם שמאסר על תנאי תלוי ועומד מעל ראשו, וכי שיקול זה הינו שיקול ראוי. המדובר בהחלטה סבירה ומידתית, ואין כל הצדקה להתערב בה.
דיון והכרעה
7. אכן, כעמדת המשיבה, אין דרכו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של המשיבה בשיקול דעתו, גם אם סבור הוא כי היה מקום לקבל החלטה שונה מזו שהתקבלה. החלטתה של המשיבה עומדת לביקורת שיפוטית על פי אמות המידה המקובלות לבחינת החלטתה של רשות מינהלית, היינו, האם החלטתה מצויה במתחם הסבירות (עע"ם 4408/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' צ'רלי אבו סאלם, תקדין). אלא שלטעמי, כפי שנראה להלן, דין העתירה להתקבל, מטעמים הנעוצים באינטרס ההסתמכות שנוצר אצל העותר לנוכח ההתנהלות כלפיו, גם בהנחה שההחלטה לגופה מצויה במתחם הסבירות.
8. נקודת המוצא של ב"כ המשיבה בטיעונו הייתה, כי העבירות בהן הורשע העותר הן עבירות שיש עימן קלון. אלא שלא כך סבר יו"ר ועדת ההתמחות, כעולה ממכתבו של העותר לוועדת ההתמחות, מיום 11.2.2008 (נספח 3 לעתירה), שכותרתו "בקשה להתמחות". מכתב זה בא בעקבות ישיבת ועדת ההתמחות מיום 26.11.2007 בה נכח העותר. בסעיף 4 למכתב כותב העותר כהאי לישנא:
"עוד ברצוני לציין, כי לאור דבריו של יו"ר ועדת ההתמחות, עו"ד אורן פרסקי, בישיבה, כי אין הוא רואה משום קלון בעבירות המיוחסות לי ובנסיבותיהן, אינני מוסיף דבר בעניין
= 3 =
זה".
על מכתב זה לא באה כל תגובה מצד ועדת ההתמחות או עו"ד פרסקי עצמו, ובמהלך הדיון בעתירה לא התכחש לו ב"כ המשיבה, אולם טען כי בוועדת ההתמחות הייתה ההתייחסות אל העותר התייחסות מקלה.
9. אין צורך להרחיב, כי בחינת שאלת הקלון אינה מצטמצמת לטיבה של העבירה עצמה, אלא גם לבחינת נסיבותיה. בית המשפט העליון קבע, כי "הקלון, כביטוי משפטי, הוא פועל יוצא של פגם מבחינה מוסרית. אך השאלה היא מה מידת החומרה של הפגם המוסרי שיש בה כדי לעטות קלון על העבירה" (עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מט (5) 184, פסקה 7(ה)). התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המקרה. על פניו נראה, כי נסיבות ביצוע העבירות בהן הודה והורשע העותר, אינן כאלה המעטות קלון עליהן, שהרי אין חולק כי עבירות המס שביצע הן תולדה של התמוטטות כספית, הנובעת מהתנהלות בלתי ראויה של משרד הבריאות. כך גם ניתן להתרשם מהסדר הטיעון, כי העותר הסיר את החלק המכריע של המחדלים. אין תמה כי כך סבר יו"ר ועדת ההתמחות. אמנם, עמדתו הובעה על יסוד כתב האישום שהיה תלוי ועומד אותה עת כנגד הנאשם, אולם כתב האישום צומצם במסגרת הסדר הטיעון, ואם כך הוא, הרי שעמדתו חלה על ההרשעה מקל וחומר.
10. כך או כך, ספק אם הייתי מוצאת לנכון להתערב בהחלטת המשיבה לגופה מטעם זה, בין אם השקפתי על מידת הקלון שבמעשיו של העותר עולה בקנה אחד עם השקפתה ובין אם לאו, אלמלא מסקנתי, כי לנוכח עמדתו המפורשת של יו"ר ועדת ההתמחות, שהושמעה באוזניו, רשאי היה העותר לצאת מנקודת הנחה שאין הלשכה רואה בעבירות שיוחסו לעותר, בנסיבותיהן, משום עבירות שיש עימן קלון, על כל המשתמע מכך. עובדה זו היה בה כדי ליצור אצלו אינטרס הסתמכות, לפיו יוכל להצטרף אל שורות הלשכה מיד עם סיום ההליכים הפליליים. עובדה זו אף היה בה כדי להביאו לידי הסדר טיעון, שפגע ביכולתו להתקבל מיד כחבר הלשכה. אין ספק, כי לו היה מודע לכך שבשלב מסוים תהפוך ההתייחסות לעבירה כאל עבירה שיש עימה קלון, היה מכלכל את צעדיו מול רשויות התביעה בדרך אחרת. בנסיבות עניינו של העותר, אין זה מופרך להעלות על הדעת כי רשויות התביעה היו מוכנות להגיע עם העותר להסדר טיעון שלא יפגע בו, כמו למשל על ידי קיצור תקופת התנאי.
11. מסקנה זו נובעת גם מאי פרסום מדיניותה של הלשכה, לפיה אין היא מקבלת לשורותיה אנשים שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדם. ככל שהמדובר במדיניות עקבית, היה על הלשכה להביאה לפחות לידיעת העותר, אם לא לפרסמה ברבים. ועדת ההתמחות הייתה ערה לכך שתלוי נגד העותר כתב אישום, וניהלה עימו התדיינות על עצם קבלתו להתמחות ומתן האפשרות לעמוד בבחינות. ההגינות מחייבת, שתובא לתשומת ליבו מדיניותה, לפיה אם ייגזר עליו עונש של מאסר מותנה, לא יוכל להתקבל כחבר הלשכה לפחות כל עוד תקופת התנאי עומדת. ואם אין המדובר במדיניות עקבית, וכל עניין נבחן על פי נסיבותיו, הרי שלא היה בידי ב"כ המשיבה להסביר, הכיצד זה התקבל כחבר הלשכה אדם שנהג בשכרות ופצע קשה את חברתו, כשעונש של מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. דומה שקלונה של עבירה זו מובהק לאין ערוך מן הקלון האופף את נסיבות ביצוען של העבירות בהן הורשע העותר.
12. מתשובת המשיבה עולה עוד, כי גם באין קלון מדיניותה היא שאין לקבל לשורותיה אדם שעונש של מאסר על תנאי מרחף מעל ראשו. מדיניות זו, כשלעצמה, מדיניות סבירה היא. אלא שלנוכח מסקנתי, כי צמח לעותר אינטרס הסתמכות כתוצאה מעמדתו של יו"ר ועדת ההתמחות, ומן העובדה שאיש לא הפנה את תשומת ליבו למדיניות זו בעת שניהל עימו התדיינות על כשירותו להתמחות ולהיבחן בבחינות הלשכה, אין צורך כי אדרש לשאלה האם ייתכן כי לא יהיו למדיניות זו חריגים, והאם אין עניינו של העותר אחד מן החריגים הראויים. עם זאת, לא אמנע מלהעיר, כי הדוגמא שהובאה לעיל בעניינו של הנהג השיכור, מעידה כי לעיתים חורגת המשיבה ממדיניותה המוצהרת, ולא מצאתי בין דפי הפרוטוקול של דיוני הוועד המרכזי (נספח ד' לכתב התשובה) כל התייחסות מבחינה בין אותה דוגמא, שהובאה לתשומת לב חברי הוועד (עמ' 35 לפרוטוקול), לבין עניינו של העותר, המצדיקה לנהוג בו ביתר חומרה.
סוף דבר, העתירה מתקבלת, ומשעמד העותר בדרישות ההתמחות ובבחינות הלשכה, יוכל להתקבל כחבר בשורותיה.
המשיבה תשלם לעותר הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.
ניתן היום, ח' אב תש"ע, 19/07/2010, בהעדר הצדדים.
