הגנת הצרכן - ביטול עסקה – תנאים - ביהמ"ש קיבל בחלקה תביעה נגד "הוט טלקום", וחייבה בתשלום 1,500 ₪ בגין המשך חיוב בגין מנוי חודשי של לקוח עד שייאסף הציוד שסיפקה לו, למרות שביקש להתנתק משירותיה כ 3 חודשים קודם לכן.
עובדות: הנתבעת קיבלה את הודעת הניתוק מצד התובע, ופנתה לחברה חיצונית עמה עובדת, כדי שתאסוף ציוד הקצה שסיפקה הנתבעת לתובע. התביעה הוגשה כמה ימים לפני שקיבל התובע זיכוי עבור החיובים, שביצעה הנתבעת מאז קבלת הניתוק ועד לאותו מועד.
בית המשפט קבע:
(1) התנהלות הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סע' 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981, לפיו עסקה מתמשכת תתבטל תוך 3 ימים ממועד קבלת הודעת הלקוח על ביטולה, וכי ממועד הביטול יפסיק העוסק לתת את השירותים, ולא יחייב את הצרכן בתשלומים בעד טובין או שירותים שניתנו לאחר מועד הביטול. (2) טענת הנתבעת, לפיה היא ממשיכה בחיובים כל עוד לא נאסף ציוד הקצה, אינה יכולה להצדיק התנהלות זו שכן, ביצוע האיסוף תלוי לרוב בגורמים הקשורים לנתבעת. במקרה זה, לא עשה התובע דבר שהיה בו כדי לסכל את איסוף הציוד; איסופו התעכב בשל התעכבות קבלן המשנה מטעם הנתבעת. (3) למרות שהזיכוי לתובע בוצע בסמוך לאחר הגשת התביעה, ללא קשר להגשת התביעה, המשך החיוב של התובע עדיין מהווה הפרה של הוראת סע' 13ד' לחוק, ולפיכך זכאי התובע לפיצוי בגינם. (4) אין לפסוק את הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק, משאין להתעלם ממרכיבי חומרת ההפרה והיקפה הכספי, מנסיבות המקרה ומהתקופה הקצרה יחסית, בה המשיך התובע להיות מחויב בתשלומים. (5) נדחית טענת התובע, כי התנהלות הנתבעת גרמה לו לנזק נפשי, והיה עליה לקחת בחשבון שבצידה השני של העסקה מצויים אנשים שונים, שתגובותיהם להתנהלות מעין זו עשויה להיות קשה במיוחד: אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי מוגבר בשל רגישות מיוחדת של אדם זה או אחר, מקום בו לא הוכח קיומו של נזק נפשי ו/או בריאותי הנובע ממעשיה של הנתבעת.
בשם הצדדים: לא צויין.
בית משפט לתביעות קטנות בקריות
27 פברואר 2010
ת"ק 7271-06-09
גולדפרב נ' הוט טלקום שותפות מוגבלת
בפני כב' השופטת פנינה לוקיץ'
תובע אברהם גולדפרב
נגד
נתבעת הוט טלקום שותפות מוגבלת
פסק דין
ביום 26.3.09 פנה התובע לשירות הלקוחות של הנתבעת וביקש להתנתק משירות הטלפון שקיבל ממנה.
הנתבעת קיבלה את הודעת הניתוק והפנתה פניה מצדה לחברה חיצונית עימה היא עובדת (להלן: "קבלן המשנה") על מנת שתפעל לאיסוף ציוד הקצה שסיפקה הנתבעת לתובע.
למרות הודעת הניתוק, המשיכה הנתבעת לחייב את התובע בגין המנוי החודשי תוך שהסבירה לו, כטענתה, כי ברגע שיבוצע איסוף ציוד הקצה, הוא יזוכה רטרואקטיבית על הסכומים שנגבו ממנו החל ממועד מתן הודעת הניתוק.
על אף פניות של התובע במהלך החודשים 6-5/2009, רק ביום 16.6.09 נאסף הציוד מביתו של התובע ובו ביום בוצע זיכוי של התובע עבור החיובים בסך של 129.42 ₪ שביצעה הנתבעת מאז קבלת הודעת הניתוק ועד לאותו המועד.
בתביעה זו, שהוגשה ביום 10.6.09 דהיינו, מספר ימים לפני קבלת הזיכוי, דורש התובע פיצוי לדוגמא בסך של 10,000 ₪ וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 31א (2ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") אשר הוסף לחוק בחודש 10/2008, ואשר על פיו זכאי הצרכן לפיצוי לדוגמא, ללא הוכחת נזק, עד לסך של 10,000 ₪, מקום בו העוסק המשיך לחייב את הלקוח בתשלומים בגין עסקה מתמשכת, בניגוד להוראת סעיף 13ד לחוק.
בסעיף 13ד הנ"ל נקבעו התנאים לביטול עסקה מתמשכת (כפי שזו מוגדרת בסעיף 13ג לחוק) ונקבע בס"ק (ג) כי העיסקה תתבטל תוך 3-6 ימים ממועד קבלת הודעת הלקוח על ביטולה (בהתאם לדרך מתן ההודעה)(להלן: "מועד הביטול") וכי ממועד הביטול יפסיק העוסק ליתן את השירותים ולא יחייב את הצרכן בתשלומים בעד טובין או שירותים שניתנו לאחר מועד הביטול.
במקרה דנן אין כל מחלוקת כי התנהלות הנתבעת איננה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק אשר תוקן כאמור, ואשר יש בהם לקבוע חובה על חברה המעניקה שירות בעסקה מתמשכת, להפסיק את החיובים של הלקוח בתוך 3 ימים ממועד קבלת הודעת הביטול מטעם הלקוח. אם כי לא מיותר לומר כי אינני מקבלת טענות התובע כי התנהלות הנתבעת הינה התנהלות "מאפיונרית".
טענת הנתבעת כי היא ממשיכה בחיובים כל עוד לא נאסף ציוד הקצה, איננה יכולה להצדיק התנהלות זו שכן, ביצוע האיסוף תלוי לרוב בגורמים הקשורים לנתבעת ולא שוכנעתי כי במקרה זה, עשה התובע דבר שהיה בו כדי להכשיל את איסוף הציוד אלא שאיסופו התעכב בשל התעכבות קבלן המשנה מטעם הנתבעת.
יתכנו מצבים שבהם מעשים של הלקוחות יצדיקו את המשך חיובם עד למסירת ציוד הקצה שכן, קביעה שעל הנתבעת בכל מקרה להפסיק מיד את החיוב גם באם לא בוצעה השבה מטעמו של הצד האחר (השבת ציוד הקצה) , הינה קביעה גורפת מדי ואינני בטוחה כי זוהי הפרשנות היחידה שניתן לתת להוראות החוק. אלא שבמקרה שבפני, מאחר וכאמור לא הוכח שהתובע הוא שסיכל את איסוף ציוד הקצה, אינני נדרשת להכריע בסוגיה זו.
על אף העובדה שהזיכוי לתובע אכן בוצע בסמוך לאחר הגשת התביעה, ושוכנעתי כי הדבר נעשה ללא קשר להגשת התביעה (דבר שעוד לא היה ידוע במועד הזיכוי לנתבעת), עדיין מהווה המשך החיוב של התובע, הפרה של הוראת סעיף 13ד' לחוק ולפיכך זכאי התובע לפיצוי בגינם.
בניגוד לעמדתו של השופט טננבוים בת.ק. (י-ם) 3375/09 יפרח נ' חב' סלקום בע"מ אינני סבורה כי על בית המשפט, בנסיבות הדומות למקרה שבפני, לפסוק את הסכום המקסימלי שקבע החוק (ונסיבות הענין שנדונו שם היו מעט שונות). שכן על אף הצורך באכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו ועידוד הצרכן למימוש זכויותיו, לא ניתן להתעלם מהמרכיב של חומרת ההפרה והיקפה הכספי, ובהתחשב בנסיבותיו של מקרה זה והתקופה הקצרה יחסית שבה המשיך התובע להיות מחויב בתשלומים, אינני רואה מקום לפסוק סכום העולה על הסך של 1,500 ₪.
= 2 =
טענות התובע בפני כי התנהלות הנתבעת גרמה לו לנזק נפשי וכי על הנתבעת לקחת בחשבון כי בצידה השני של העסקה מצויים אנשים שונים אשר תגובותיהם להתנהלות מעין זו עשויה להיות קשה במיוחד (כפי שהמקרה דנן לטענתו), נדחית על ידי שכן, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי מוגבר בשל רגישות מיוחדת של אדם זה או אחר, מקום בו לא הוכח קיומו של נזק נפשי ו/או בריאותי הנובע ממעשיה של הנתבעת.
אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 350 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ג אדר תש"ע, 27/02/2010, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 1
