דיון פלילי - חולי נפש – אשפוז כפוי - בית המשפט דחה את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה, על החלטת ועדה פסיכיאטרית שביטלה את צו הטיפול הפסיכיאטרי הכפוי שהוטל על המשיב, שהואשם ברצח בכוונה תחילה וההליכים נגדו הופסקו בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית שקבעה כי אינו מסוגל לעמוד לדין.
נקבע כי לנוכח מצבו העדכני של המשיב, שהפך לחולה סיעודי מלא, אין חשש לשלום הציבור, ולכן הסרת צו הטיפול הכפוי אינו פוגע במערכת אכיפת החוק ביחס אליו.
המשיב הואשם ברצח חמותו בדקירות מרובות ואכזריות, ובמהלך ניהול משפטו לקה המשיב באירוע מוחי חריף. חוות דעת פסיכיאטרית, שזומנה על ידי בית המשפט שדן בכתב האישום נגד המשיב, קבעה כי המשיב נעדר יכולת לעמוד למשפט לנוכח הפגיעה הנפשית והקוגניטיבית הקשה, ולכן הופסק ההליך נגדו והוצא צו שחייב אותו לקבל טיפול פסיכיאטרי תרופתי בכפייה. הטיפול נמשך במשך כשנתיים, עד לקביעת ועדה פסיכיאטרית, שלנוכח מצבו של המשיב אין עוד טעם בהמשך הצו הכפוי, וביטלה אותו.
לטענת המערער, ביטול הצו לטיפול רפואי כפוי שמה ללעג את ההליך המשפטי ואת מערכת המשפט כולה, ופוגעת קשות באמון הציבור במערכת, וזאת בהתחשב בעבירה החמורה ביותר שביצע המשיב.
בית המשפט קבע:
משפטו של המשיב הופסק על ידי בית המשפט שדן בעניינו מכוח סמכותו לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב 1982, שקבע עוד מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א 1991, כי המשיב יהיה נתון לטיפול פסיכיאטרי בכפייה. לאחר כשנתיים וחצי ממועד הטלת הצו, במהלכם היה נתון המשיב לטיפול פסיכיאטרי בכפייה, הסירה ועדה פסיכיאטרית את הצו ביחס למשיב לאחר שקבעה כי הוא הפך לחולה סיעודי מלא, ואין בו עוד מסוכנות.
המשיב ביצע עבירה חמורה ביותר, הואשם אך טרם הורשע, ומטרת צו הטיפול הכפוי לא מהווה רק אמצעי מהיבט הרפואי, כי אם גם מההיבט המשפטי, בכפייה על מבצע עבירה להיות נתון לטיפול ולמגבלות, וברגיל אין לאפשר לאחר זמן כה קצר מעת הטלת הצו לבטלו.
עם זאת, הוועדה הפסיכיאטרית החליטה להסיר את הצו ביחס למשיב, לאחר שנבדק מצבו העדכני ונמצא כי אין כל סיכוי לשיקומו ולשיפור במצבו, הוא אינו מבין את מצבו וקיימת אצלו פגיעה קשה ובלתי הפיכה מבחינה קוגניטיבית ונפשית, ולכן אינו מסוכן עוד לציבור.
מהבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה למשיב, שעליה הסתמכה הוועדה נמצא כי הינו סיעודי, נזקק לסיוע במשך כל שעות היממה, ובמצבו כיום אינו מהווה עוד סכנה לשלום הציבור, והסיכוי להעמדתו לדין בגין מעשיו נראה כבלתי מציאותי.
בנסיבות אלו, ביטול הצו לטיפול כפוי במשיב אינו שם ללעג את מערכת המשפט, ואין עוד טעם בהמשך הפיקוח הרפואי הפסיכיאטרי עליו בכפייה.
הערעור נדחה.
בשם הצדדים: לא צוין.
בית המשפט המחוזי בחיפה
18 יולי 2010
ע"ו 3883-07-10
היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני
בפני: השופט ש' ברלינר, סגן נשיא
המערער:
היועץ המשפטי לממשלה
נגד
המשיב:
פלוני
פסק דין
1.ביום 5.9.05 הגיע המשיב (יליד 1976) לבית חמותו, כדי להתקין בדירה קולט אדים. בשלב מסוים לאחר הגעתו גמלה בלבו ההחלטה להמיתה. הוא נטל לידו חפץ נוקשה, דקר אותה חזור ודקור, , וכך גרם למותה. אכזריות המעשה נלמדת ממצאי הניתוח לאחר מותה של המנוחה: בגופתה נמצאו 45 פצעי דקירה ו-13 פצעי חתך.
על כך יוחסה לו בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פ"ח 4160/05) עבירה של רצח בכוונה תחילה - לפי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין, התשל"ז-1977.
2.ביום 5.12.05 הוחלט לעצור את המשיב עד תום בירור דינו, וביום 12.2.06 הוחל בשמיעת הראיות. ביום 13.11.06, במהלך ניהול משפטו, לקה המשיב באירוע מוחי ואושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה כשהוא מחוסר הכרה משך חודש ימים. אחר כך הועבר לבית החולים לוינשטיין ברעננה לצורך שיקום. נוכח מצבו, הוחלט כי תיבדק יכולתו לעמוד לדין, ובחוות הדעת מיום 25.11.07 מתאר ד"ר מירז כי בבדיקה מיום 4.11.07 המשיב נכנס לחדר "בעזרת הליכון. בהכרה. מתקשה בהליכה. לבוש חיתול. אינו מדבר באופן ספונטאני, לשאלות משיב בקצרה רבה ובגמגום. אינו מתמצא בזמן ובמקום ..., ניכרו בעיות זכרון לטווח קצר, בינוני ורחוק. שיתוף הפעולה נראה לקוי וקשור בסבירות גבוהה להפרעה האורגנית ממנה סובל. לשאלות רבות ענה שאינו זוכר כולל לשאלות הקשורות לעבירה למעצר ולמחלתו. אינו מבין או זוכר כלל את הסיטואציה המשפטית בה נמצא. הרושם על סמך המסמכים והבדיקה שמדובר ב- Vascular Dementia (שיטיון שמקורו במערכת כלי הדם) עם פגיעה קשה בכל תחומי הקוגניציה."
בסיכום חוות הדעת נקבע כי המשיב לוקה ב"פגיעה קשה בכל תחומי הקוגניציה, בשל דמנציה וסקולרית. יש תאור מצב פסיכוטי כנראה גם הוא על רקע הפגיעה האורגנית והנו מטופל בתרופות רבות ביניהן תרופות נוגדות דיכאון..., נוגדות פסיכוזה... והרגעתיות... . ... אין עדות בתקופה שקדמה לעבירה או בזמן ביצועה לקיום מצב פסיכוטי, ולדעתנו היה אז בר עונשין. סיכום: בשל הפגיעה האורגנית הקשה ממנה סובל, אשר הביאה למצבו הרפואי והנפשי דהיום, אינו מסוגל לשתף פעולה עם עורך דינו להבין את ההליכים המשפטיים. אינו מסוגל לעמוד לדין."
בתשובה לשאלות הבהרה כתב הפסיכיאטר במכתב מיום 10.12.07 כי "מדובר במצב פחות או יותר קבוע ולהערכתנו הסיכויים שמצבו הקוגניטיבי והנפשי ישתפרו באופן שיאפשר לו לעמוד לדין בהליך הפלילי הנם בסבירות נמוכה." בהתחשב במצבו, כתב עוד הפסיכיאטר כי אין מקום לאשפז את המשיב במחלקה הפסיכיאטרית, וכן ציין שלאור אי מסוגלותו לעמוד לדין, ניתן להורות כי "יהיה במסגרת צו לטיפול מרפאתי כפוי לצורך מעקב פסיכיאטרי, וזאת בהתחשב בבעיותיו הקוגניטיביות ובעיית הניידות שלו."
בעקבות כל זה, החליט בית המשפט המחוזי ביום 2.1.08 להפסיק את ההליכים נגד המשיב בשל אי מסוגלותו לעמוד לדין ולהבין את הנעשה במשפטו, כל זאת על פי סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982.
עוד הורה בית המשפט בהחלטתו: "על פי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991, כי הנאשם יהיה במעקב פסיכיאטרי וטיפול מרפאתי כפוי, וזאת בהתאם לתדירות ולקביעת המרפאה, כפי שיקבע אותן הפסיכיאטר המחוזי."
3.מאז ועד להחלטת הוועדה מיום 26.5.10, שעליה נסב הערעור, שהה המשיב בבית אמו, האפוטרופסית על גופו ורכושו (תמ"ש קריות 11462/06), נזקק לתרופות, ולדברי האם: "הוא כמו ילד בן 4, 5. ... פעם בחצי שנה ראנו באים בפני הוועדה, אך אין טעם. המצב סטטי לחלוטין. ... הוא לא אלים, רגוע לחלוטין, גוש בשר שיושב ואוכל ...".
רופאי המרכז לבריאות הנפש בנהריה, המקיים את הטיפול הרפואי הכפוי על המשיב, מתארים במכתבם אל הוועדה מיום 25.5.10 את עברו של המערער אשר הועבר לבית החולים לוינשטיין לטיפול שיקומי ממושך. "שם אובחן הזיות והוחל טיפול ב- HALIDOL. תוארה ירידה קוגנטיבית. שוחרר כאמור עם המלצה למעקב פסיכיאטרי. במשך (ה)מעקב (ה)פסיכיאטרי במרפאת נהריה, מצבו מתואר כסטטי (מ- 18.6.07), עם האטה פסיכו מוטורית ניכרת, דיבור לא ספונטני, במילים בודדות, ליקויים בהתמצאות וזיכרון, הפך
= 2 =
לחולה סיעודי, סובל מ- RT. + LT. HEMIPARESIS, הפרעות קשות בזיכרון, אפטיה, חוסר תפקוד, שוכב הרבה במיטה. אמו מונתה כאפוטרופוס על גופו ורכושו. ... היא סועדת אותו ודואגת לתת לו את הטיפול התרופתי שהומלץ באופן קבוע." טיפול זה כולל כמה תרופות פסיכיאטריות (כדורים) וכן מטופל התובע באופן קבוע ב - COUMADIN, נגד קרישת דם.
בבדיקה מיום 21.4.10 נמצא כי המשיב "הולך בקושי בעזרת מקל, ניכרים קשיי שמיעה, האטה פסיכומוטורית, שקט, רגוע, פסיבי, אין דיבור ספונטני, כמעט לא עונה על שאלות. יש רושם שאינו מתמצא במקום ובזמן. נותן לעיתים רק תשובות לקוניות 'כן' ו'לא'. דיסארטרי. לא ברור האם מבין את השאלות לא ניתן להתרשם מתוכן החשיבה, לא מגלה התנהגות הלוצינטורית, אפקט שטוח, זיכרון פגום לכל הטווחים. שיפוט ותובנה לקויים."
הרופאים מסכמים: "מדובר במטופל עם דמנציה קשה על רקע ווסקולרי עם פגיעה מוטורית שמתבטאת בחולשה בפלג גוף שמאל ומתהלך בעזרת קב. בעבר אובחן עם מצב הלוצינטורי על רקע אורגני. המטופל משתף פעולה עם מעקב פסיכיאטרי ונטילת הטיפול התרופתי. עקב מצבו הגופני והקוגניטיבי, ובהעדר סיכון, אנו ממליצים על סיום הצו לטיפול מרפאתי כפוי."
4.ביום 26.5.10 דנה הוועדה במצבו של המשיב, כפי סמכותה שבסעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: החוק). במהלך הדיון ישב המשיב מחוץ לחדר הוועדה "נראה מנותק, היה רדום. לא שיתף פעולה. ... אימו מסרה... שהוא זקוק לטיפול סיעודי של 24 שעות ושהוא למעשה פסיבי לחלוטין."
הוועדה העריכה כי אין במשיב מסוכנות, לא לעצמו ולא לאחרים, והחליטה לשחררו מן הטיפול המרפאתי הכפוי בתאריך 10.6.10. הוועדה נימקה את החלטתה בכך ש"לאור מצבו הגופני הקשה... הועדה נעתרת לבקשה ומורה על שחרורו מן הצו".
5.לטענת המערער יש לבטל את החלטת הוועדה.
הצו לטיפול מרפאתי כפוי ניתן, כזכור, ביום 2.1.08. לטענת המערער, "החלטת הוועדה לבטל את הצו לחלוטין, לאחר תקופה כה קצרה, בעבירה כה חמורה, כאשר אין בפניה כל חוות דעת הקובעת כי מצבו של המשיב הנו קבוע ואין כל סיכוי לשיקומו - הנה בלתי סבירה באופן קיצוני".
עוד טוען המערער כי החלטת הוועדה "למעשה מבטלת לחלוטין כל פיקוח על מי שלכאורה ביצע רצח אכזרי לפני זמן לא רב, יש בה כדי לפגוע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, והיא פוגעת באינטרס הציבורי ובצורך להגן על שלום הציבור." (סעיף 24 לערעור).
המערער טוען עוד כי החלטת הוועדה מנוגדת לקריטריון שנקבע בפסיקה (רע"א 2289/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 11.3.07), באשר למתן חופשות, קל וחומר שחרור מאשפוז, של חולה שביצע מעשה רצח, שכן התקופה שחלפה מאז תחילת האשפוז קצרה. כפי שנקבע שם יש לבדוק "האם חל מתחילת אשפוזו של (החולה) שינוי יסודי ובסיסי, רציף ולאורך זמן, בעקבות טיפול במסגרת אשפוזו, שיש בו כדי לשלול ברמת ודאות גבוהה את מסוכנותו לשלום הציבור, לחלק ממנו, או לעצמו." תנאים אלה לא התקיימו, לטענת המערער, לגבי המשיב.
כמו כן, מסתמך המערער על דברים שנכתבו לאחרונה בע"ו (מחוזי חיפה) 18082-06-10 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 27.6.10, שם נכתב כך, כמצוטט בסעיף 23 של הערעור:
"אכן, יש קושי במסקנה לפיה מוקנית לוועדה הסמכות לבטל את הצו או להביא לשחרורו של החולה המאושפז מכוח הצו, ללא תנאי. כך במיוחד כאשר אנו משווים לנגד עינינו את הדוגמא הקיצונית שלפיה אדם נאשם ברצח, הוברר כי הוא חולה נפש על פי חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט; הוצא צו אשפוז, והוא מאושפז בכפיה בבית החולים לחולי נפש, מכוחו של הצו. חולפת תקופה קצרה של חודשיים שלושה, הוועדה דנה בעניינו, והיא מגיעה למסקנה כי מחלתו הוטבה במהירות הבזק ויש לשחררו. החלטה כזו, במיוחד שעה שהיא ניתנת על ידי הוועדה בלא ששמעה תחילה את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אינה מתיישבת עם ההכרעה השיפוטית המחייבת, העומדת ביסודו של האשפוז הפלילי, היא מסכלת את ההליך המשפטי הפלילי שהופסק, אך טרם הסתיים, יש בה כדי לפגוע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, היא עשויה לפגוע באינטרס הציבורי ובצורך להגן על שלום הציבור, ויקשה לפיכך לראות, כי יש ליתן לה תוקף.
קושי זה, לדעתי, אינו מצדיק לשלול מן הוועדה את סמכותה להביא לסיום האשפוז הפלילי, ככתוב במפורש בחוק, אם כי נדרש, כי היא תורה כן, רק לאחר שתאפשר לנציג היועץ המשפטי לממשלה, להביא בפניה את עמדתו. היועץ המשפטי האמון על שמירת האינטרס הציבורי יוכל, במקרה המתאים, לערער על ההחלטה, ואף לבקש מערכאת הערעור לעכב את שחרורו של החולה, עד להכרעה בערעור."
6.מדובר אפוא בחולה, שביצע רצח, ולאחר שנתיים וחצי מן המועד שניתן בוטל הצו שחייבו לקבל טיפול מרפאתי כפוי. הוא לא היה מסוגל לעמוד לדין, ולא נענש, אף לא הורשע, אף שבעת ביצוע העבירה היה בר עונשין. במבט ראשון, נראה אכן, כי דין לא נעשה עם המשיב, שכן לאחר עבור שנתיים וחצי בלבד של טיפול, הוא חוזר להיות אדם בר חורין בלא פיקוח ומגבלה, שלא לדבר על עונש.
7.ניתן להשוות בין המשיב לבין מצבו של חולה פלוני בו דנתי ביום 19.5.02 (ע"ש 709/02, פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית "שער מנשה". גם שם דובר בחולה שביצע "מעשים נפשעים, ברוטאליים ואכזריים שאינם מתיישבים עם השכל ומזעזעים את הרגש". ערעורו על ההחלטה שלא ליתן לו חופשות כלל נדחה, ובאשר לכך נאמר בין היתר, באותו מקרה כי:
"יש חשיבות רבה לטיב וחומרת המעשה שהביא לאשפוז ולהוצאת הצו. כך גם לגבי פרק הזמן (הקצר מאוד בענייננו), שחלף מאז
= 3 =
הארועים החמורים שבגינם הוצא צו האשפוז, ועד למועד הדיון בועדה. מטרת האשפוז היא לטפל בחולה ולרפאו, ... היא מצריכה טיפול אינטנסיבי וממושך, וברוב המקרים, אם לא בכולם, על פני שנים. ... כל עוד החולה ... עדיין חולה, ואפשר שהוא אף מסוכן, דינו אשפוז או טיפול מרפאתי, אפילו כפוי."
חשיבות זו, באשר לתקופת הזמן הממושכת הצריכה לחלוף עד אשר יוסרו הטיפול והפיקוח על החולה שביצע מעשה רצח, נעוצה ביסוד נוסף, הקשור לכך שהצו ויישומו קשורים קשר בלתי נפרד להליך הפלילי שבמסגרתו הוצא הצו, והנעשה עם החולה לאחר שמשפטו הופסק, אינו רק נושר רפואי, אלא גם משפטי, כחלק מן הפעולות לאכיפת החוק והמשפט, ועשיית צדק. לכן, כך פורט שם בהרחבה:
"על הועדה לשקול גם את ההיבט הציבורי בשוקלה את החלטתה בענינו של החולה. המונח 'שלום הציבור', ... הוא רחב דיו כדי שיצדיק לקיחה בחשבון, שיקולים של טובת הציבור, ושל האינטרס הציבורי, בנפרד מן המסוכנות שבמערער, ניתן אף להרחיבו, ולפרשו בהקשרנו, כ'תקנת הציבור'. שחרורו של המערער לחופשה כבר עכשיו, כשנתיים וחצי לאחר הרצח המזוויע והתקיפה הברוטלית שביצע נגד בתו ונגד דניאל, יש בו כדי לפגוע 'בשלטון החוק' וב'אמון הציבור במערכת אכיפת החוק', מערכת שהועדה הפסיכיאטרית היא חלק ממנה. 'תחושת הצדק של הציבור', אינה מתיישבת, לדעתי, עם העתרות לערעור."
8.בענייננו, חלפה תקופה קצרה יחסית, מאז מעשה הרצח (5.9.05) עד לשחרור (10.6.10). תקופה עוד יותר קצרה חלפה מאז שניתן הצו (2.1.08) ועד היום. ברגיל, אין מקום לשחרורו של מי שעשה מעשה רצח, מן האשפוז, לאחר תקופה כה קצרה. לו כך ייעשה, יתפרש הדבר כי הסיכון עדיין קיים, וההגנה על הציבור מפני הסיכון שבחולה, לא הושגה. הדבר נראה, כמו כן, כמעין "עקיפה" של ההליך הפלילי תוך התחמקות מעונש, שיש עמה פגיעה באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, שמטרתה, ראשית דבר, להגן על הציבור מן הסיכון שבמבצע המעשה. זאת אין להרשות.
9.במקרה דנן, שוררות נסיבות כה חריגות ויוצאות דופן, המצדיקות את החלטת הוועדה על אף הזמן הקצר שחלף מאז ביצוע מעשה הרצח.
בחוות הדעת מיום 25.11.07 נסקר מצבו של המשיב, שלקה באירוע מוחי קשה, ובהשלמה מיום 10.12.07 נכתב על ידי הרופאים: "להערכתנו הסיכויים שמצבו הקוגניטיבי והנפשי ישתפרו באופן שיאפשר לו לעמוד לדין בהליך פלילי הנם בסבירות נמוכה." למעשה, כך נראה, אין לכך סיכויים כלל.
הוסף לכך את דברי הרופאים בפנייתם אל הוועדה מיום 25.5.10 המסבירים כי "מצבו סטטי, ... חולה סיעודי .. אפטיה, חוסר תפקוד, שוכב הרבה במיטה ... אינו מתמצא במקום ובזמן ... מתהלך בעזרת קב", והסק כי זהו מצב קבוע שאין עמו תחזית לשיפור בעתיד. במצב זה, הסיכון לציבור נראה כמוסר בוודאות גבוהה, והסיכוי להעמדתו של המשיב לדין אינו נראה באופק.
בית דין של מטה לא העניש את המשיב. נראה, כי עונשו בא לו מידי שמיים. למחלת הנפש נצטרפה מחלה אנושה לא פחות, שפגעה קשות לא רק בקוגניציה של המשיב אלא גם ביכולות הפיזיות הבסיסיות (הליכה, תנועה וכו') שלו, עד כי הוא, כיום, חולה סיעודי מלא.
10.במצב דברים זה, סבירה המסקנה כי אין עוד טעם בהחזקת המשיב תחת הצו. הסרת הצו אינה שמה, בתנאים אלה, את ההליך הפלילי ללעג ואינה מסכלת אותו. בהעדר מטרה ותכלית בהמשך האשפוז/הטיפול המרפאתי הכפוי, ונוכח העדר הסיכון במשיב לציבור, אין להמשיך בהם.
11.לאור כל האמור, אני מחליט לדחות את הערעור.
ניתן היום, ז' אב תש"ע, 18/07/2010, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 1
