מקרקעין - שיתוף במקרקעין – שותף - ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי התובע אינו זכאי לדמי שימוש ראויים מאחיו הנתבע, עקב שימוש שעשה הנתבע בדירה המשותפת שלהם במהלך 7 השנים האחרונות, בין היתר, משתביעתו התיישנה, משבהתנהגותו ויתר על זכותו לדמי שימוש ראויים, ומשלא הוכיח כי נמנע ממנו להשתמש בדירה.
עובדות: עסקינן בדירת ירושה, בה לתובע 25% מהזכויות בה ולנתבע 75% מהן. לאחר פטירת ההורים בשנת 1997, המשיך הנתבע להתגורר בדירה. בשנת 1999 שלח ב"כ התובע מכתב לנתבע, בו ביקש את הסכמת הנתבע לפירוק השיתוף בדירה, וכן נדרש הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים. התובע לא הגיש תביעה סמוך לאחר מכן.
טענות הנתבע, בין היתר: התיישנות, שיהוי, ויתור, השתק ומניעות.
בית המשפט קבע:
(1) נדחית טענת התובע, המתבססת על סע' 115(א) לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן חוק הירושה), משהתביעה על בסיס עילה זו התיישנה: באין הסכמה בין יורשים בדבר דמי השכירות שצריך לשלם היורש שגר בדירה בעת פטירת המוריש ליתר היורשים, יוכרע הדבר ע"י ביהמ"ש. על יורש הרוצה לתבוע דמי שכירות מהיורש שממשיך לגור בדירה לאחר פטירת ההורה, להגיש את תביעתו לביהמ"ש בתוך תקופת ההתיישנות. במקרה דנן, עברו יותר מ 7 שנים מיום פטירת ההורים בשנת 1997, והתובע לא הגיש בתוך תקופה זו תביעה עפ"י סע' 114 לחוק הירושה. (2) נדחית טענת התובע, המתבססת על סע' 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, משהתובע לא הוכיח כי נמנע ממנו לעשות שימוש בדירה, ואף לא טען זאת בכתב התביעה. התובע מעולם לא ביקש לעשות שימוש בחלקו בדירה, והנתבע מעולם לא סירב, ולא מנע ממנו לעשות כן. התובע אף מעולם לא נשא בהוצאות אחזקת הדירה, ולא השתתף בתשלום דמי החכירה השנתיים, אותם שילם הנתבע לבדו. התנהגותו והתנהלותו של התובע במהלך כל השנים כשלא התעניין כלל בנעשה בדירה ומעולם לא ביקש לעשות בה כל שימוש מלמדת, כי ראה בנתבע אחראי לתחזוקת הדירה ולשמירתה אף עבורו ובתמורה, הוא ויתר על דמי השימוש הראויים. (3) נדחית טענת התובע מכוח דיני עשיית עשר ולא במשפט: הנתבע הוכיח כי התובע ויתר על הדרישה לדמי שימוש ראויים, וכי הייתה ביניהם הבנה, לפיה עד למכירת הדירה, יכול הנתבע להתגורר בה ללא תשלום. העובדה כי מאז שנת 1999, עת שלח התובע את מכתב הדרישה לדמי שימוש ראויים, לא פנה התובע שוב אל הנתבע ולא הגיש כנגדו תביעה כפי שהתריע שיעשה, מלמדת כי התובע ויתר על דמי השימוש. התובע אף לקה בשיהוי מהותי ביותר. כמו כן, מהרגע בו הביע התובע את רצונו לפרק את השיתוף, הנתבע לא הפריע כלל למהלך זה ושיתף פעולה באופן מלא. הנתבע הסתמך על הבנה זו, ולו היה יודע כי הוא היה נתבע בגין דמי שימוש ראויים, ייתכן מאוד כי הוא היה מסכים כבר לפני זמן רב למכור את הדירה, לעבור לדירה קטנה יותר ולא להיות מחויב בדמי שימוש ראויים.
בשם התובע: אורי ויזנברג; בשם הנתבע: ישראל זלישנסקי.
בית משפט לענייני משפחה במחוז ת"א
תמ"ש 09-35250
בפני: כב' השופט נפתלי שילה
התובע: פלוני
ע"י עו"ד אורי ויזנברג
נגד
הנתבע: אלמוני
ע"י עו"ד ישראל זלישנסקי
פסק דין
האם זכאי התובע לדמי שימוש ראויים מאחיו הנתבע, עקב שימוש שעשה הנתבע בדירה המשותפת של הצדדים במהלך שבע השנים האחרונות?
א.רקע עובדתי וטענות הצדדים
1.להורי הצדדים היתה דירה ב... (להלן: "הדירה"). אבי הצדדים העביר בחייו את זכויותיו במחצית הדירה לנתבע ואילו אמם של הצדדים הורישה לשני הצדדים - שהם שני ילדיה - את זכויותיה במחצית הדירה שלה, בחלקים שווים. כפועל יוצא מכך, לתובע יש 25% מהזכויות בדירה ולנתבע 75%.
2.התובע עזב את הדירה בעקבות נישואיו לפני יותר מארבעים שנה ואילו הנתבע המשיך להתגורר בדירה יחד עם הוריו.
3.אף לאחר פטירת שני ההורים בשנת 1997, המשיך הנתבע להתגורר בדירה.
4.ביום 22.3.99 שלח ב"כ התובע מכתב לנתבע ובו ביקש את הסכמת הנתבע לפירוק השיתוף בדירה וכן נדרש הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 175 דולר לחודש. במכתב נאמר כי: "במידה ולא תהא הענות מצידך הורה לי מרשי לפנות לערכאות הן בתביעה לתשלום דמי שכירות והן בתביעה לפרוק השיתוף בדירה".
5.אין מחלוקת כי התובע לא הגיש תביעה סמוך לאחר מכן. התובע טוען כי הדבר נבע מאיומי אלימות שנקט כנגדו הנתבע, אשר בגינה הוגשה על ידו תלונה במשטרה. הנתבע מכחיש כי נקט באלימות כלשהיא.
6.ביום 27.5.09 הגיש התובע תביעה זו שעניינה פירוק השיתוף בדירה וכן תביעה כספית על סך של 84,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים, לאור שימוש הנתבע בחלקו בדירה (25%), במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. בנוסף, עתר התובע לדמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה ועד לפינוי הנתבע בפועל מן הדירה, בסך של 1,000 ₪ לחודש.
7.הנתבע טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה לשכר ראוי בגין התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות. הנתבע הוסיף וטען כי התובע וויתר על שכר הדירה הראוי ובהסתמך על מצג זה, שינה את מצבו לרעה. לדבריו, הצדדים הגיעו להסכם לפיו הנתבע יסכים לפירוק השיתוף בדירה מייד כשהתובע יבקש זאת ולא יערים קשיים ובתמורה, יוותר התובע על דמי השימוש הראויים. כמו כן, טען הנתבע כי העובדה שבמשך יותר מעשר שנים לאחר שנשלח המכתב הנ"ל, התובע לא פנה אליו בבקשה לדמי שימוש ראויים, מלמדת על ויתור מצידו.
8.בנוסף, טוען הנתבע כי התובע נהנה מהדירה והשתמש בה לאחסון חפציו האישיים לרבות תקליטים, ספרים ותמונות והוא לא עשה בדירה שימוש ייחודי.
9.כמו כן, הנתבע צירף לכתב הגנתו מכתב שכתב לו התובע ביום 19.5.09 (להלן: "המכתב") ובו אומר התובע כי:
"כידוע לך בעוד מספר חודשים תמלאנה 12 שנה לפטירת הורינו ז"ל. מאז ועד היום אתה מחזיק בנכס שאינו לגמרי שלך. 25 האחוזים שלי בנכס אינם דבר של מה בכך ורק שכר הדירה היחסי עבורה לתקופה זו הוא סכום מאוד נכבד. בחשבון גס, אפילו אם ניקח 1,000$ לחודש לדירה הרי 250$ לחודש ל - 12 שנה הם סכום של 36,000$ או בערך 144,000 ₪ (!!) כלומר קיבלת מתנה לא רעה עד כה כאשר גם אתה וגם כל מי שאתה מכניס לדירה לא משלם דבר.
אני, לעומת זאת, לא קיבלתי אגורה אחת על הנכס לכל אורך תקופה זו.
אתה כל הזמן מבקש אורך רוח והתחשבות אבל איפה ההתחשבות בי שמזה תקופה ארוכה מאוד אני חי כפנסיונר וכבר מזמן מזמן לא "גרויסע פאדינער".
= 2 =
היות ואני גם מתקדם בגיל ואיני מעוניין להשאיר את ענין הדירה ... לטיפול הדורות הבאים אני מתכוון לפעול לפירוק השותפות בינינו בעניין הדירה ..."
10.לדברי הנתבע, המכתב מלמד כי התובע ויתר על תביעתו לדמי שימוש ראויים והודה כי מדובר במתנה שהוא העניק לו.
11.הנתבע אף טען שבמהלך כל השנים, הוא שילם לבדו את דמי החכירה למנהל מקרקעי ישראל ואף את יתר ההוצאות הכרוכות בתחזוקת הדירה כגון תיקון בעיות צנרת, תיקון ארונות מטבח, תיקון כלים סניטריים ועוד. לדבריו, העובדה שהתובע מעולם לא השתתף בעלויות אלו ולא הראה כל התעניינות במצבה של הדירה, מלמדת כי התובע ויתר על דמי השימוש הראויים. הנתבע צירף לתצהירו קבלות ואסמכתאות על הוצאותיו משנת 1998 ועד שנת 2009 בסך כולל של 18,255 ₪.
12.זאת ועוד: הנתבע טען כי הוא מעולם לא מנע מהתובע לעשות שימוש סביר בדירה שהיא בת שלושה חדרים והתובע היה חופשי לעשות שימוש ברבע מהדירה שבבעלותו. לדבריו הוא: "תמיד היה מוזמן, הוא עצמו או מי מבני משפחתו, לבוא ולגור בחדר הנוסף שקיים בדירה".
13.כמו כן, הנתבע טוען כי מצבו הבריאותי רופף מאוד ולדבריו, לו היה יודע כי התובע היה דורש ממנו דמי שימוש ראויים עבור כל השנים שעברו, הוא היה בוחר לפרק את השיתוף בדירה כבר מזמן והיה עובר להתגורר בדירה קטנה יותר.
14.הנתבע טען כטענה חילופית כי אם בהמ"ש ייקבע כי עליו לשלם דמי שכירות ראויים לתובע, יש להפחית רבע מסך כל ההוצאות הרבות שהוציא הנתבע לצורך תחזוקת הדירה לרבות דמי חכירה, דמי היוון, ביטוח מבנה ושיפוץ הדירה, לפי קבלות ואסמכתאות שצורפו.
15.מייד לאחר שהוגשה התביעה, שיתף הנתבע פעולה עם התובע לצורך מכירת הדירה והצדדים חתמו על הסכם למכירת הדירה לצד ג', ביום 3.8.09.
16.לפיכך, נותר לדון בתובענה לדמי שימוש ראויים.
17.התובע הגיש סיכומיו ביום 31.5.10 וסיכומי התשובה הוגשו ביום 12.7.10.
ב.דיון והכרעה
1.התובע מבסס בסיכומיו את תביעתו לדמי שימוש ראויים על שלוש עילות:
2. הראשונה: על פי סעיף 115(א) לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 הקובע כי:
"דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה, דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על ידי בית המשפט".
3.השנייה: על פי סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 הקובע כי:
"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
4.השלישית: מכח דיני עשיית עשר ולא במשפט אשר מחייבים השבת טובת ההנאה שממנה נהנה הנתבע שלא כדין על חשבון התובע. (ראה למשל: ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 633).
5.האם קיימת לנתבע הגנה מפני עילות אלו?
(א) העילה הראשונה - סעיף 115 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965
6.אני סבור כי ביחס לעילה הראשונה, יש לקבל את עמדת הנתבע כי התביעה התיישנה.
7.לאחרונה, ניתן ע"י כב' השופט סארי ג'יוסי פסק דין (תמ"ש 3760/05 י.צ. נ' ח.צ, ניתן ביום 8.6.10 להלן: "פסק דין י.צ.") העוסק בטענת התיישנות של תביעה לפי סעיף 114 (ב) לחוק הירושה. סעיף זה, הדן במשק חקלאי קובע, כי באם אין הסכמה בין היורשים מה שווי המשק ומה הפיצוי שעל היורש שנמסר לו המשק החקלאי לשלם ליתר היורשים, יחליט בדבר בית המשפט.
= 3 =
8.סעיף 115 לחוק הירושה אשר עוסק בדירת מגורים קובע, כי באין הסכמה בין היורשים בדבר דמי השכירות שצריך לשלם היורש שגר בדירה בעת פטירת המוריש ליתר היורשים, יוכרע הדבר ע"י בית המשפט.
9.בפסק דין י.צ. קבע בית המשפט ביחס לזכות על פי סעיף 114 לחוק הירושה כי:
"גם אם נאמר, כי לא בא כל ויתור מצד התובעים או מי מהם, הרי שזכותם לקבל את אותו פיצוי על פי סעיף 114 אינה נמשכת לעד משהיא נתגבשה מיד עם פטירת האב המנוח בשנת 1978. סבורני כי על התובעים היה לתבוע זכות זו, לכל המאוחר, תוך 7 שנים ממועד פטירת המנוח ומשלא עשו כן הרי שתביעתה זו התיישנה".
10.אני סבור כי האמור לעיל ביחס לסעיף 114 לחוק הירושה, חל באותה מידה אף על הקבוע בסעיף 115 לחוק הירושה. כשם שיורשים צריכים לתבוע את חלקם בפיצוי בגין המשק החקלאי בתוך תקופת ההתיישנות, כך גם על יורש הרוצה לתבוע דמי שכירות מהיורש שממשיך לגור בדירה לאחר פטירת ההורה על פי סעיף זה, להגיש את תביעתו לבית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות.
11.במקרה דנן, עברו יותר משבע שנים מיום פטירת ההורים בשנת 1997 והתובע לא הגיש בתוך תקופה זו תביעה על פי סעיף זה. לפיכך, תביעת התובע על בסיס עילה זו התיישנה.
(ב) העילה שנייה - סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969
12.כפי שנפסק בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (ניתן ביום 20.1.93) החובה לתשלום דמי שימוש ראויים על פי סעיף זה קיימת:
"רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים".
13.על אף הביקורת שהושמעה על הלכה זו מפי כב' השופט אנגלרד בע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד ואח' (פ"ד נג (4) 769 בעמ' 778), הלכה זו בעינה עומדת ולפיכך דמי שימוש ראויים ייפסקו רק כאשר שותף אחד משתמש בדירה באופן בלעדי ומונע מהשותף השני להשתמש אף הוא בנכס.
14.במקרה דנן, התובע לא הוכיח כי נמנע ממנו לעשות שימוש בדירה והוא אף לא טען זאת בכתב התביעה. אדרבא, בסעיף 5.1 לכתב התביעה טען התובע כי: "מתוך התחשבות בנתבע לא פעל התובע למימוש זכותו, לא בדרך של פירוק שיתוף ואף לא בדרך של קבלת דמי שכירות ראויים".
15.התובע מעולם לא ביקש לעשות שימוש בחלקו בדירה והנתבע מעולם לא סירב ולא מנע ממנו לעשות כן. התובע אף מעולם לא נשא בהוצאות אחזקת הדירה ולא השתתף בתשלום דמי החכירה השנתיים שאותם שילם הנתבע לבדו. התנהגותו והתנהלותו של התובע במהלך כל השנים - כאשר הוא לא התעניין כלל בנעשה בדירה ומעולם לא ביקש לעשות בה כל שימוש - מלמדת כי הוא ראה בנתבע אחראי לתחזוקת הדירה ולשמירתה אף עבורו ובתמורה, הוא וויתר על דמי השימוש הראויים. לפיכך, אף דין העילה השנייה להידחות.
(ג) העילה השלישית - דיני עשיית עשר ולא במשפט
16.אני סבור כי הנתבע הצליח להרים את הנטל הדרוש והוא הוכיח כי התובע ויתר על הדרישה לדמי שימוש ראויים וכי היתה ביניהם הבנה לפיה עד למכירת הדירה, יכול הנתבע להתגורר בה ללא תשלום. לפיכך, לא עומדת לו אף עילה זו. ואלו נימוקיי:
17. הנימוק הראשון - במכתב אמר התובע במפורש לנתבע כי: "קיבלת מתנה לא רעה". זוהי הודאת בעל דין לפיה, התובע ויתר על חלקו בדמי השימוש הראויים וראה בויתורו משום מתנה לנתבע.
18.הנימוק השני - העובדה כי מאז שנת 1999, עת שלח התובע את מכתב הדרישה לדמי שימוש ראויים, לא פנה התובע שוב אל הנתבע ולא הגיש כנגדו תביעה כפי שהתריעה שיעשה, מלמדת כי התובע ויתר על דמי השימוש. הטענה כי לאור איומים שנקט הנתבע כלפי התובע ומשפחתו נמנע התובע מלהגיש תביעה אינה מהווה הסבר מספק. אדרבא, העובדה כי התובע הגיש כנגד אחיו תלונה במשטרה מלמדת כי היחסים ביניהם היו גרועים וסביר כי לו רצה התובע לקבל את דמי השכר הראויים, הוא היה מגיש תביעה כנגדו.
19.נראה כי התובע אכן ריחם על אחיו שמצבו הבריאותי קשה כבר שנים רבות ואין לו משפחה משלו. לפיכך, בהתנהגותו ובעובדה שלא הגיש כנגדו כבר אז תובענה לדמי שימוש, הוא גרם לנתבע להבין כי הוא מוותר על דמי
= 4 =
השימוש בדירה.
20.העובדה כי במשך עשר שנים מיום שפנה התובע לנתבע בכתב וביקש דמי שימוש ראויים, לא פנה אליו התובע שוב עד סמוך להגשת תביעה זו, מלמדת כי התובע ויתר על זכותו.
21.במקרה דנן, התובע אף לקה בשיהוי מהותי ביותר. כפי שנקבע בע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ואח' נ' לאה יונגר, פ"ד מה (3) 749 בעמ' 756:
מה הן איפוא הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שיהוי למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות? אפשר לשקול טענה כזו בחיוב בנסיבות שבהן ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע כי ויתר או מחל על זכותו... או בנסיבות שבהן בשל שיהוי בהגשת התביעה שינו צד שני או צד שלישי את מצבם לרעה... או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תם לב".
22.במקרה דנן מתקיימות כל שלושת הדרישות הנ"ל. התנהגות התובע במהלך כל השנים - כאשר משנת 1999 הוא לא עשה דבר על מנת לדרוש את דמי השימוש הראויים למרות הצהרותיו כי יפנה לערכאות בנושא - מלמדת כי הוא וויתר על דרישתו. כמו כן, לו הנתבע היה יודע כי יידרש לשלם דמי שימוש, ייתכן מאוד כי הוא היה מסכים כבר לפני שנים רבות למכור את הדירה ולעבור לדירה קטנה יותר. בנוסף, השיהוי במקרה דנן נעשה בחוסר תם לב והמכתב מעיד על כך.
ראה: ע"א (ת"א) 1414/00 דן גת בע"מ נ' עונה יוסף ואח' (ניתן ביום 3.12.01).
וכן: תמ"ש (ירושלים) 22890/05 י.א. כ. ואח' נ' ב.כ.ש ואח' (ניתן ביום 16.11.08).
23.אף העובדה שהנתבע שיתף מייד פעולה עם התובע לאחר שתביעה דנן הוגשה, ותוך זמן קצר ביותר הדירה נמכרה ללא כל עיכובים מצד הנתבע, מלמדת כי הנתבע הבין כי כל עוד לא מבקש התובע את פירוק השיתוף, הוא יכול לגור בדירה ללא תשלום חלקו של התובע. מרגע שהביע התובע את רצונו לפרק את השיתוף, הנתבע לא הפריע כלל למהלך זה ושיתף פעולה באופן מלא. הנתבע הסתמך על הבנה זו, ולו היה יודע כי הוא היה נתבע בגין דמי שימוש ראויים, ייתכן מאוד כי הוא היה מסכים כבר לפני זמן רב למכור את הדירה, לעבור לדירה קטנה יותר ולא להיות מחויב בדמי שימוש ראויים.
24.יפים לעניינו הדברים שנקבעו בפסק דין י.צ.:
"גם אם בשלב כלשהו....פנה אל התובע וביקש לקבל את חלקו בנחלה, בחר במשך למעלה מ- 20 שנה לקפוא על שמריו ולא ידע לספק הסבר הגיוני לפשר המתנתו משך תקופה ארוכה זו, מבלי לעתור לבית המשפט לקבלת חלקו הנטען במשק....המתנתו הממושכת במהלך עשרות השנים, העדר התנגדות מצידו להמשך אחזקת המשק על ידי התובע, ניהולו ונשיאתו בתשלום המיסים והחובות המוטלים עליו, כמוה כזניחת הזכות, המקימה מניעות והשתק...קבלת טענות הנתבעים בנסיבות דנן כמוה כמתן הכשר להתנהגותם הפסולה. התנהגות זו גרמה לתובע להסתמך על אותה הסכמה משפחתית ולפחות לאותה הסכמה שבשתיקה... אילו דרישת הנתבעים היתה מועלית בזמן אמת ולא היו משתהים משך 30 שנה, הרי שלרשות התובע עמדה אז זכות הבחירה בין שתי חלופות, האחת להמשיך ולהחזיק במשק ולקיימו ובה בעת לפצות את שאר היורשים, והשניה, לבחור למכור את המשק כבר אז, כאשר כולם מתחלקים בכספי התמורה".
25.סיכומו של דבר: יש לדחות את תביעת התובע על כל עילותיה.
26.התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
ניתן היום, ה' במנחם אב תש"ע, 16/07/2010, בהעדר הצדדים.
