רשויות מקומיות - ביוב – היטל ביוב - בית משפט השלום הכריע בסוגיות העקרוניות המקדמיות הדרושות להכרעה בעררי ביוב, אשר הוגשו על ידי תושבי זכרון יעקב, כנגד הטלי ביוב בהם חוייבו בגין הקמת מכון טיהור שפכים.
תחילה, נקבע כי לוועדת הערר סמכות עניינית לדון בעררים הן לאור ההסדר הדיוני שחל על הצדדים והן מבחינה מהותית. כמו כן, נקבע כי לאור פגמים בדרישת התשלום, יוגמשו תנאי השיהוי וההתיישנות על הגשת העררים. לבסוף, נקבע כי זהות המשלם הראוי, אשר תקבע על פי זיקת הנאה רלוונטית, טעונה הכרעה עובדתית ולכן תדון בהמשך.
המשיבה, היא המועצה המקומית זכרון יעקב, הקימה בריכות חימצון לסילוק שפכים. ברבות השנים, הסתבר כי השפכים לא טופלו בהתאם לתקנים הנדרשים והמשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות דרשו הקמת מכון טיהור שפכים נאות. לעוררים, תושבי זכרון יעקב, נשלחו הודעות חיוב בהיטל ביוב בגין הקמת מכון הטיהור. בעקבות זאת, הוגשו שורה נרחבת של עררי ביוב, אשר אוחדו. ההחלטה נגעה לסוגיות המקדמיות הדרושות להכרעה בטרם מתן ההחלטה הסופית בעררים: הסמכות העניינית של ועדת הערר, שיהוי, ההתיישנות, פגמים בדרישות התשלום וזהות המשלם הנכון.
בית המשפט קבע:
בעתירה מנהלית אחרת אשר הגישו חלק מן העוררים, הוסכם כי כל טענות העותרים בעתירתם הנוכחית יובאו בפני ועדת ערר לענייני ביוב. ההסדר הדיוני האמור אף עולה בקנה אחד עם סמכותה הנרחבת של ועדת הערר, כפי שהוגדר בפסיקה לפיה, לגופי הערר נתונה הסמכות לדון ולהחליט בשאלה האם נשלחו דרישות תשלום כדין, ומה מצב הדברים אם החיוב בתשלום שהוצא על ידי הרשות אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים בחוק. לנוכח כל אלו, נהיר לחלוטין כי יש לוועדה סמכות עניינית לדון בעררים.
בית המשפט העליון, בהלכת ממן החדישה (רע"א 4990/059), קבע כי יש להקפיד כי הגשת הערר תהא תוך 30 ימים מיום קבלת דרישת התשלום, וכי ליו"ר הוועדה מוקנית סמכות להארכת המועד ב 30 ימים נוספים בלבד. עם זאת, בהלכה האמורה לא נקבעו מסמרות בעניין נפקותם של פגמים בדרישת התשלום.
חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב 1962, קובע כי על המועצה תחילה לקבל החלטה על הקמת המתקן. במקרה דנן, המועצה לא הודיעה לתושביה מהו מועד ההחלטה על התקנת המתקן, אלא הסתפקה רק בהודעה על זכות הערר. נראה כי מכלול פגמים אינו מאיין את דרישות התשלום. עם זאת, יש לקחת בחשבון נתונים אלו, שעה שדנים בסוגיית המועד הנאות להגשת ערר. מאידך, עורר לא יהיה רשאי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר כל אימת שיעלה רצון מלפניו. אשר על כן, יש לדון בעררים בהתאם למועד האחרון להגשת בקשה להארכת מועד שנלוותה להם, שנקבע על ידי בית המשפט, תוך בחינת חריגים לגופם.
בפסיקה נקבע כי נושא בנטל הביוב הוא מי שיש לו זיקת הנאה המצדיקה הטלת החיוב בהיטל הביוב על בעל נכס. בחינת השאלה מי הוא בעל זיקת ההנאה שיש להשית עליו את נטל החיוב, היא שאלה של עובדה שיש לבחון אותה בנסיבות כל מקרה. ההכרעה בסוגיה האמורה היא עובדתית ולא ניתנת להכרעה אך במימד העקרוני שלה. לא מן הנמנע כי היא מצריכה צירוף בעלי דין נוספים, והם בעלי דין פוטנציאליים שעלולים להיות מחויבים בהיטל הביוב, ושאינם ניצבים בפנינו.
נתקבלו הכרעות בטענות מקדמיות לצורך המשך דיון בסוגיה העיקרית של הטלת היטל ביוב.
ניתן ביום 14.7.10 ע"י כב' הש' ש' לבנוני (שלום חיפה ו' ערר)
בשם העוררים: מוני עזורה, בשם המשיבה: קמחי.
בית משפט השלום בחיפה
ו"ע 1016/07
ו"ע 1018/07 זינגר נ' מועצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1019/07 פגירסקי נ' ועדת ערר לעניין גובה שומת ביוב למט"ש זכ
ו"ע 1020/07 לויט נ' מועצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1021/07 שפר נ' מועצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1022/07 בוקסבוים ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1023/07 לרנר ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1024/07 ברק ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1025/07 רוזנטל ואח' נ' מועצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1026/07 מזורסקי נ' מוצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1027/07 מזומן ואח' נ' מועצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1028/07 מזורסקי נ' מועצה מקומית זכרון יעקב
ו"ע 1030/07 נבות ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1031/07 רחמקין ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1032/07 כהן ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1033/07 לוי ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1034/07 לנדמן (מימון) נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1035/07 פירון נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1036/07 פולק נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1037/07 אופיר ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1041/07 טסלר ואח' נ' מועצה מקומית זכרון-יעקב
ו"ע 1042/07 דביר נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1043/07 פדרו ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1044/07 להב נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1045/07 נועם נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1048/07 לובלינסקי ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1049/07 בר משיח נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1050/07 בר משיח נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1051/07 שוורץ נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
= 2 =
ו"ע 1052/07 פרלשטיין נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1053/07 צוק ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1062/07 קאפח ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1065/07 שויילי נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 1066/07 קרייזלר נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 2/08 אברהם נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 16/08 לוי נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 19/08 בללטי ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 20/08 רדין נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 22/08 שחם נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 25/08 סיוון נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 26/08 בלומנפלד ואח' נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 33/08 גנץ נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 35/08 גומפרט נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 48/08 ורדי נ' מועצה מקומית זכרון - יעקב
ו"ע 10671-07-08 בן משה ואח' נ' מ. מ. זכרון יעקב
ו"ע 6768-09-08 בן ארצי ואח' נ' מ. מ. זכרון יעקב
ו"ע 9619-09-08 קלט ואח' נ' מ. מ. זכרון יעקב
בפני: ועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962
כב' השופט ש. לבנוני, סגן נשיא - יו"ר
אינג' סטפן כהן, חבר
עו"ד סאלח חלבי, חבר
העוררים: 1. עו"ד מוני עזורה וע 1016/07
2. זינגר זוהר וע 1018/07
3. בוקסבוים ישראל וע 1022/07
בוקסבוים שולמית וע 1022/07
4. משה ברק וע 1024/07
מאירה ברק וע 1024/07
5. מזורסקי פנינה וע 1026/07
6. מזומן ענת וע 1027/07
מזומן מרדכי וע 1027/07
7. מזורסקי חגי וע 1028/07
8. יובל נבות וע 1030/07
ורד נבות וע 1030/07
9. רפאל רחמקין וע 1031/07
ענת רחמקין וע 1031/07
10. אילנה כהן וע 1032/07
אוהד כהן וע 1032/07
11. שרון לוי וע 1033/07
גדעון לוי וע 1033/07
= 3 =
12. איריס לנדמן (מימון) וע 1034/07
13. מירון זיוה וע 1035/07
14. שמעון פולק וע 1036/07
15. שרית אופיר וע 1037/07
גיא אופיר וע 1037/07
16. אלדד פרלשטיין וע 1052/07
17. קאפח מנשה וע 1062/07
קאפח תמר וע 1062/07
18. יהודית בללטי וע 19/08
חיים בללטי וע 19/08
19. משה בלומנפלד ואח' וע 26/08
20. אורן לרנר ואח' וע 1023/07
21. ניר טסלר וע 1041/07
אורלי מזרחי וע 1041/07
יצחק אמיתי וע 1041/07
22. אייל ורדי וע 48/08
23. עו"ד גיא סיוון וע 25/08
24. אפרים צוק וע 1053/07
מאירה צוק וע 1053/07
25. מתי שחם וע 22/08
26. רות פגירסקי וע 1019/07
27. שפר יחיאל וע 1021/07
28. אורי רוזנטל וע 1025/07
נורית רוזנטל וע 1025/07
29. ארז פדרו וע 1043/07
יעל פדרו וע 1043/07
נתן ברקת וע 1043/07
דבורה ברקת וע 1043/07
30. סרגי לובלינסקי וע 1048/07
יקטרינה לובלינסקי וע 1048/07
31. אבנר בר משיח וע 1049/07
32. יאיר בר משיח וע 1050/07
33. שרית שוורץ וע 1051/07
34. אלברט אברהם וע 2/08
35. ניב ורבקה לוי וע 16/08
36. רן גנץ וע 33/08
37. שושנה גומפרט וע 35/08
38. רפאל רדין וע 20/08
ורדה רדין וע 20/08
39. דביר אליעזר וע 1042/07
40. להב גיא וע 1044/07
41. נטע נועם וע 1045/07
42. נמרוד לויט וע 1020/07
43. עציון וסמדר שויילי וע 1065/07
44. משה ושושנה קרייזלר וע 1066/07
45. צבי ודליה בן משה וע 10671-07-08
46. גיא וענת בן ארצי וע 6768-09-08
47. ארנון וסיגל קלט וע 9619-09-08
ע"י ב"כ עוה"ד 18-1 ו- 47-45. מוני עזורה
19. ישורון
22-20. בן-ארי
24-25. און צוק
נגד
המשיבה: מועצה מקומית זכרון - יעקב
ע"י ב"כ עוה"ד קמחי
פסק דין חלקי
= 4 =
נתוני רקע
1.בשנים 1987 ו- 1990, בעידודה של מנהלת הביוב הארצית והנחיותיה, התקשרה המשיבה (להלן, גם "המועצה") עם קיבוץ מעין צבי (להלן - "הקיבוץ"), המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית חוף הכרמל (להלן - "המועצה האזורית"), והוקמו שם שתי בריכות חימצון, בשטח הקיבוץ, לסילוק שפכיה של המועצה. ברבות השנים הסתבר כי השפכים לא טופלו בהתאם לתקנים הנדרשים והמשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות דרשו הקמת מכון טיהור שפכים נאות.
2.לאחר בחינה של חלופות שונות, אף בהתחשב באילוצים הטופוגרפיים של זכרון יעקב, הוחלט על הקמת מתקן טיהור משותף שישרת הן את המועצה, הן המועצה המקומית פרדיס (להלן - "פרדיס") והן ישובים מסוימים במועצה האזורית. אין עוררין כי בעקבות זאת הוקם מכון טיהור חדש (להלן - "המט"ש"). לשיטתה של המועצה, כעולה מכתב תשובה שהגישה במסגרת מכלול תיקי הערר שבפנינו, היא ציינה כי ביום 16.7.03 אישרה מליאת המועצה את תיקון חוק העזר באופן שמאפשר הטלת היטל ביוב בגין שלב מכון הטיהור וקווי ההולכה המובילים אליו. ביום 6.5.04, כך המשך כתב התשובה, אישררה מליאת המועצה את תיקון חוק העזר לצורך מימון הקמת המט"ש, אישרה את הקמת המט"ש ואת נטילת ההלוואה לצורך הקמתו. ביום 7.7.04 פורסם ברשומות התיקון לחוק העזר.
בחודש ספטמבר 04' הוחל בהקמת המט"ש. חלקה של המועצה בהקמתו, מול הרשויות האחרות, נאמד בסכום של 24,000,000 ₪. בחודש אוגוסט 07' לקראת סיום בדיקת המט"ש והרצתו, נשלחו לתושבי זכרון יעקב, ובהם לעוררים, הודעות חיוב בהיטל ביוב בגין שלב מכון הטיהור שישמש וישרת את העוררים. לכשהסתבר למועצה כי הודעות החיוב לא ציינו את הזכות להגשת ערר הנפיקה המועצה לכלל התושבים הודעות חיוב מתוקנות בחודש ספטמבר 07', בהן נכללה ההודעה על הזכות להגשת ערר בפני ועדת הערר, בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הביוב").
3.בעקבות זאת הונחו בפנינו שורה נרחבת של עררי ביוב. תחילה הונחו בפנינו 41 תיקים. מתוכם העוררים 18-1 מיוצגים על ידי עו"ד עזורה, והוא אישית אף העורר מס' 1 ותיקו הוא "התיק המוביל". העוררים מס' 19, 104 במניין, מיוצגים על ידי עו"ד ישורון. העוררים 22-20 מיוצגים על ידי עו"ד בן-ארי, כאשר בתיק וע 1023/07, נימנים 20 עוררים. העורר 23, עו"ד גיא סיוון, מייצג את עצמו והעוררים 24 ו- 25 מיוצגים על ידי עו"ד צוק.
עוד הונחו בפנינו העררים של העוררים 41-26, שאינם מיוצגים.
4.בישיבת קדם משפט מיום 9.9.08 החלטנו לאחד, ולו באורח זמני, את 41 התיקים האמורים. סבורים היינו, לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין, כי שומה עלינו להקדים ולהכריע בארבע סוגיות מקדמיות שונות על יסוד ההנחה שיכול והכרעתנו בהן תייעל את המשך הדיונים. שתי הסוגיות הראשונות הועלו על ידי המועצה בכתבי התשובה שלה. האחת, בסוגיות השיהוי וההתיישנות בהגשת חלק מהעררים. השנייה, לעניין הטענה להעדר סמכותה העניינית של הוועדה לדון בחלק מן העררים ובחלק מן הסוגיות. משום כך הורינו לב"כ המועצה להקדים ולהגיש טיעונים בכתב לעניין שתי סוגיות אלו.
שתי סוגיות נוספות הועלו על ידי חלק מן העוררים. האחת, לעניין סוגיית זהות המשלם הנכון. השנייה, לעניין פגמים נטענים בדרישות התשלום, אף לעניין סוגיית משלוחן של דרישות התשלום המתוקנות ומידת התוקף שלהן. לעניין זה הורינו לעוררים, בעיקר אלו המיוצגים, כי יגישו את טיעוניהם בסוגיות האמורות, אף ישיבו לטיעוני המועצה האמורים. הורינו למועצה להגיש טיעוניהם המשיבים לטיעוני העוררים.
5.עוד הבהרנו בהחלטנו זו כי לא נזקוף לחובת העוררים את העובדה שחלק מהם לא יגישו סיכומי טענות, הגם שאנו מצפים שהעוררים המיוצגים יעשו כן, והגם שמובן שאף לא נזקוף לחובת אותם עוררים שלא יגישו טיעוניהם, ככל שהדברים יובהרו מסיכומים שכן יוגשו בפנינו. עוד הבהרנו כי בדעתנו להקפיד על הנטען בכתבי הטענות באופן שברי לחלוטין שרק העוררים והמשיבה, בהתאמה, שטענו טענה פלונית בתיק פלוני יהיו רשאים לסכם בעניינה באופן שלא נידרש בשום אופן לכל הרחבת חזית.
ככל שעסקינן בסוגיית זהות המשלם הנכון הבהרנו כי לא נידרש, מטבע הדברים בשלב זה, לכל מימד עובדתי בסוגיה הנדונה אלא רק למימד העקרוני שלה. אף הבהרנו כי נהיה קשובים לחזור בנו ולא להכריע בסוגיה זו ככל שנגיע למסקנה, חרף נטייתנו, כי לא נאות להכריע בה בשלב הזה. לנוכח זאת הורינו כי סיכומי הטענות יקחו בחשבון את שתי החלופות האפשריות. עוד נידרש לכך בהמשך.
6.ועוד ראוי לציין, במימד העקרוני, כי ככל שעסקינן בלקוחותיו של עו"ד ישורון הרי העורר מס' 1 ב-וע 26/08 (להלן, גם "בלומנפלד") ו- 405 עוררים נוספים הקדימו והגישו עתירה מינהלית לכב' בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה שנדונה בעתמ 4412/07 בפני כב' סגן הנשיא גינת. בעתירה זו הגיעו ב"כ הצדדים שם להסכמה שניתן לה תוקף של פסק דין (נספח ג' לסיכומי ב"כ המועצה מיום 9.11.08). משום חשיבותם של הדברים שהוסכמו שם הם יובאו להלן במלואם:
"1.כל טענות העותרים בעתירתם הנוכחית יובאו בפני ועדת ערר לענייני ביוב המכהנת לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962. מבלי לפגוע מכלליות האמור כאן, תהיה ועדת הערר מוסמכת גם לדון בטענתם העיקרית של העותרים בדבר אי התאמתו של חוק העזר לזכרון יעקב (ביוב) תשל"ה-1974, ודרישות התשלום הפרטניות שהוצאו מכוחו, לחקיקה
= 5 =
הראשית המסמיכה, דהיינו חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962.
2.כדי להקל באופן טכני על הדיון בפני ועדת הערר, יוגשו עררים נפרדים על-ידי כל אחד מהעותרים, כאשר באופן מהותי יראו לכל דבר ועניין עררים אלה כאילו הוגשו במועד שבו הוגשה העתירה הנוכחית, 14/11/07. אין מניעה, כמובן, שוועדת הערר הנכבדה, לפי שיקול דעתה תוכל לאחד דיונים או לקבוע דיון אחד בשאלות עובדתיות/משפטיות דומות או זהות. העררים, לפי ההסדר כאן, יוגשו עד יום 29.4.08.
3.למניעת ספק מוצהר כי סמכותה העניינית של ועדת הערר היא, לעניין סעדים מהותיים ודיוניים, כסמכותו של בית משפט זה. עוד ברור, כי כל אחד מהנוגעים בדבר יהיה רשאי לערער, בהתאם לחוק, על החלטה של ועדת הערר.
4.לעניין אותם מקבלי הודעות חיוב להיטל ביוב, שלא הגישו עד היום ערר וגם לא פנו כעותרים לבית משפט זה, הרי יוכלו, אלה, לבקש הארכת מועד להגשת ערר מוועדת הערר, שתחליט בעניין לגופו".
7.לאחר שהונחו בפנינו סיכומי הטענות האמורים ניתנה החלטתו של יו"ר הוועדה מיום 30.6.09. הסתבר כי בעקבות ההחלטה הונחו שישה עררים נוספים שהוחלט לצרף אף אותם לתיק המאוחד. ככל שעסקינן בעוררים 44-42 הם לא היו מיוצגים ויו"ר הוועדה קצב להם מועד להגשת טיעונים בכתב, ככל שרצונם בכך. ככל שעסקינן בעוררים 47-45 אף הם מיוצגים על ידי עו"ד עזורה. משום כך סבר יו"ר הוועדה כי אין צורך בהגשת טיעונים בכתב נוספים בעניינם. לעניין אחרון זה נידרש להלן.
8.בכך לא הסתיימה המסכת. שעה שהתיק היה בעיון ניתן פסק דינו החדיש של בית המשפט העליון ב-רע"א 4990/05 ממן יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה (במאגרי "נבו"; להלן - "הלכת ממן"). לנוכח נתון זה היתרנו לבעלי הדין שבפנינו להגיש טיעון משלים המשליך לעניינו.
9.מטבע הדברים הונחו בפנינו שורה ארוכה ונרחבת של כתבים וטיעונים, בעשרות התיקים שבפנינו, על מאות בעלי הדין שמאחוריהם. משום כך התעכבה החלטתנו עד כה ועם בעלי הדין הסליחה.
10.להלן נידרש לסוגיות המקדמיות הדרושות לפנים בגדר הכרעתנו זו. נעשה כן לא בסדר שתואר מעלה. תחילה נדון בטענת העדר הסמכות העניינית של הוועדה. לאחר מכן נדון במשולב בטענת השיהוי וההתיישנות של המועצה כאשר היא משולבת בטענת העוררים בעניין פגמים בדרישות התשלום. נחתום בדיון בסוגיה המרכזית בעניין זהות המשלם הנכון.
11.ב"כ המועצה, בטיעוניה המשלימים, מעירה על כך שלגבי חלק מבעלי הדין הייתה הרחבת חזית במובן זה שבסיכום הטענות נטענו טענות שלא הועלו בערר. הטענה האמורה מקובלת עלינו במרביתה. אכן טענת השיהוי לא נטענה כלפי העוררים המיוצגים על ידי עו"ד צוק ועל ידי מרבית העוררים המיוצגים על ידי עו"ד עזורה. משום כך לא נידרש לטיעונים בסוגיה זו.
עוד נטען על ידי ב"כ המועצה כי העוררים המיוצגים על ידי עו"ד צוק, שטענו לעניין זהות המשלם הנכון, לא חזרו על כך בטיעוניהם. אין בדעתנו לגזור מכך שהם זנחו טענה זו, ואנו מאמצים את עמדתו של עו"ד צוק בעניין זה. אכן, ככל שעסקינן בעוררים המיוצגים על ידי עו"ד בן-ארי הם התמקדו בסוגיית זהות המשלם הנכון. ועם זאת, ככל שכתנא דמסייע לעניין זה נשמעו טענות לעניין פגמים בדרישת התשלום, נידרש אף לכך.
מקובל עלינו כי במסגרת הטיעון של עו"ד סיוון הוא דן בשטח הנכס נשוא החיוב, וברי שלא נידרש לכך בשלב זה. נטענו הן על ידי חלק מן העוררים והן על ידי המועצה עצמה טענות אודות חוקיות וסבירות חוק העזר, ולא נידרש אף לכך בשלב זה.
לטענת העדר סמכות עניינית של הוועדה
12.המועצה טוענת כי חלק מן העוררים העלו טענות כנגד תוקפו של חוק העזר והתיקון שבוצע בו, כנגד תוקפו של חוק הביוב ושיטת ההיטלים העומדת בבסיסו וכנגד החלטות הרשות בהקמת מכון הטיהור, הן לעניין מיקומו, מימונו, מבנה ניהולו וכל כיוצא באלה. וכך נטען כי ראוי היה לחבר את קווי ההולכה לעיר חדרה ולא לקיבוץ וכל כיוצא באלה.
ככל שעסקינן באלו נטען כי מדובר בטענה נגד "החלטה של רשות". לעניינה מוקנית הסמכות הייחודית לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון ולענות בה. הניסיון של העוררים לעקוף חוסר סמכות זה על ידי הגשת עררי ביוב, נדון לכישלון. ועוד טוענת המועצה כי בחלק מן המקרים מתיימרים העוררים לתקוף ישירות דבר חקיקה ראשית של הכנסת וכי ראוי שעניינים בעלי אופי הנוגע לכלל הציבור או מרביתו, אשר מעורבים בהם היבטים מאקרו-כלכליים בעלי משמעות אדירת מימדים, ראוי שיידונו בבית המשפט הגבוה לצדק, ומכל מקום בבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא בפני ועדת ערר.
13.הננו דוחים מכלול הטענות האמורות. בכך הננו מאמצים, בעיקר, את טיעוניהם של עו"ד ישורון ועו"ד צוק.
= 6 =
אכן, כפי שמבאר כהלכה עו"ד ישורון, ההסדר הדיוני בתיק עתמ 4417/07 גורף בניסוחו. הוסכם שם כי "כל טענות העותרים בעתירתם הנוכחית יובאו בפני ועדת ערר לענייני ביוב". משמע, מכלול הטענות בעתירה המינהלית ההיא. על מנת להסיר כל ספק הבהירו בעלי הדין כי "מבלי לפגוע מכלליות האמור כאן, תהיה ועדת הערר מוסמכת גם לדון בטענתם העיקרית של העותרים בדבר אי התאמתו של חוק העזר לזכרון יעקב... ודרישות התשלום הפרטניות שהוצאו מתוכו, לחקיקה הראשית המסמיכה ...". ועל כל אלו הודגש כי "למניעת ספק מוצהר כי סמכותה העניינית של ועדת הערר היא, לעניין סעדים מהותיים ודיוניים, כסמכותו של בית משפט זה" (סעיף 3). משמע, פיה של המועצה ענה בה כי בפני ועדת ערר זו יידונו מכלול הסוגיות שניצבו לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים וכי סמכותה העניינית, במכלול נושאים אלו, היא כסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים.
צורם ומקומם ניסיונה של המועצה להתכחש למצגים ברורים ומפורשים אלו, שנעשו על דעתה מכוחו של הסדר דיוני, מרצונה ובטובתה.
14.אין זאת אלא שההסדר הדיוני האמור אף עולה בקנה אחד עם סמכותה הנרחבת של ועדת הערר, כפי שהוגדרה זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון. וכך, ברע"א 6951/00 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח.יזום והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נד(4) 481 ראתה כב' השופטת פרוקצ'יה ליתן פרשנות רחבה לסמכותה של ועדת הערר, לנוכח שורה של טעמים שפורטו בפסק דינה. היא הורתה שם כי בנוסף לבחינה מהותית של נשואי הערר הרי, כך הלכתה, "לגופי הערר בענייננו נתונה הסמכות לדון ולהחליט במכלול השאלות האמורות, ובכלל זה בשאלה האם נשלחו דרישות תשלום כדין, ומה מצב הדברים אם החיוב בתשלום שהוצא ע"י הרשות אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים בחוק" (עמ' 478). כך קבעה השופטת פרוקצ'יה, הן כפועל יוצא מפרשנות נאותה ולמצער בגדר הסמכות הנתונה לגוף הערר, כ"סמכות-לוואי לברר ולהכריע בשאלת סמכותו הוא". כב' הנשיא ברק הצטרף והוסיף כי ככל שיימצא פגם בדרישת התשלום "יהא על ועדת הערר לקבוע את התוצאות המשפטיות של הפגם שנפל בדרישת התשלום, בלא שהדבר יפגע בעצם סמכותה" (עמ' 499).
15.לנוכח כל אלו נהיר לחלוטין כי יש לוועדה סמכות עניינית לדון, בעיקר בהשגותיו של עו"ד ישורון לעניין השאלה האם ההיטל נועד למימון המט"ש, או שהוא אמצעי לגביית כספים לקופת המועצה, תוך אמתלה שהם נועדו לכיסוי ההלוואה למימון המט"ש.
16.בסוגיה האמורה, איפוא, ידה של המועצה על התחתונה, הן מהותית, לנוכח פסיקתו הברורה של בית המשפט העליון, ובעיקר דיונית, לנוכח הסכמתה המפורשת שנקבעה מעלה. אכן, המועצה לא ניסתה לטעון, ולו לחילופין, כי היא מודה בסמכותה העניינית של הוועדה, רק ככל שעסקינן בעוררים המיוצגים על ידי עו"ד ישורון, וטוב שלא עשתה כן. אכן אין כל טעם טוב, לא משפטית ובוודאי לא ציבורית, שהוועדה תדון ותכריע כאשר תכריע בסוגיות האמורות, אך לעניינם של עוררים פלוניים.
בגדר טיעוניה של המועצה נטען, בין היתר, כי יש לדחות הטענות לעניין העדר הסמכות העניינית אף משום שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד. אף טענה זו, הצריכה לפנים, לא תוכרע בגדר בקשת-סף זו. אכן, העובדה שאנו מחליטים שהסוגיות שבפנינו נתונות בגדר סמכותנו העניינית אינה גוזרת, כמובן, מה תהא הכרעתנו המהותית לגוף המחלוקת, ואף לנוכח טענת השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי שנידרש לה בבוא השעה.
טענת שיהוי והתיישנות ופגמים בדרישות התשלום
17.בסוגיות הנדונות יש כר נרחב של פסיקה, הן על ידי ועדות הערר, בתי המשפט המינהליים, ולאחרונה על ידי בית המשפט העליון. נגענו בכך, בין השאר, בהחלטתנו מיום 6.7.05 ב-ע"א 197/03 דיור ופיתוח חברה לבניין בע"מ נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו")
סעיף 30 לחוק הביוב מורה אותנו כי "בעל נכס הרואה עצמו נפגע ע"י דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה לערור עליה בפני ועדת הערר...; יו"ר הוועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום ה-60 מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך". סעיף 30 הנ"ל דן ב"דרישת תשלום". סעיף 28 לחוק הביוב מבאר כי "ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות".
די בשני אלו על מנת ללמוד על הזיקה הלכאורית בין מהותה של "דרישת התשלום", כמוגדר בסעיף 28 הנ"ל לחוק הביוב, לבין מירוץ המועדים להגשת ערר בעקבות המצאתה של "דרישת התשלום", כאמור בסעיף 30 הנ"ל לחוק הביוב. אכן חוזרות ונישנות בפי עוררים הטענות אודות פגמים ב"דרישת התשלום". פגמים אלו, כך חוזרת ונישנית הטענה, מוליכים לטענה כי העורר לא קיבל מן הרשות המקומית "דרישת תשלום". משום כך, ויהא הדבר אשר יהא, מעולם לא החל מירוץ המועדים להגשת כתב ערר, ממילא לא הוחמצה כל שעה, וממילא לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד ליו"ר הוועדה. הרשויות המקומיות, אין צריך לומר, חוזרות וטוענות כי גם אם נשלחה "דרישת תשלום" פגומה, אין בכך צידוק שלא להגיש ערר במועדים הנקובים בחוק הביוב, דהיינו תוך 30 יום הניתנים להארכה ל-30 יום נוספים, על ידי יו"ר הוועדה.
18.בעניין זה, לכאורה, נפל דבר בפסק דינו החדיש של בית המשפט העליון בהלכת ממן. דנו בכך, למשל, בהחלטתנו
= 7 =
בתיק וע 7952-02-09 שרביב בע"מ נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו"). הראינו שם כי "החידוש בהלכת ממן נעוץ בכך שכב' השופט גרוניס קבע, באורח ברור ומפורש, כי יש להקפיד כי הגשת הערר תהא תוך 30 יום מיום קבלת 'דרישת התשלום', וכי ליו"ר הוועדה מוקנית סמכות של הארכת מועד ל- 30 יום נוספים בלבד, הא ותו לא. נשללה הסמכות הטבועה, אם של הוועדה ואם של יו"ר הוועדה, שנשאבה מהלכת וכט" (סעיף 10). ועם זאת המשכנו והראינו כי "ואולם הלכת ממן עדיין לא הכריעה במחלוקת לעניין נפקותם של פגמים מפגמים שונים ב'דרישות תשלום', ובעיקר לא הכריעה לעניין הפגם באי ציון זכות הערר, ואף המועד המפורש להגשתו, והמחלוקת בערכאות הדיוניות, ובוועדות הערר, עדיין ניצבת על כנה. כך אף ביארה ועדת הערר בראשותו של כב' השופט פרסקי, שניתנה לאחר פסק הדין בהלכת ממן בפרשת שיכון עובדים השקעות בע"מ הנ"ל, כי 'בהלכה האמורה לא קבע בית המשפט העליון מסמרות בשאלה אחרת שעולה פעמים רבות בעררי ביוב, במסגרת טענה מקדמית ומדובר בטענת עוררים ולפיה במסגרת ההודעה על היטל הביוב לא פורטה זכות החייב על אפשרותו להגיש ערר ביוב' (סעיף 5)" (סעיף 11).
19.עתה נחזור לפרשה שבפנינו. כפי שהראינו לעיל הרי סעיף 16 לחוק הביוב מורה את הרשות המקומית למסור לתושבי היישוב הודעה על החלטתה על התקנת ביוב או רכישתו, והודעה על כל שלב העומד בהתקנה. ממשיך ומורה סעיף 17 לחוק הביוב כי "בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב". בעקבות זאת, משלים סעיף 28 לחוק הביוב, נשלחת דרישת תשלום.
משום כך, כך הבהיר כב' השופט חשין ב-ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15 (להלן - "פרשת מנחמי"), "החלטת רשות מקומית על התקנת ביוב ועמה הודעה לבעלי נכסים על אותה החלטה אינן אלא שני שלבים ראשונים בהליך חיובו של פלוני, בעל נכס, בתשלום היטל ביוב. השלב הבא בהליכים קבוע בסעיף 28 לחוק הביוב, ולפיו חייבת הרשות המקומית למסור לידו של אותו פלוני 'דרישת תשלום'" (עמ' 34). ומשום כך, קיימת זיקה רבה בין השלבים ההכרחיים האמורים המכוננים אחד את משנהו. וכלשונו של השופט חשין "למדנו מכל אלה, כי חוק הביוב נגזר ונתפר בדקדקנות ובהדיקות, משל היה מירוץ שליחים; רץ ראשון עובר דרך שהוקצתה לו ומקל-המירוץ בידו; בסופה של הדרך מוסר הוא את מקל-המירוץ ביד הרץ שלאחריו; הרץ השני עושה בדרך שהוקצתה לו כפי שעשה הרץ הראשון עד שמגיע הוא לרץ השלישי וכך הלאה. כולנו ידענו כי אם הרצים - כל רץ במסלול שהוקצה לו - אינם מחזיקים בידיהם את מקל-המירוץ למתחילת המירוץ ועד לסופו; לא עוד אלא שלסופה של דרכו לא ימסור כל רץ את מקל-המירוץ לרץ הבא אחריו, ייפסל המירוץ כולו כמו-לא-היה. בניסוח משפטי ייאמר, כי החזקת המקל ביד - והעברתו מיד ליד בדרך שנקבעה - גם ההחזקה גם ההעברה יסודות קונסטיטוטיביים הם במירוץ, ובהיעדרם לא יהא המירוץ מירוץ כדין" (עמ' 35).
20.לנוכח כל אלו, כך מבאר עו"ד סיוון בטיעונו, כושלת המועצה בפרשה שבפנינו בכך שהיא אינה מצביעה בהודעותיה על כל החלטה שניתנה על ידי המועצה. בעניין זה אף מרחיב עו"ד בן-ארי. אכן, כך טיעונו, המועצה חדלה ולא הוכיחה שרשרת של אירועים אשר מגדירה באופן חד-משמעי את זהות החייב, דהיינו החלטת רשות, הודעה לתושבים לאחר קבלת ההחלטה, ודרישת תשלום בעקבות שני אלו.
21.מנגד, שורה של אסמכתאות מורה אותנו כי עסקינן בדרישות פורמאליות שאי קיומן אינו מאיין את דרישת התשלום. וכך, כב' השופט בך ב-ע"א 380/86 אילנה נעים נ' עיריית תל-אביב יפו פ"ד מג(4) 156 מורה כי הגם ש"אין ספק, כי מבחינתו של המינהל התקין מן הראוי הוא, כי העירייה תמסור הודעה על ההחלטה להקמת רשת הביוב זמן סביר לאחר קבלתה (ובמקרה שלפנינו נתקבלה החלטה זו מספר שנים לפני ביצוע העבודה), ושבעתיים יש להצטער על כך, שלא נמסר למערערים המידע הדרוש בדבר העבודה המתוכננת, כאשר פנו אל העירייה בשאלה בנושא זה" (עמ' 159) - הרי מדובר בחובה פרוצידוראלית גרידא, שהרי "אין לאזרח יכולת לערער על ההחלטה בדבר עצם ביצוע עבודת השיפור או התיקון בה מדובר" (עמ' 159-158). הדברים באו לביטוי מודגש ביותר בפרשת מנחמי הנ"ל. שם החיל בית המשפט העליון את עיקרון "הבטלות היחסית". וחרף העובדה שעיריית רמת גן שם חטאה, וחזרה וחטאה, ככל שעסקינן במילוי חובותיה המינהליות במשלוח הודעות, סבור היה בית המשפט העליון כי הפרת החובה האמורה אינה שקולה כנגד עשיית עושר ולא במשפט, ככל שהנישום שם לא ישלם את היטל הביוב.
חזרה על כך כב' השופטת צור בפסק דינה בעמנ 240/04 מועצה אזורית מטה יהודה נ' משה בניטה ואח' (להלן - "פרשת בניטה") בציינה כי "התוצאה לפיה פגם פרוצדורלי יביא לכך שהנישום (בענייננו - המשיבים) יצא נשכר ולא יידרש לשלם בגין תשתיות מוניציפאליות מהן הוא נהנה - בעוד תושבים אחרים יחויבו לשאת בחלקו במימון התשתיות - אינה מתיישבת עם מבחני הצדק והאינטרס הציבורי בחלוקה שוויונית של נטל התשלום" (סעיף 24).
22.משעה שהמועצה סבורה הייתה שדרישות התשלום המקוריות פגומות משום הטעם שהן אינן מאזכרות את זכות הערר, היא הנפיקה דרישות תשלום מתוקנות. שעה שעשתה כן הונחו כבר בפנינו שורה של עררים שהוגשו בעקבות דרישות התשלום המקוריות. לנוכח זאת נטען כי המועצה לא יכולה הייתה לעשות דין לעצמה והיא אמורה הייתה לבקש ולקבל את רשות הוועדה להגשת דרישות תשלום אלו, בדיוק כפי שבעל דין אינו רשאי, ללא נטילת רשות מבית המשפט, לתקן כתבי טענות או כתבי בי-דין.
בדעתנו לדחות הטענה האמורה. נשווה בדעתנו כי עובר להחלטתה של המועצה להנפיק דרישות תשלום מתוקנות לא היה מונח בפני הוועדה, ולו ערר אחד. דומה שכולי עלמא לא פליגי שהמועצה הייתה רשאית אז לעשות כן, בגדר סמכותה המינהלית, והרי לא היה כל פורום משפטי שאמור היה, ולו לכאורה, להעניק לה רשות לעשות כן. כך בנדוננו. הגם שמונחים בפנינו שורה ארוכה ונרחבת של כתבי ערר, הרי נהיר לנו שלא כל תושבי זכרון יעקב הגישו עררים. במצב דברים זה, כך השקפתנו, אין מקום לאבחן, באורח מלאכותי, בין תושבים שהגישו ערר לבין תושבים שלא הגישו ערר,
= 8 =
כך שלגבי הראשונים דרישת התשלום המתוקנת תצטרך לקבל את ברכתה של הוועדה, ולגבי האחרונים תהיה פטורה המועצה מכך. ולא זו בלבד אלא שלטעמנו נכונותה של הרשות הציבורית להודות במשגיה, בהליך פנימי סדור שלה, ולתקנם על ידי הנפקת דרישות תשלום מתוקנות, ראויה לשבח. הדבר חובר לכך שהמועצה, בפרשה שבפנינו, מבקשת לעניין מכלול השיקולים בכל הסוגיות להתעלם מדרישות התשלום המקוריות ולהידרש רק לאלו המתוקנות.
אכן נאה הייתה נוהגת המועצה אילו הייתה מבהירה במפורש, בדרישותיה המתוקנות, כי אלו מבטלות את הדרישות המקוריות לכל דבר ועניין. שמא העובדה שלא עשתה כן הגדילה מבוכה טבעית אצל תושבי זכרון יעקב. אף נתון זה יעמוד בגדר שיקולינו כפי שנבאר בהמשך.
23.לכל אורך הדרך, כך בעיקר טוען עו"ד בן-ארי, מתחמקת המועצה למסור מהו מועד ההחלטה של מליאת המועצה, על התקנת ביוב, שהיא נשוא סעיף 16 לחוק הביוב. משאלו הם פני הדברים גוזר עו"ד בן-ארי כי יהא הדבר אשר יהא, החלטה זו של המועצה ניתנה בוודאי לפני 14.3.02 שבו אישרה המועצה באופן עקרוני את הקמת המט"ש ואישרה תקציב בסך 200,000 ₪. אין זאת אלא, כך טוען עו"ד בן-ארי, שלא ניתן היה לקבל החלטה אופרטיבית זו אלא בעקבות החלטה עקרונית שקדמה למועד האמור.
24.אכן בסיכום טענותיה של המועצה היא מבקשת להבהיר כי החלטתה על הקמת המט"ש, לכאורה התואמת את סעיף 16 לחוק הביוב, נפלה בישיבתה מיום 6.5.04. בחינת הפרוטוקול ההוא מעלה כי לאחר דיון אישרה מליאת המועצה "הקמת המט"ש המשותף לז"י פרדיס וחוף הכרמל ולקיחת הלוואה לביצוע המט"ש המשותף תב"ר 935".
ואולם רק בגוף סיכום הטענות מבהירה המועצה באורח מפורש כי יום 6.5.04, לשיטתה, הוא מועד החלטת המועצה, לכאורה לאור דרישות סעיף 16 לחוק הביוב. כתב התשובה שלה נחזה להיות מעורפל יותר. אכן המועצה נוקבת שם בשלושה מועדים רלוונטיים לשיטתה. היא רושמת כי ביום 16.7.03 אישרה מליאת המועצה את תיקון חוק העזר. היא מאשרת שביום 7.7.04 פורסם ברשומות התיקון לחוק העזר. ככל שעסקינן באירועי ה- 6.5.04 מגדירה המועצה כי באותו מועד "אישררה מליאת המועצה, שהתכנסה לאחר בחירות שנתקיימו במשיבה, את תיקון חוק העזר לצורך מימון הקמת המט"ש, אישרה את הקמת המט"ש ואת לקיחת ההלוואה לצורך הקמתו" (סעיף 10).
משמע, במובלע אך בוודאי לא במפורש, יכול הקורא להסיק כי במכלול פעולותיה של המועצה, שכללו תיקון חוק עזר ואישור הלוואה, אף המועצה "אישרה את הקמת המט"ש".
לכאורה נהיר לנו כי זו אינה דרך המלך הפורמאלית הנאותה, ככל שעסקינן בשרשרת הפעולות הצריכות לפנים. אכן סעיף 16 מקדים ומורה כי תחילה על המועצה לקבל החלטה על הקמת המט"ש. פעילות זו מפלסת את הדרך לפעילות העוקבת שאחריה, והיא קביעת השיעור בחוק העזר לשם כיסוי ההוצאות של התקנת הביוב או של שלב בביצועו, כאמור בסעיף 17. בעקבות זאת, וכאמור בסעיף 28, נשלחת דרישת תשלום. בנדוננו, לכאורה, חוקק חוק העזר טרם קבלת החלטה. לאחר מכן נעשה תהליך של אישרור, שטיבו לא נהיר, ובעקבות זאת נעשה תיקון של חוק העזר. ועל כל אלו: גם שעה שהמועצה החליטה למסור דרישת תשלום מתוקנת היא לא ראתה, ולו בהזדמנות זו, להודיע לתושבי זכרון יעקב מהו מועד ההחלטה על התקנת שלב הביוב, אלא הסתפקה רק בהודעה על זכות הערר.
25.עד כה דנו בפגמים לכאורה שנפלו בדרישות התשלום. ועם זאת הצבענו על פסיקת בית המשפט שקובעת כי חרף כל אלו אין בכך כדי לאיין את דרישות התשלום. עתה יש להכניס כמרכיב נוסף ומשמעותי לקדירת שיקולינו את ההסכם הדיוני אליו הגיעו העותרים והמועצה בעניינם של בלומנפלד ואח', המיוצגים על ידי עו"ד ישורון.
26.כזכור, ככל שעסקינן בעותרים שניצבו שם נקבע מפורשות כי הם זכאים להגיש העררים שלהם אלינו עד יום 29.4.08. משמע, ללא כל קשר ללוחות המועדים שנימנו בחוק הביוב, וכן ללא קשר למכלול טענות הניצים בסוגיה האמורה, נהיר לחלוטין כי ככל שעוררים אלו יגישו העררים שלהם עד ליום 29.4.08, נסתתמות כל הטענות לעניין איחור בהגשת העררים.
27.ואולם בהסדר האמור, כזכור, הוסכם כי "לעניין אותם מקבלי הודעות חיוב להיטל ביוב, שלא הגישו עד היום עררים וגם לא פנו כעותרים לבית משפט זה, הרי יוכלו, אלה, לבקש הארכת מועד להגשת ערר מוועדת הערר, שתחליט בעניין לגופו" (סעיף 4).
ההסדר האמור, לכאורה, מוקשה משום שני טעמים. ראשית, ניתן לתהות הכיצד ניתן להגיע להסדר דיוני עם עוררים אלמונים, שלא נקטו בכל הליך בפני ערכאה כלשהי, ולכאורה גם לא יכולים לדעת אודות ההסדר הדיוני, ובעיקר יכולים לטעון כי הסדר דיוני זה אינו מחייב אותם. שנית, סתמו בעלי ההסדר הדיוני, וממילא לא הבהיר אף בית המשפט לעניינים מינהליים, עד מתי יוכלו אותם עוררים אלמונים לפנות לוועדה ולבקש הארכת מועד להגשת הערר.
28.עתה, ועל רקע התהייה האמורה, מבהירה המועצה כי עסקינן בארבעה סוגי עוררים ביחס לטענת השיהוי. הראשונה, הם שישה העוררים שהיו צד לעתירה ונכללים בערר 26/08. השנייה, הם כ-100 עוררים שהצטרפו לערר 26/08, הגם שלא היו צדדים לעתירה המינהלית, לא נכללו בהסדר הדיוני ולא הגישו בקשה להארכת מועד. השלישית, הם עוררים נוספים שלא היו צד לעתירה, אף לא הצטרפו לערר 26/08, שהגישו עררים נוספים בשיהוי מבלי שנכללו בהסדר הדיוני ומבלי שהגישו בקשה להארכת מועד. הרביעית, העוררים בערר וע 20/08, שהם היחידים אשר הגישו בקשה להארכת מועד, הגם שלגופה, כך טוענת המועצה, יש לא להיענות לה.
= 9 =
29.ועוד נתון דרוש לפנים. אנו כבר פסקנו בתיק וע 45/08 פכולדר טובה נ' מועצה מקומית זכרון יעקב (נספח י' לסיכומי המועצה) לפרשנות מצמצמת לעניין ההסדר הדיוני האמור. הבהרנו, לכאורה, כי לגבי עוררים שלא הגישו עררים במועד, נהיר לחלוטין כי אין להידרש לעררים שלהם, ככל שלא מצורפת לכך בקשה להארכת מועד.
נתון זה חובר לשני טעמים נוספים. אכן המועצה לא טרחה למסור כל גרסה אודות המועד בו נמסרו דרישות התשלום המתוקנות, והסתפקה בכך שמרביתן נשלחו, לכאורה, ב-20.9.07. ואולם נהיר לנו כי כל מי שהגיש ערר בפנינו קיבל את הדרישה האמורה בזמן מן הזמנים. עוד לא סביר בעינינו כי הדרישות האמורות נתקבלו אצל נמעניהם בחלוף חודשים לרוב. בעניין זה אף בא לעזרנו סעיף 2(א)(2) לתקנות הרשויות המקומיות (ביוב) (סדרי הדיון בפני ועדת ערר), תשכ"ה-1964 המורה כי כתב הערר יכיל, בין השאר, אף את "התאריך שבו נמסרה דרישת תשלום לפי סעיף 28 לחוק". משמע, הנטל העובדתי למסירת גרסה של העורר על המועד שבו נמסרה לו דרישת התשלום מונח עליו.
30.עתה שומה עלינו לנסות לעשות אינטגרציה של מכלול השיקולים הניצבים בפנינו.
ראשית, הצבענו על כך כי מכלול הפגמים שנימנו בפועלה של המועצה, כך נלמד מהפסיקה שהובאה על ידינו, אינה אוצרת די כוח על מנת לאיין את דרישות התשלום. ואולם, כך אנו ממשיכים וקובעים, היא בוודאי אוצרת די כוח, במסגרת שיקול דעתנו, לקחת נתונים אלו בחשבון, שעה שעלינו לדון בסוגיית המועד הנאות להגשת ערר. משמע, יש להבחין בין תוקפה של דרישת התשלום שלא נגרעת, ולו משום הפגמים האמורים, לבין משמעות הפגמים האמורים שעה שעלינו לדון בסוגיית המועד הנאות להגשת הערעורים, שכן נלקחת בחשבון ונגרעת משום אותם פגמים. ואכן אין סיבה על שום מה הרשות המקומית, שחרף מחדליה וחטאיה בעניין דרישות התשלום לא נפגעת, דרך מהות, באופן שדרישת התשלום עומדת על כנה, לא תלקה, באורח דיוני, מקום שיש לשקול מירוץ מועדים להגשת ערר. אכן, כדבר שבמדיניות, שמא יש לשקול להפריד בין שני דבקים אלו.
שנית, ועם זאת, ולו בנתון לכל אלו, לא יעלה על הדעת כי עורר יהיה רשאי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר כל אימת שיעלה רצון מלפניו, באופן שלא יהא קץ לדיונים ודלתות בתי המשפט יהיו פתוחות לרווחה לפניו עד קץ הימים. תוצאה זו הדעת אינה סובלתה, ובעיקר לנוכח השיקולים עליהם הצבענו לעיל הן לעניין סבירות המועד בו התקבלה אצל עורר פלוני דרישת תשלום, הן לעניין החובה המוטלת עליו, דיונית, לנקוב במועד קבלת דרישת התשלום, ולו לשיטתו.
שלישית, אכן אין להידרש לעררים שגם הוגשו, לכאורה, בשיהוי או באיחור וגם לא נלוותה אליהם בקשה להארכת מועד, משל ניתן להגישם, סתם כך, כל אימת שיעלה רצון מלפניו של העורר, אי-שם "בזמנו החופשי".
רביעית, עתה ראוי לפרש לטעמנו את ההסדר הדיוני האמור, אף לעניין אותם עוררים אלמונים. כזכור בית המשפט לעניינים מינהליים לא קבע את המועד האחרון להגשת בקשה להארכת מועד. עניין זה טעון השלמה פרשנית על ידינו. כסבורים אנו שהמועד האחרון להגשת בקשה להארכת מועד הוא יום 29.4.08.
כזכור, כך נקבע לגבי בעלי דין חרוצים שפעלו באורח תקין ופנו לבית המשפט לעניינים מינהליים. ככל שעסקינן בהם נקבע כי הם רשאים להגיש ערר, ללא צורך בבקשה להארכת מועד להגישו, ככל שהדבר ייעשה עד ליום 29.4.08. אם כך לגבי בעלי דין חרוצים, לא יעלה על הדעת שמצבם של בעלי דין, לכאורה רשלנים, יהא טוב יותר והדעת נותנת שראוי שמצבם יהא רע יותר, באופן שהמועד הנאות להגשת בקשה להארכת מועד יהא מועד הקודם ליום 29.4.08. משעה שאנו מפרשים כי יום 29.4.08 הוא המועד האחרון להגשת בקשות להארכת מועד, אנו נוקטים במדיניות מאזנת נכונה הנוטה אף מידה של חסד לגבי אותם עוררים אלמונים.
ואולם, כך רק ככל שעסקינן בדרך המלך. אכן, לא נחסמת דרכו של עורר פלוני, למשל, לשכנענו כי הגם שמדובר במצב דברים לכאורה בלתי סביר הרי שהוא קיבל דרישת התשלום לאחר יום 29.4.08. ואם אכן נשתכנע במצב דברים חריג וייחודי זה נידרש לבקשה להארכת מועד ונכריע בה, לגופה, כאשר נכריע.
31.עתה, ומשכל אלו לנגד עינינו, נידרש לתיקים שבהם עלינו להכריע בשאלת השיהוי וההתיישנות, לנוכח העקרונות שהוצבו על ידינו לעיל.
32.ככל שעסקינן בלקוחותיו של עו"ד עזורה, מקרב העוררים 18-1, נטענת הטענה לגבי העוררים 17 ו- 18 בלבד. העוררים 17 הגישו הערר שלהם ביום 24.12.07. העוררים 18 הגישו הערר שלהם ביום 8.4.08. לכאורה, לו היו מגישים בקשה להארכת מועד במועדים האמורים, דהיינו לפני 29.4.08, היינו נדרשים לבקשה ומכריעים בה כאשר היינו מכריעים. הם לא עשו כן. ואולם, ככל שעסקינן בעוררים 17, ומשום הספק ולנוכח העובדה שמדובר במועד הסמוך למשלוח דרישת התשלום נידרש לערר. ככל שעסקינן בעוררים 18, הערר שלהם הוגש ביום 8.4.08. עסקינן באיחור משמעותי. נטען כי הערר הוגש בהתאם להסדר הדיוני, וכפי שפירשנו אין בדעתנו לקבל זאת. על פי ההסדר הדיוני הייתה אמורה להיות מונחת בפנינו בקשה להארכת מועד, וזו אינה ניצבת בפנינו. בדעתנו לדחות ערר זה.
33.עתה נעבור לעוררים בלומנפלד ואח', המיוצגים על ידי עו"ד ישורון, בתיק וע 26/08. בעניין זה נקל לנו לקבל את עמדת המועצה, ולו מן הטעם שלא זו בלבד שעו"ד ישורון אינו טוען לגוף העניין, הוא אף סבור שיש לעכב את ההכרעה בעניין זה. כך, לטעמו, לנוכח העובדה שככל שבבוא השעה תחליט הוועדה לחובת המועצה, ממילא חזקה על המועצה
= 10 =
שתחיל את התוצאות המתחייבות מכך על כל תושבי זכרון יעקב. מבלי להידרש לטענה האמורה, נהיר כי היא אינה בעלת נפקות בנדוננו. משום כך ברי שבדעתנו להידרש רק לעוררים שהיו מקרב העותרים בבית המשפט לעניינים מינהליים והם בלומנפלד משה, טל דרורי, ארז ניידרמן, יעקב ניידרמן, יניב אילוז ואסתר מדאר. את העררים של יתר העוררים בדעתנו לדחות.
אכן, המועצה סבורה כי יש לדחות אף את הערר כנגד שישה העוררים הנותרים. עתירה זו חסרת שחר, ולו לנוכח המתחייב מן ההסדר הדיוני, כפי שביארנו עד הנה.
34.ככל שעסקינן בלקוחותיו של עו"ד צוק נטענת טענת השיהוי רק לעניינו של העורר 25 ב-וע 22/08. ואולם ככל שעסקינן בו, וכפי שמבואר בסעיף 5 לסיכום הטענות, אף עורר זה היה עותר בהליך שנדון בהסדר הדיוני. הערר שלו הוגש ביום 15.4.08, ונהיר שבדעתנו להידרש לו.
35.עתה נידרש לעוררים שאינם מיוצגים ושנגדם נטענת על ידי המועצה טענת שיהוי. אלו נימנו בנספח ו' לסיכומי המועצה. ככל שעסקינן בעוררים 35 (בתיק וע 16/08), קרוב לוודאי שיש מקום למחוק את הערר משעה שהוגש גם בשיהוי ביום 30.3.08, וגם בלא בקשה להארכת מועד. כך, אף ככל שעסקינן בעורר 36 (בתיק וע 33/08). אכן, בדוחק, ניתן להסיק מגוף כתב הערר נימוקים להארכת מועד. ואולם הערר הוגש ביום 4.5.08, דהיינו לאחר 29.4.08.
ואולם, ככל שעסקינן בעוררים אלו, אף לנוכח העובדה שלא הורינו מפורשות לעוררים שאינם מיוצגים להגיש טיעונים בכתב, נעכב פסק דיננו ונאפשר להם להגיש לנו טיעון בעניינם, שמא ישתנה מאזן שיקולינו. הם יעשו כן תוך 20 יום מיום המצאת פסק דין חלקי זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.
36.ככל שעסקינן בעוררים 38 בתיק וע 20/08 חזרנו וטרחנו ולא מצאנו בתיק, אף לא בסריקת המערכת, את הבקשה להארכת מועד שהגישו. הננו מורים להם, וכן לב"כ המועצה, להמציא לעיוננו הבקשה להארכת מועד תוך 20 יום מיום המצאת פסק דין חלקי זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.
37.העוררים 47-45 הם עוררים נוספים המיוצגים על ידי עו"ד עזורה. כסבורים היינו, כזכור, כי לנוכח העובדה שעו"ד עזורה הגיש טיעונים בכתב לגבי לקוחות אחרים שלו הוא פטור מלהגיש טיעונים בעניינם של עוררים אלו. בסופה של דרך לעניינם של העוררים האמורים הונחו בפנינו טיעונים לא שלמים. הננו מתירים בעניין זה לב"כ עוררים אלו ולב"כ המועצה להגיש הודעה מוסכמת לנוכח המתחייב מהחלטתנו זו או להגיש טיעונים משלימים בעניינם תוך 20 יום מיום המצאת פסק דין חלקי זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.
נעבור עתה לסוגיה האחרונה, שמא המרכזית בהחלטתנו זו, לעניין זהות המשלם הנכון.
זהות המשלם הנכון
38.את המערכה בסוגיה זו הוליך, בסיכום טענות מאיר-עיניים, עו"ד בן-ארי. להלן נביא את עיקרי הנמקותיו.
39.עו"ד בן-ארי מבקש להבהיר כי המועצה, באורח מחושב, ביקשה להתחמק מלהבהיר מהו מועד מתן ההחלטה על אודות הקמתו של מכון הטיהור. כך, לשיטתו, לנוכח המתחייב מהוראות סעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב. אכן, בעקבות קבלת החלטה על התקנת ביוב מורה סעיף 17, כזכור, כי "בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב... בשיעור שייקבע בחוק עזר לכל שלב כאמור בסעיף 16;...". לשיטתו, המילה "ישמש" נסבה לנכס ולא לבעלי הנכס. ומשום כך "אין כל משמעות לטענה כי המט"ש שימש בפועל את בעליו הקודמים של הנכס, אם לאו. כמו כן, אין כל משמעות מתי הסתיימה בפועל בניית המט"ש, שכן על פי לשון הסעיף חובת ההודעה הרובצת על המשיבה - ואשר ממנה נגזרת זהות המשלם עבור היטל הביוב - קמה לאחר קבלת ההחלטה על הקמת המט"ש ולא לאחר סיום הליכי בנייתו ו/או כל שלב אחר הקשור להקמתו" (סעיף 26.5).
משמע, נהדפת הטענה של המועצה על פיה היא לא יכולה הייתה לשלוח הודעות כנדרש בסעיף 16 לחוק הביוב מאחר ועדיין לא היה ברור מה הן עלויות המט"ש, מתי יוקם וכשירותו טרם נבדקה. שהרי, על פי אותה תפיסה, מכלול נתונים אלו "אינם רלוונטיים לעצם חובתה ליתן הודעה בהתאם להוראות הסעיף, אשר כל מטרתה היא להודיע לבעלי הנכסים מיד לאחר קבלת ההחלטה על הקמת המכון - ובהודעה זו ל'סמן' למעשה את כל בעלי הנכסים החייבים - כי הוחלט על הקמת המט"ש, זאת ותו לאו" (סעיף 27.1).
40.מלכתחילה, נסמכת עמדתו של עו"ד בן-ארי על החלטת ועדת הערר ליד בית משפט השלום בירושלים בראשותו של כב' סגן הנשיא פיינברג ב-בש"א (י-ם) 3303/01 סילביה שטרול נ' מועצה אזורית מטה יהודה (במאגרי "נבו"; להלן - "פרשת שטרול"). אף שם התחבטה הוועדה בשאלה הפרשנית האם יש לפרש את המילים "ישמש אותו" כמתייחסים לבעל הנכס שיהנה בסופו של דבר מהביוב, או לנכס עצמו. הוועדה החליטה להעדיף את החלופה השנייה. הוועדה הטעימה כי "פירוש זה עולה בקנה אחד עם המנגנון שתואר על ידי כב' השופט חשין בפס"ד מנחמי. הוא גם עדיף משום שהוא מקנה וודאות באשר לזהות הגורם החייב בהיטל. טול לדוגמא מקרה שבו ראובן הינו הבעלים של נכס ביום קבלת החלטה של הרשות המקומית על התקנת ביוב. הרשות מעכבת משלוח הודעה על החלטה לבעלי הנכסים עד אחרי שראובן מוכר את הנכס לשמעון. שמעון מוכר את הנכס ללוי לפני קבלת דרישה לתשלום היטל. לוי מקבל את הדרישה לתשלום אך בסמוך לאחר מכן, מוכר את הנכס ליהודה. אם נאמץ את הפירוש הראשון שהוצע לעיל, יכול כל אחד משלושת הבעלים הרשומים להתנער מחובת מימון ההיטל בטענה שהביוב לא ישמש אותו. גם הבעלים האחרונים יכול
= 11 =
לטעון שאינו מחויב בהיטל משום שהקודמים לו השתמשו בביוב לפניו או שבעתיד ימכור אף הוא את הנכס. לא זו בלבד, אלא שהפירוש השני המוצע לעיל, מונע אפשרות בדוגמא שהבאנו שלרשות המקומית יהיה שיקול דעת על מי מבין בעלי הנכס בתקופות השונות יוטל ההיטל, כאשר שיקול דעת זה לא ניתן לה על ידי המחוקק הראשי בחוק הביוב" (סעיף 27).
הוועדה הוסיפה ורשמה כנימוק נוסף כי "הפירוש המוצע מעלה קושי נוסף שהינו בעיית המימון. לעיתים, ההחלטה של רשות מקומית להתקין ביוב עלולה להטיל על יזם בעל נכס, שהביוב אמור בעתיד לשמש את פרוייקט הבניה שלו, נטל כלכלי כבד. מדובר בקושי מדומה. אין מניעה מהרשות המקומית להטיל את ההיטל על היזם אך לדחות את גבייתו על מנת לאפשר ליזם לגלגל את עלות ההיטל על הרוכשים" (סעיף 28).
בפרשה שנדונה שם חדלה המועצה האזורית ולא קיבלה כל החלטה פורמאלית על התקנת הביוב. נגזר מכך כי ככל שעסקינן ב"דיירים חדשים" בפרשת שטרול, הפרה המועצה האזורית חובה מהותית. שהרי, כך הוטעם, כתוצאה מן המחדל מוטל עליהם חיוב כספי שהם לא היו נושאים בו, אלמלא ההפרה. שהרי היטל הביוב היה צריך לחול על מי שהיו הבעלים של נכסי הדיירים החדשים בעת שהתקבלה ההחלטה של המועצה לבצע את הפרויקט (סעיף 30).
ב"כ המועצה מבקשת להמעיט מתוקפה הנורמטיבי של ההחלטה בפרשת שטרול והיא סבורה כי היא פועל יוצא מנסיבות עובדתיות ייחודיות לפרשה ההיא. השקפתנו שונה. אין לנו ספק במשמעות הנורמטיבית והעקרונית המתחייבת מן ההחלטה האמורה.
41.ואכן, יתרונה וקסמה של הדעה שהובאה בפרשת שטרול, אף בטיעונו של עו"ד בן-ארי, היא הצורך לסמן גורם אחד ויחיד, הניתן לזיהוי בוודאות, שיישא בנטל של היטל הביוב. נהיר לחלוטין כי אימוץ ההשקפה האמורה מונע התדיינויות, שהרי הוא ניתן בקלות ליישום. לשיטה זו חייבת הרשות המקומית להקפיד ולשגר את ההודעה על ההחלטה על הקמת הביוב, או שלב בהקמה. מועד קבלת ההחלטה מסמן ומקבע את החייבים בהיטל. אכן, אין בכך כדי למנוע שדרישת התשלום תישלח במועד מאוחר יותר. ואולם יש בכך כדי להימנע מבחינה עובדתית פרטנית לגבי זהותו של המשלם הנכון.
42.המועצה חולקת על השקפה זו בתוקף. בתשובתה, מאירת-עיניים אף היא, היא נסמכת על פסק דינה של השופטת צור בפרשת בניטה. אכן, לנוכח הנתונים שנפרסו בפנינו אלו שתי ההחלטות שניתנו עד כה בסוגיה האמורה. לנוכח זאת, ומשום חובתנו השיפוטית להיות מונחים על ידי החלטת ערכאה בכירה יותר, שומה עלינו לילך בעקבות המתחייב מפסק הדין בפרשת בניטה. נוסיף, שמא על דרך הימור וניחוש בלבד, כי פסק דינה של השופטת צור היה בערעור שהוגש על החלטה מיום 25.10.04 של ועדת הערר שליד בית משפט השלום בירושלים. ההחלטה בפרשת שטרול אף היא מיום 25.10.04, אף היא לעניינה של המועצה האזורית מטה יהודה. לא מן הנמנע, איפוא, כי מדובר בשתי החלטות "תאומות", שאך באורח מקרי החליטה המועצה האזורית מטה יהודה לערער אך על אחת מהן, וכך ניתן פסק הדין רק בפרשת בניטה דווקא.
43.השופטת צור החליטה כי נושא בנטל הביוב הוא מי שיש לו זיקת הנאה המצדיקה הטלת החיוב בהיטל הביוב על בעל נכס. משום כך היא הציבה בפניה את השאלה "האם די בפוטנציאל חיבור של הנכס למערכת הביוב כדי ליצור זיקת הנאה המגבשת חיוב בהיטל או שמא נדרש חיבור ממשי של הנכס למערכת הביוב כדי ליצור את החיוב" (סעיף 30). מששאלה זו עמדה בפניה היא הכריעה כי "פרשנות ראויה ותכליתית של החוק מביאה למסקנה כי די בפוטנציאל של חיבור הנכס למערכת הביוב על מנת לגבש את ההצדקה בחיוב בהיטל. מה ייחשב לפוטנציאל חיבור? האם גם שטחים פתוחים שהם קרקע 'בתולה' הם בעלי פוטנציאל חיבור או שנדרש קיומו של מבנה לשם קביעת פוטנציאל החיבור. לשון החוק אינה נותנת לכך תשובה ברורה. עם זאת, נראה כי מתכלית החוק עולה כי המבחן הנכון הינו פוטנציאל ההנאה ממערכת הביוב שהותקנה. הפרשנות הנכונה היא שזיקת ההיטל למקרקעין נוצרת עם תחילת בנייתם של מבנים על המקרקעין ולא לפני שברור שאמנם ייבנו מבנים על המקרקעין. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון הביטוי 'שהביוב ישמש אותו'. מקובלת עלי טענת המערערת כי אין די בהחזקה בקרקע כדי לחייב בהיטלי ביוב, אלא נדרשת בנייה על הקרקע כדי להקים חיוב (ראה ע. שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, נבו הוצאה לאור, 1998, עמ' 329-330). ההגיון מאחורי טענה זו הוא שאם מדובר בשטח פתוח שאינו בשימוש, אין תשתיות ושירותים הניתנים לבעלי הנכס על ידי הרשות, ולכן אין הצדקה לחייבם בתשלום היטל עבורם" (סעיף 31).
44.השופטת צור הייתה ערה לקושי בקביעת המועד הקובע לצורך הטלת ההיטל כמועד החלטת הרשות (שמא חרף הפיתוי לקבל פיתרון קל זה). אכן, כך היא סיכמה, "גובה החיוב בהיטל נגזר גם מהיקף הבנייה ולשם חישוב היקף הבנייה נדרש שהחיוב בהיטל ייעשה לאחר הבנייה בפועל. מאחר שעבודות התשתית של חיבור למאסף, בניית המאסף ומתקן הטיהור נבנים במועדים שונים, עולה קושי בקביעת המועד הקובע לצורך הטלת ההיטל כמועד החלטת הרשות, שכן אין מדובר בהחלטה אחת, אלא במספר החלטות שמקבלת הרשות, כגון החלטה להתקין מכון טיהור, החלטה לבנות מאסף אזורי ועוד. הבחינה צריכה להיות מהותית, לאמור - מי הם בעלי הנכסים שיש להם פוטנציאל התחברות למערכת שהוקמה, ולא מי החזיק במקרקעין בעת ההחלטה. לפיכך חיוב בהיטלים, לרבות היטל ביוב, מתגבש בדרך כלל כאשר קיימת זיקה בין הבעלים לבין ההנאה האמורה לצמוח מביצוע עבודות תשתית ספציפיות בתחום הביוב (שפיר, לעיל, עמ' 147)" (סעיף 35).
45.השופטת צור התחזקה בהשקפתה זו לנוכח העובדה כי "שיטת המימון של היטלי הביוב, הצופה פני עתיד, עולה בקנה אחד עם גיבוש מועד החיוב כמועד בו קיימת זיקת ההנאה מהביוב" (סעיף 36). ואכן רק משום כך הרי "על אף שלשון החוק מציינת כי היטל הביוב מוטל על 'קנייתו או התקנתו של ביוב', מאפשרים רוב חוקי העזר של הרשויות את דחיית
= 12 =
החיוב בהיטל עד להתחברות הנכס מושא החיוב למערכת הביוב המוניציפלית, או לפחות עד לקיומה של אופציית התחברות כזו (שפיר, לעיל, עמ' 147-149). חיובים בנפרד על קרקע לא בנויה נעשים לרוב בהתאם להוראה מפורשת בחוק העזר. ללא הוראה מפורשת בחוק העזר, אין הכרח לחייב בהיטל את הבעלים של קרקע לא בנויה" (שם).
46.אכן נהיר לחלוטין כי נשללת האפשרות להשית היטל ביוב על קרקע לא בנויה שהרי במקרים אלה זיקת ההנאה רחוקה ולעיתים תיאורטית בלבד (סעיף 39).
47.והעיקר, כך להשקפתנו, היא קביעתה של השופטת צור כי בחינת השאלה מי הוא בעל זיקת ההנאה שיש להשית עליו את נטל החיוב, דהיינו מי הוא אותו "בעל נכס שהביוב ישמש אותו", היא "שאלה של עובדה שיש לבחון אותה בנסיבות כל מקרה" (סעיף 38).
48.אכן, אף עו"ד בן-ארי בתורו, מבקש להמעיט מתוקפו הנורמטיבי של פסק הדין בפרשת בניטה ואף הוא מבקש, כמוהו כחברתו לעניין פרשת שטרול, לציין את המאפיינים העובדתיים הייחודיים בפרשה זו. וכשם שדחינו את השקפת ב"כ המועצה לעניין תוקפה הנורמטיבי והעקרוני של פרשת שטרול, יש בדעתנו לדחות את עמדתו של עו"ד בן-ארי. אכן, בפרשת בניטה נעשה ניתוח נורמטיבי עקרוני המאפיל על נתונים עובדתיים שנטענו על ידי עו"ד בן-ארי.
49.דברים אחרונים אלו של השופטת צור מחזירים אותנו לסעיף 6 להחלטתנו מיום 9.9.08. כזכור רשמנו שם כי לעניין הסוגיה הנדונה בפנינו לא נידרש לכל מימד עובדתי, אלא רק למימד העקרוני שלה. אף רשמנו, כזכור, כי לנוכח טענות ב"כ המועצה "נהיה קשובים לחזור בנו ולא להכריע בסוגיה זו, ככל שנגיע למסקנה, חרף נטייתנו, כי לא נאות להכריע בה בשלב הזה". לנוכח זאת הוספנו והורינו ש"מכל מקום סיכומי הטענות יקחו בחשבון את שתי החלופות האפשריות".
חזרנו ובחנו את סיכומי הטענות שהונחו בפנינו. אף אחד מבעלי הדין לא נתן דעתו לטיעון המבוסס על שתי החלופות. ב"כ המועצה לא עתרה לחזור ולהניענו להימנע מלהכריע בסוגיה האמורה, לנוכח המימד העובדתי האמור. אכן, כך מתחייב, כל אחד מן הניצים אוחז בעמדתו הקוטבית.
עו"ד בן-ארי מבקש להקדים את קביעת זהותו של המשלם הנכון למועד קבלת ההחלטה על הקמתו של מכון הטיהור. שמא, כגרסתו האפשרית, הדבר נעשה אי-שם לפני 14.3.02. שמא, כגרסתה של המועצה, המועד הקובע הוא מועד ההחלטה הנטענת ביום 6.5.04. יהא הדבר אשר יהא, אין להשית את היטל הביוב על מי שהיה בעלים של הנכס, לאחר המועד האחד או המועד השני האפשריים.
ב"כ המועצה מבקשת לאחֵר את קביעת זהותו של המשלם הנכון למועד סיום הקמת המט"ש, לאחר הרצתו המוצלחת, ולחיבורו לבעלי הנכסים באותו מועד. אכן, כך טענתה, רק בחודש אוגוסט 07' הסתיימה בנייתו של המט"ש והחלה הפעלתו. משום כך יש להשית את היטל הביוב על העוררים שהיו בעלי הנכסים אז.
50.נמשיך ונבהיר כי היטל הביוב הוא היטל חד-פעמי, בוודאי לעניינו של כל שלב ושלב בהקמתו. משום כך, לכאורה, לא מן הנמנע כי מספר בעלים פוטנציאליים עשויים להיות בעלי זיקת הנאה רלוונטית. נחזור לדוגמה עליה הצביעה הוועדה בפרשת שטרול. ראובן, שם, היה הבעלים של הנכס ביום קבלת ההחלטה על התקנת הביוב. הרשות המקומית עיכבה את משלוח ההודעה על קבלת ההחלטה עד אחרי שראובן מכר את הנכס לשמעון. שמעון, בתורו, מכר את הנכס ללוי לפני קבלת הדרישה לתשלום ההיטל. לוי אכן קיבל את הדרישה אך בסמוך לכך מכר את הנכס ליהודה. אכן לא מן הנמנע כי כמה מכל אלו, ולא אחד מהם דווקא, הם אלו שבאמת ובתמים בעלי זיקת הנאה ויהנו מן המט"ש. ואולם שומה עלינו לסמן נישום אחד שיישא בנטל. נהיר כי קביעה זו של נישום אחד, ולא יותר, יכולה לגרור את המצב שהגם שנישומים נוספים אף הם בעלי זיקת הנאה לנכס, הם יהיו פטורים מן התשלום.
51.השופט חשין, בפרשת מנחמי הנ"ל, מדגיש עד מאוד את יסוד עשיית העושר ולא במשפט כגורם מכריע להשתת היטל הביוב על מנת שהציבור לא יצא נפסד. "אכן, יסוד העשיית- עושר-ולא-במשפט הוא כה חזק, כה דומיננטי, עד שתידרש פגיעה קשה וחמורה בזכותו של בעל נכסים כדי לפוטרו מעולו של היטל" (עמ' 47). משום כך נהיר לנו, דרך עיקרון, כי קופתה של המועצה אינה אמורה להיות מקופחת. יסוד עשיית העושר ולא במשפט אמור לבוא על סיפוקו בסימונו של בעל הנכס, אך כאמור האחד, שיישא בנטל האמור. אכן, ראוי שהמועצה לא תצא קירחת מכאן ומכאן. אכן, ראוי כי לא יושת הנטל על הנישום הלא נכון.
52.לנוכח המתחייב מפסק דינה של השופטת צור נקל לנו, ולו לכאורה, לשלול את השקפתו של עו"ד בן-ארי. והרי לשיטתו העקבית, אין כל צורך בזיקת הנאה זו או אחרת, שהרי קביעת מועד ההחלטה מסמנת את הנישום הנכון.
שמא על אותה דרך נקל לנו, ולו לכאורה, לשלול את השקפתה של ב"כ המועצה. והרי סעיף 33 לחוק הביוב מורה אותנו כי "ההיטל ישולם שלושה חודשים לאחר מסירת דרישת התשלום לבעל הנכס או במועדים מאוחרים יותר שנקבעו בחוק העזר או בדרישת התשלום או עד תוך 30 יום מיום תחילת עבודת ההתקנה שבקשר איתה הוטל ההיטל, הכל לפי המועד המאוחר יותר; תעודת מהנדס הרשות המקומית בדבר מועד תחילת עבודה כאמור תשמש ראיה לדבר".
והרי, לנוכח העיקרון שניתן ללמוד מסעיף 33 הנ"ל המועד המאוחר ביותר לתשלום ההיטל הוא 30 יום "מיום תחילת עבודת ההתקנה". משמע, שלא כשיטת המועצה, לא בסיום עבודת ההתקנה אלא בתחילתה. שמא הדבר עולה בקנה אחד עם המתחייב מפסק דינה של השופטת צור בפרשת בניטה. אכן שומה עלינו לזהות את נקודת הזמן שבה "קיימת זיקה
= 13 =
בין הבעלים לבין הנאה האמורה לצמוח מביצוע עבודות תשתית ספציפיות בתחום הביוב" (שם). דומה שסימון המועד בעת סיום הרצתו של המט"ש אינה עולה בקנה אחד עם זיהוי "פוטנציאל ההנאה", כמותווה על ידה, אלא עם מימוש פוטנציאל ההנאה, שיכול שהוא מועד מאוחר מדי.
53.כללם של דברים: ההכרעה בסוגיה האמורה היא עובדתית ולא ניתנת להכרעה אך במימד העקרוני שלה. לא מן הנמנע כי היא מצריכה צירוף בעלי דין נוספים, והם בעלי דין פוטנציאליים שעלולים להיות מחויבים בהיטל הביוב, ושאינם ניצבים בפנינו. לכל אלו נידרש בישיבת קדם המשפט הבאה שתזומן.
הוראות שונות
54.לנוכח מכלול הנסיבות שנפרסו בפנינו אין בדעתנו, בגדרה של הכרעתנו זו, ליתן צו להוצאות למצער לא בשלב זה.
55.בשלב זה נותר איחוד הדיון על כנו. בישיבת קדם המשפט שתזומן נשקול אם להשאיר איחוד הדיון או שמא לפזרו לחטיבות תיקים על פי נושאים שונים. ביני לביני הוגשו עררים נוספים. בגדר החלטותיו הצפויות ישקול יו"ר הוועדה האם לאחד עררים אלו לתיקים המאוחדים עד הנה.
56.לעניין האמור בסעיפים 35, 36 ו- 37 הנ"ל הננו דוחים לתזכורת מעקב ליום 15.8.10. יו"ר הוועדה ישקול ליתן החלטות משלימות, או פסקי דין, ככל שיתחייב מן החומר שיונח בפניו.
57.לנוכח האמור בסעיף 32 הנ"ל הננו דוחים הערר של העוררים 18. לנוכח האמור בסעיף 33 הנ"ל הננו דוחים עררם של כל העוררים בתיק וע 26/08, למעט שישה העוררים המנויים שם, שעררם נותר על כנו.
58.המזכירות תמציא עותק מפסק דיננו החלקי לב"כ הצדדים ולעוררים שאינם מיוצגים.
ניתן היום, ג' אב תש"ע, 14/07/2010, בהעדר הצדדים.
