תעופה - תובלה אוירית – תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו לנוסע - בית משפט השלום קיבל תביעה כנגד רשות שדות התעופה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לנוסעת באולם הנוסעים שבשדה התעופה, כתוצאה מדחיפתה על ידי נוסע אחר בסמוך למסוע הכבודה.
נקבע כי תופעת ההתקהלות והדחיפות באזור מסוע הנוסעים ידועה היטב לנתבעת ולמרות זאת, לא נקטה בצעדי מנע. על כן, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלה.
התובעת חזרה מטיול בחו"ל. בעוד התובעת ממתינה לכבודתה באולם הנוסעים בשדה התעופה, הגיח מאחור נוסע גדל מימדים, דחף את התובעת והפילה. כתוצאה מן האירוע נגרם לתובעת נזק גוף. לטענת התובעת, חבה הנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית אשר הופרה בנסיבות העניין. לטענתה, משהנזק היה צפוי, היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות הולמים. לטענת הנתבעת, אין היא חבה חובת זהירות קונקרטית מאחר והפגיעה שנפגעה התובעת, מקורה באדם אשר דחף אותה ולא בנתבעת. עוד טענה, כי אין לה כל שליטה על התנהגות נוסעים אחרים וגחמותיהם אשר עושים דין לעצמם ומדיניות משפטית ראויה מחייבת את דחיית התובענה.
בית המשפט קבע:
על מנת לבסס אחריות בעוולת רשלנות יש לבחון שלוש שאלות: האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק, האם הופרה חובת הזהירות והאם הפרת החובה גרמה לנזק. לעניין קיום חובת זהירות מושגית, השאלה היא האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק.
כאשר התובע עובר את המשוכה הראשונה ונקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית, דן בית המשפט במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית בעובדותיו של המקרה שמונח לפניו. בשלב זה, נשאלת השאלה, האם אדם סביר יכול היה לצפות את המקרה והאם כעניין במדיניות, צריך לצפות את התרחשות הנזק הספציפי. חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת למניעת כל סיכון. יש להבחין בין סיכון סביר לבלתי סביר, ורק סיכון סביר מקים חובת זהירות קונקרטית. כל שנדרש הוא נקיטת אמצעים סבירים ואין דרישה לביטחון מוחלט.
תופעת ההתקהלות, תופעת "השעטה" לעבר מסוע הנוסעים ותופעת הדחיפות ידועות היטב לנתבעת מימים ימימה. הנתבעת, למרות היותה מודעת לתופעה זו, לא נקטה באף צעד על מנת למנוע את הסכנה הצפויה לקהל מאותה תופעה. ברי, כי לא ניתן למנוע כליל תופעה כזו ואין מדובר בהטלת אחריות מוחלטת. המדובר בנקיטת אמצעי זהירות סבירים ומינימאליים שיש בהם כדי למנוע את הסכנה ואת הנזק.
יש לזכור כי הנתבעת היא הבעלים והמחזיק של המקרקעין, ואין לתובעת ולנכנסים בשערי ישראל כל דרך אחרת מלבד כניסה דרך ובאמצעות אולם הנוסעים הנכנסים. ככזו, תפקיד הנתבעת להעניק לבאים בשעריה, אולם בטוח אשר הסכנה הצפויה ברורה ונעשים מאמצים למנוע אותה. משכך, נכון יהיה במקרה דנן להטיל על הנתבעת אחריות קונקרטית. משלא נקטה הנתבעת בכל אמצעי זהירות אלא ישבה באפס מעשה, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. אלמלא הפרה הנתבעת את החובה המוטלת עליה ואילו נקטה באמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי הוא כי הנזק היה נמנע. לפיכך, מתקיימת אף דרישת הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.
התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בתשלום הסכומים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מן האירוע.
בשם הצדדים: לא צויין.
בית משפט השלום בקריית גת
31 ינואר 2010
ת"א 1726-06
תמרה למברג נ' רשות שדות התעופה
בפני כב' השופט איל באומגרט
התובעת
תמרה למברג
נגד
הנתבעת
רשות שדות התעופה
פסק דין
כללי:
1. לפני תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף שלטענת התובעת נגרמו לה באולם הנוסעים הנכנסים עת המתינה לכבודתה, בנמל התעופה על שם בן גוריון, הנמצא בחזקת הנתבעת, המחזיקה במקרקעין.
אלה הן העובדות הדרושות לעניין:
2. ביום 20.6.06 חזרה התובעת בדרך האויר מטיול מאורגן בסלובניה. לאחר שעברה את בידוק ודרכונים, הגיעה לאולם הנוסעים הנכנסים ובשעה 06.00 לערך, עמדה ליד מסוע הכבודה ולצידה עגלה עליה התכוונה להניח את כבודתה.
בעוד התובעת ממתינה לכבודתה, הגיח מאחור נוסע גדל מימדים, דחף את חברתה של התובעת, הגב' נטליה לוין ומשלא הצליח להגיע למסוע על ידי הדיפת גב' לוין, ביצע איגוף נוסף, הגיע מימין התובעת "חטף את שתי מזוודותיו הגדולות בגסות תוך שהוא דוחף ופוגע בתמרה (התובעת - התוספת שלי א.ב.), תמרה נפלה יחד עם העגלה שלה על עגלה אחרת שהיתה בסמוך אליה מצד שמאל". (סעיף 3 לתצהיר הגב' לוין).
התובעת, בהגינותה, העידה כי לא ראתה את מי שדחף אותה, אלא העידה כי סיפרו לה לאחר מכן כיצד הוטחה ארצה (עמ' 3 ש' 21 לפרוט').
עיקר ראיות התביעה מתבססות על עדות הגב' לוין, אשר נטלה היתה בסמוך לתובעת. בחקירתה הנגדית, חזרה הגב' לוין על האמור בסעיף 3 לתצהירה הנ"ל.
התובעת הוסיפה והעידה כי המתינה לכבודתה בקצה המסוע, מכיוון ששם היתה כמות פחותה יותר של אנשים.
3. בא כוח הנתבעת, בסיכומיו, בהגינותו, אינו חולק על קרות האירוע. טענתו העיקרית היא, כי אין להטיל אשם על הנתבעת.
לפיכך, הן נוכח העדר כפירה מצד בא כוח הנתבעת, וכן נוכח האמון שנותן בית-המשפט בעדות הגב' לוין, מתקבלת גרסתה באשר לאופן התרחשות האירוע נשוא התביעה.
4. התובעת והגב' לוין, העידו כי כאשר נכנסו לאולם הנוסעים הנכנסים, לא ראו אנשי בטחון (עמ' 2 ש' 10 ועמ' 6 ש' 23 לפרוט').
5. מטעם הנתבעת, העיד מר אברמסון, אשר ביום התאונה, שימש כאחראי תורן על אולם הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה בן גוריון. כעולה מתצהיר אברמסון, מס' הנוסעים הנכנסים בטיסה בה נטלה התובעת חלק היה קטן באופן יחסי. הוא הוסיף בתצהירו כי מאחר והכניסה לאולם הנוסעים הנכנסים לאיזור המסועים הינה לאחר
= 2 =
ביקורת הדרכונים, כניסת הנוסעים היא "בטפטוף".
עוד הצהיר מר אברמסון, כי בכל עת נמצאים באולם הנוסעים הנכנסים עובדי הנתבעת ובהם אנשי בטחון, על מנת לסייע בכל בעיה או תקלה.
6. כעולה מחקירתו הנגדית של מר אברמסון, אין במקום שילוט המחייב את הנוסעים לנהוג בדרך ארץ אחד כלפי השני. עוד השיב מר אברמסון, כי אינו אחראי על בטחון הנוסעים באולם הנוסעים הנכנסים ותפקידו מתמצה ב"תלונות על רטיבות או על מיזוג או בנוגע לדרכונים או לדאוג לתגבור אנשי משטרה, צריך שהטרמינל יתפקד כשורה ולמנוע כמה שיותר בעיות, את יכולה לקרוא לזה תחזוקה" (עמ' 9 ש' 9 - 11 לפרוט').
עוד העיד מר אברמסון בהגינותו, כי נושא אנשי הבטחון והתפקידיה השונים אינו בתחום אחריותו (עמ' 9 ש' 20).
7. באשר לתפקיד אנשי בטחון באולם הנוסעים הנכנסים העיד אברמסון שתפקידם לסייר באולם, לוודא כי כבודה ללא דורש לא תיוותר שם ובעיקר תפקידם לדאוג לסדר הציבורי ולבטחון והוסיף "אנו צריכים את אנשי הבטחון כמו למשל להתקפה או תיק שנאסף על ידי (צ"ל אחר) ולכן מזעיקים את הבטחון" (עמ' 10 ש' 3 לפרוט').
ובהמשך, הסביר מר אברמסון, כי עיקר תפקיד אנשי הבטחון למנוע התפרעות נוסעים זועמים וכי אנשי הבטחון לובשים מדים מוסווים.
8. כאשר נשאל מר אברמסון כיצד דואגים לביטחונם של כאלה שממתינים בנימוס לכבודתם ואינם בעלי כישורי "שעטה" או "דריסה", השיב: "אין לנו את הדרך אין לנו את האפשרות הזו כדי לעמוד מול אותו נוסע" (עמ' 10 ש' 18 לפרוט').
כלומר, כעולה מעדות העד היחיד שהובא על ידי הנתבעת, אין זה מתפקידו לדאוג לביטחונם של הנוסעים אלא עיקר תפקידו מתמצה בתחזוקה ראויה של אולם הנוסעים הנכנסים. מר אברמסון לא ידע להעיד על כמות אנשי הביטחון שהיתה מצויה באותה שעה באולם הנוסעים הנכנסים, ואף השיב במפורש כי ידועה לנתבעת התופעה הנפוצה של נוסעים הדוחפים את חבריהם הממתינים לכבודתם והנתבעת אינה עושה דבר על מנת למנוע תופעה זו ולדאוג לביטחונם של הנוסעים.
טענות הצדדים:
טענות התובעת:
9. לשיטתה, חבה הנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית אשר הופרה בנסיבות העניין. לטענתה, משהנזק היה צפוי, היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות הולמים כגון הצבת אנשי אבטחה ועיצוב אולם אשר ימנעו דחיפה ושעטה הגורמת לפגיעה באחרים.
טענות הנתבעת:
10. בהגינותה, מודה הנתבעת כי היא חבה חובת אחריות מושגית. אולם, לטענתה, אין היא חבה חובת זהירות קונקרטית. לשיטתה, ביום האירוע נשוא התביעה, לא היה כל עומס באולם הנוסעים הנכנסים והפגיעה שנפגעה התובעת, מקורה באותו אחד אשר דחף אותה ולא בנתבעת. לטענת הנתבעת, אין לה כל שליטה על התנהגות נוסעים אחרים ולגחמותיהם אשר עושים דין לעצמם.
לוז טענת הנתבעת, כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת את דחיית התובענה. לשיטתה, הנזק מהסוג שנגרם לתובעת, אינו בר פיצוי.
ודוק, לשיטת הנתבעת, לא ניתן למנוע התנהגות פוחזת או גחמה של נוסע. הנתבעת טוענת כי הטלת חובת אחריות במקרים דידן, תביא לידי אבסורד בו כל נוסע ילווה על ידי איש ביטחון.
11. עוד מתריעה הנתבעת מפני פרץ של תובענות כגון אלה, אשר עלותן תוטל בסופו של יום על הנוסעים. לשיטתה, מדיניות ראויה של פיזור נזק, מחייבת כי התובעת תשא
= 3 =
בנזקיה.
האחריות:
ההלכה:
12. המחלוקת אותה עוררו הצדדים מחייבת חזרה על מושכלות ראשונים.
בע"א 145/80 ועקנין נ' בית שמש (להלן: "הלכת ועקנין"), נקבע כי על מנת לבסס אחריות בעוולת רשלנות יש לבחון שלוש שאלות והן:
השאלה הראשונה היא, האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק. דהיינו, מבחן עקרוני האם סיכון מסוים מקים חובת זהירות? והיבט נוסף פרטני אם ביחס לניזוק שלפנינו, בנסיבותיו של האירוע נשוא התביעה, קמה חובת זהירות?
השאלה השניה היא, האם הופרה חובת הזהירות?
ואילו השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה גרמה לנזק?
לעניין קיום חובת זהירות מושגית, השאלה היא האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק שכן לא כל נזק יש לצפות. יחד עם זאת, נקבע בפרשת ועקנין "עניין טכני קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה".
13. כאשר התובע עובר את המשוכה הראשונה ונקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית, דן בית-המשפט במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית בעובדותיו של המקרה שמונח לפניו. בשלב זה, נשאלת השאלה, האם אדם סביר יכול היה לצפות את המקרה. אם התשובה היא חיובית, יש להשיב על שאלת משנה נוספת, האם כעניין במדיניות, צריך לצפות את ההתרחשות הנזק הספציפי.
בית-המשפט הדגיש בפרשת ועקנין, כי לא כל נזק צפוי מבחינה פיזית הוא נזק שיש לצפות אותו במישור נורמטיבי, שכן חיי היום יום מלאי סיכונים, שהינם טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת והמדיניות המשפטית קובעת כי חובת זהירות קונקרטית לא קמה.
ויודגש, בפרשת ועקנין נקבע כי חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת למניעת כל סיכון. יש להבחין בין סיכון סביר לבלתי סביר, ורק סיכון סביר מקים חובת זהירות קונקרטית. כך נקבע בפרשת ועקנין כי כל שנדרש הוא נקיטת אמצעים סבירים ואין דרישה לביטחון מוחלט.
14. שאלה נוספת הנשאלת בעניינינו, היא מהי חובת הזהירות שחבה הנתבעת, מחזיקת המקרקעין, כאשר צד שלישי פועל באופן פזיז ובהתנהגותו גורם לה נזק. עניין דומה התברר בת.א. (מחוז חיפה) 1274/01 רנד נ' החברה לאומנות תרבות וספורט חיפה בע"מ ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת רנד").
בפרשת רנד התברר עניין תובע, אשר נכח במשחק כדורגל והקהל התפרץ לעבר המגרש ורמס את התובע. כפי שהתברר בפרשת רנד, הנתבעים היו מודעים להתנהגות הבעייתית של הקהל והם טענו כי הם פעלו על פי סטנדרט הזהירות המקובל במשחקי כדורגל.
בית-המשפט המחוזי בפרשת רנד שב וחזר על הלכה הידועה כי חובת הזהירות אינה אבסולוטית, אלא מחייבת "קביעת אמצעי הזהירות הסבירים בהן על הנתבעות לנקוט צריכה להביא בחשבון את עוצמת הסכנה הטמונה בביקור באצטדיון משחק כדורגל ואת ההסתברות התממשות סכנה זו. יש לזכור כי המדובר באצטדיון בו מתקבצים מעת לעת אלפי אנשים במטרה לצפות במשחק כדורגל כי האווירה השוררת בקהל הצופים שונה מזו השוררת בקהל באירועים תרבותיים אחרים, וחלק מקהל זה נוהג ועלול לנהוג לעיתים בדרך אלימה"
לפיכך, נקבע בפרשת רנד, כעניין של מדיניות משפטית, על מחזיק המקרקעין המודע והצופה את התנהגות הקהל, לנקוט באמצעי זהירות סבירים אשר יהא בהם כדי למנוע את הנזק שנגרם לתובע שם.
= 4 =
15. כך גם ראו ת.א. 14751/05 (שלום ת"א) ורדקביץ נ' מלון גרנד נירוונה (פורסם בנבו), שם התברר עניינו של תובע אשר נטל חלק במסיבה שערך המלון נירוונה על שפת הבריכה ועובדי המלון החלו זורקים את הבנות לעבר המים ותוך כדי כך, נדחף התובע מאחור והוטח למים עם ראשו קדימה. בית-המשפט ראה לנכון להטיל אחריות על המלון, מחזיק המקרקעין, בגין התנהגות האנשים על שפת הבריכה אשר דחפו את התובע למים.
16. עוד ראו ת.א. 39689/05 (שלום ת"א) סנקר נ' רשות שדות התעופה (פורסם בנבו), שם התברר עניינה של תובעת אשר בעודה ממתינה ליד מסוע קבלת הכבודה באולם הנוסעים הנכנסים, נדחפה על ידי עגלת כבודה של נוסעת אחרת, נפלה ונחבלה.
בפרשת סנקר, מצא בית-המשפט לנכון להטיל אחריות קונקרטית על הנתבעת, מהטעם, שתנאי אולם הנוסעים, לא הלמו את כמות הנוסעים שם.
כמו כן, ראו ת.א. 6046-04 (שלום חיפה) רווה נ' רשות שדות התעופה (פורסם בנבו), שם התברר עניינה של תובעת אשר הגיעה לשדה התעופה בן גוריון ובעודה מתאימה לביקורת דרכונים, עקף אותה בפראות צעיר שגרר עימו מזוודה עם גלגלים, פגע בה והפיל אותה ארצה.
בפרשת רווה קבע בית-המשפט כי ניתן היה בנקל באמצעים פשוטים, למנוע את התרחשות האירוע הצפוי.
מן הכלל אל הפרט:
17. כפי שהעיד מר אברמסון מטעם הנתבעת, תופעת ההתקהלות, תופעת "השעטה" לעבר מסוע הנוסעים ותופעת הדחיפות ידועות היטב לנתבעת מזה ימים ימימה. מר אברמסון העיד מפורשות כי הנתבעת, למרות היותה מודעת לתופעה זו, לא נקטה באף צעד על מנת למנוע את הסכנה הצפויה לקהל מאותה התקהלות או שעטה בלתי מבוקרת לעבר מסוע הכבודה והדחיפות שם שעה שאחד מהנוסעים מבקש ליטול את כבודתו והודף אפיים ארצה את מי שממתין בסבלות לכבודתו.
ויודגש - ברי, כי לא ניתן למנוע כליל תופעה כזו ואין מדובר בהטלת אחריות מוחלטת. שהרי, לא ניתן להציב מאבטח לצד כל נוסע, ולא ניתן להגיש א הכבודה באופן אישי לכל נוסע. יחד עם זאת, הנהלים ושיטת קבלת הכבודה, כל כולם, בשליטת הנתבעת והיא זו שקבעה את הדרכים לקבלתה. אין לתובעת ולכשכמותה, כל אפשרות אחרת לקבל את כבודתה מבטן המטוס, אלא לעמוד ליד המסוע ולהיות צפויה לסכנה הידועה לנתבעת כי מאן דאהו יתפרץ, יהדוף, ידחוף ויטיח אותה על מנת ליטול את כבודתו במהרה.
18. המדובר בנקיטת אמצעי זהירות סבירים ומינימלים שיש בהם כדי למנוע את הסכנה ואת הנזק. כך לדוגמא, ניתן בקלות ליצור מסדרונות של תור באמצעות חבלים, להעמיד מאבטחים במדים בסמוך למסועים אשר יקפידו על הסדר הטוב וידאגו כי כל אחד, יקח את כבודתו בתורו ולא יתירו התנהגות של כל דאלים גבר.
הלכה למעשה, מבקשת הנתבעת את אישור בית-המשפט להמשיך נוהג לפיו, כל מי שמוצא דרכו באולם הנוסעים לעבר המסוע, צפוי לכך שיוטח וידחף על ידי מי שאצה לו דרכו, והרשות תשב בחיבוק ידיים ותאמר איננו אחראים להתנהגותם של אחרים.
יש לזכור, כי הנתבעת היא הבעלים והמחזיק של המקרקעין, ואין לתובעת ולנכנסים בשערי ישראל כל דרך אחרת מלבד כניסה דרך ובאמצעות אולם הנוסעים הנכנסים. ככזו, תפקיד הנתבעת להעניק לבאים בשעריה, אולם בטוח אשר הסכנה הצפויה ברורה ונעשים מאמצים למנוע אותם.
19. משכך, עמדת בית-המשפט היא כי נכון יהיה במקרה דנן, להטיל על הנתבעת אחריות קונקרטית. משלא נקטה הנתבעת בכל אמצעי זהירות אלא ישבה באפס מעשה, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.
אלמלא הפרה הנתבעת את החובה המוטלת עליה ואילו נקטה באמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי הוא כי הנזק היה נמנע.
= 5 =
לפיכך, מתקיימת אף דרישת הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.
הנזק:
20. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת שבר בצוואר הירך. תקופת אי הכושר שנקבעה לתובעת היא 111 יום. הצדדים הגיעו לידי הסכמה כי לתובעת 10% רפואיים בגין השבר. במשך תקופת אי הכושר נזקקה התובעת לעזרת צד ג' שאת חלקה קיבלה מהמל"ל.
כמו כן, עובר לתאונה עבדה התובעת כרופאה ובתקופת אי הכושר נמנע ממנה לעבוד.
עוד עולה מכתב התביעה ומתצהיר התובעת כי נזקקה לטיפולי פיזיוטרפיה מעבר לאלה המגיעים לה בסל התרופות והוציאה הוצאות רפואיות שונות. התובעת אף הצהירה, כי בשל מומה נאלצה לעקור את האמבטיה ולהתקין מקלחון.
כמו כן, הצהירה התובעת שגם כיום, נוכח מומה, היא נעזרת בבני משפחה לצורך ביצוע עבודות בית קשות.
עדות התובעת נמצאה מהימנה ע"י בית המשפט
בטיעוניו התנגד ב"כ הנתבעת להרחבת חזית ולנקיבת ראשי נזק אשר לא בא זכרם בכתב התביעה והצדק עימו בנקודה זו.
21. אשר על כן מוחלט לפסוק לתובעת את הסכומים כדלקמן:
כאב וסבל:
בגין 10% נכות ותקופת אי כושר של 111 יום, תשלם הנתבעת לתובעת 25,000 ₪., בערכי יום מתן פסה"ד.
עזרת צד ג' בעבר:
אין חולק כי בתקופת אי הכושר קיבלה התובעת עזרה מהמל"ל אשר הסתכמה בעשר שעות בשבוע. אומנם זו עזרה נרחבת, אולם ניסיון החיים מלמד כי נוכח השבר שנגרם לה היא נזקקה לעזרת נוספת של בני משפחה.
על דרך האומדן נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין ראש נזק זה. בערכי יום מתן פסה"ד.
הוצאות רפואיות:
התובעת הצהירה כי נאלצה להשלים מכיסה טיפולי פיזיוטרפיה ורכשה תרופות שונות בעלות כוללת של 4,290 ₪. בכתב התביעה נדרש סך של 2,500 ₪. טיעוני התובעת בדבר הוצאותיה נתמכים בקבלות. על כן, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת 2,500 ₪ נושאי הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
הוצאות נסיעה בעבר:
בגין ראש נזק זה תבעה התובעת 3,000 ₪. בתצהירה מנתה התובעת הוצאות בסך 2,690 ₪ הנתמכות בקבלות. על כן תשלם הנתבעת לתובעת 2,690 ₪ אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
הוצאות מיוחדות בעבר:
אלה מנויות בתצהיר התובעת אך אינן מנויות בכתב התביעה. על כן, נוכח התנגדות הנתבעת להרחבת החזית אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה.
עזרת הזולת בעתיד:
= 6 =
נוכח מומה יש להניח כי התובעת נזקקת לעזרת צד ג' בביצוע מטלות בית קשות. על דרך האומדן נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ בערכי יום מתן פסה"ד.
הפסדי שכר בעתיד:
בסיכומיה חזרה בה התובעת מתביעה בגין ראש נזק זה.
התוצאה:
22. אשר על כן, נפסק בזאת כי הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כמפורט לעיל בגין כל ראש נזק. עוד תשלם הנתבעת לתובעת את עלות חווה"ד הרפואית מטעמה, אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית.
23.
ניתן היום, ט"ז שבט תש"ע, 31/01/2010, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 1
