רשויות מקומיות - היטלים – תוקפם - בית המשפט קיבל את ערעורה של המועצה המקומית בנימינה, וקבע כי התניית מתן היתרי בניה שביקשו המשיבים בחתימתם על הסכמי פיתוח וכתבי התחייבות לשאת בעלויות סלילת כביש ברחובם היתה סבירה ותקינה.
עוד נקבע כי לפי הוראות חוק העזר המקומי במועצה המקומית, יש למועצה סמכות לגבות דמי השתתפות מתושבים שבשטחם מבוצעות עבודות סלילת כביש לפי עלויות מוגדרות ולאחר סיומן.
המשיבים מתגוררים ברחוב הסחלב בבנימינה, וביקשו מן הוועדה המקומית בשנת 1998, לקבל היתרי בניה לבתיהם. הסכמת הוועדה הותנתה בחתימת המשיבים על הסכמי פיתוח וכתבי התחייבות ע"י המשיבים, בהם התחייבו להשתתף בעלויות סלילת כביש ברחוב ע"י המועצה, וב 2003, כאשר הסתיימו עבודות הסלילה, דרשו המערערות את התשלום מן המשיבים, שסירבו לשלמו.
המשיבים תבעו את המערערות להשבת הכספים שנגבו מהם ובימ"ש השלום קיבל את תביעתם וקבע כי התניית מתן היתרי בניה כנגד התחייבות לשאת בעלויות סלילת הכביש חרגה מסמכות הוועדה והיא אינה חוקית. עוד נקבע כי חוק העזר אינו מאפשר גביית היטל סלילה, כי אם דמי השתתפות בלבד, ואף זאת רק לאחר הוכחת המועצה את עלות הסלילה לאחר סיומה, שלא התקיים במקרה זה. על כן, חייב ביהמ"ש להשיב למשיבים את הכספים שנגבו מהם כהיטל סלילה. מכאן הערעור
לטענת המערערות, יש להן סמכות להתנות היתרי בניה בהתחייבות המבקשים לשאת בעלויות סלילת כביש בשטחם, כאשר במועד ההיתר, האזור לא היה מפותח כלל ואף לא היה בו כביש סלול. כן נטען כי חוק העזר מסמיך לגבות דמי השתתפות, וכך עשו.
המשיבים סמכו ידיהם על פסה"ד של בימ"ש השלום.
בית המשפט קבע:
תחילה נקבע כי לבית משפט השלום היתה סמכות לדון בתביעת ההשבה שהגישו המשיבים, מאחר והסעד המבוקש היה השבה כספית, וזאת גם אם היו מעורבות במסגרת בירור התביעה, סוגיות מן המשפט המנהלי.
באשר לחוקיות גבייה עבור סלילת הכביש ברחוב בו מתגוררים המשיבים, נקבע כי חוק העזר (סלילת כבישים) מסמיך את המועצה לסלול כביש בכפוף לאישור מהנדס המועצה את אופן ביצוע הסלילה, וקובע עוד כי המועצה מוסמכת לגבות שיעור של 100% מעלויות הסלילה מן התושבים ששטחם גובל במקום הסלילה. על כן נקבע כי גביית התשלום מן המשיבים היתה למעשה דמי השתתפות, בהתאם להוראות חוק העזר, ולא היטל סלילה כפי שקבע בית משפט השלום, כאשר עלות דמי ההשתתפות מתחלקת בין המשיבים ובהתאם לחישוב עלותה בפועל של עבודת הסלילה.
כמו כן נקבע כי תכניות המתאר החלות על המקרקעין קובעות כי רשות התכנון רשאית להתנות את מתן היתרי הבניה בפיתוח המקרקעין, והוכח כי בשנת 1998, כאשר ביקשו המשיבים לקבל היתרי בניה, לא היו המקרקעין מפותחים כלל, ואף כביש לא היה במקום. לפיכך, לא נמצא פגם בהתניית מתן היתרי הבניה בהתחייבות המשיבים ובחתימתם על הסכמי הפיתוח, והראיה שלא התנגדו לכך הינה שלא ניסו לבטל את חתימותיהם על כתבי ההתחייבות והסכמי הפיתוח בסמוך לאחר שחתמו עליהם.
בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש כי אין בסיס להשבת הכספים למשיבים, בניגוד לפסה"ד של בית משפט השלום, וכן נקבע כי ההוצאות שנדרשו מהמשיבים לשלם עבור סלילת הכביש, סבירות ומקובלות, למעט ניכוי הכספים ששילמו חלק מהמשיבים עם חתימתם על כתבי ההתחייבות, ובניכוי הוצאות המימון והוצאה נוספת, עבור צביעת אבני שפה בכיכר שלא בוצעה בסופו של דבר.
הערעור התקבל ברובו.
בשם הצדדים: לא צויין.
בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
27 ינואר 2010
ע"א 623-08
מועצה מקומית בנ נ' אביטן עמרם ואח'
בפני הרכב כב' השופטים:
ש' שטמר [אב"ד]
ד"ר ע' זרנקין
ב' טאובר
מערערות 1. מועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה
2. הועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון
נגד
משיבים 1. אביטן עמרם
2. בן ברוך מיכאל
3. מהבד יהושע
4. לוי מנשה
5. פרחי ציפורה
6. ביו יעקב
7. ביתן שמעון
8. זיגדון שלום
9. לוי שושנה
10. עוזיאל חיים
11. חליבה משה
12. אנקונינה אלי
13. שמואלי עלית
14. מסיקה איריס
15. מזל עווד
16. ברדוגו מתי
17. אשר פרחי
18. יניב נעים
פסק דין
ב. טאובר, שופטת
1.לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) מיום 12.5.08 בה"פ 226/04 אשר הועבר בהחלטת כב' השופטת הדסה אסיף מיום 14.8.05 לתביעה בסדר דין רגיל ואשר קיבל את תביעת המשיבים בחלקה הגדול ביחס להיטלי סלילה שהוטלו על המשיבים על ידי המערערות ונגבו מחלקם.
ערעורי המערערות נסובים על פסק הדין וכן על שורה של החלטות ביניים שנתנו על ידי כב' השופטת הדסה אסיף במהלך ההליכים ואף לאחר מתן פסק הדין.
הרקע והמחלוקת בין הצדדים
2.המערערת 1 הינה מועצה מקומית שהוקמה לפי פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] והתקנות והצווים שהותקנו מכוחה (להלן: "המועצה").
המערערת 2 הינה ועדה מקומית לתכנון ולבנייה שהוקמה ופועלת לפי פקודת בנין ערים, 1936, ולפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), התקנות והצווים שהותקנו על פיהם (להלן: "הועדה").
3.המשיבים הינם תושבי המועצה והינם הגובלים ברחוב הסחלב שנסלל בבנימינה.
4.במהלך ועובר לשנת 1998 ביקשו המשיבים לקבל היתרי בנייה במקרקעין שבבעלותם ברחוב הסחלב. בתחום רחוב הסחלב חלות תוכנית מיתאר ש/23ב' ותכנית תב"ע ש/560. במסגרת תוכנית המיתאר ש/23ב' קיימת דרישה לביצוע עבודות פיתוח ותשתית הכוללות מים, ניקוז, ביוב, כבישים, חשמל וכו' וכך גם במסגרת תכנית ש/560, לפי סעיפים 11 - 13.
= 2 =
5.עם פניות המשיבים לועדה לקבלת היתרי הבנייה נדרשו המשיבים לחתום על הסכמי פיתוח ו/או מכתבי התחייבות וכן לשלם 1,500 ₪ למטר במכפלת אורך חזית הנכס של כל אחד מהמשיבים. במכתבי ההתחייבות ו/או הסכמי הפיתוח שנחתמו על ידי המשיבים במסגרת הליכי קבלת היתר הבנייה, נתנו המשיבים התחייבות כדלקמן:
"בגמר עבודות הפיתוח תערוך המועצה חשבון מדויק של עלות הביצוע ותגיש לנו חשבון סופי לעלויות. במידה וחלקנו בעלות הביצוע תהיה יותר גבוהה מהסכום הנ"ל הננו מתחייבים לשלם את ההפרש תוך 30 יום מקבלת החשבון, במידה וחלקנו בעלות הביצוע תהיה נמוכה מהתשלום ששלמנו, תחזיר לנו המועצה את ההפרש וזאת תוך 30 יום מגמר העבודה. הסכום נושא הפרשי הצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה), 1980."
6.ביום 27.11.03, עם סיום שלב ב' של עבודות הסלילה שבוצעו בשני שלבים, נשלחו למשיבים שגובלים ברחוב הסחלב הודעות חיוב לתשלום דמי השתתפות בסלילה בניכוי תשלומים של מי ששילמו לפי הסכמי הפיתוח כשהם נושאים הפרשי הצמדה.
הודעות החיוב שנשלחו למשיבים כללו פירוט העלות הכוללת של הסלילה, אורכי כל החזיתות, אורך חזית של כל אחד מהמשיבים הגובלים והתשלום שבו חויב כל אחד מהמשיבים ואשר נחתמו על ידי מהנדס המועצה.
7.המשיבים לא שלמו את חיוביהם על פי הודעות החיוב שנשלחו להם עקב הפרשי עלויות סלילת רחוב הסחלב ובחרו ביום 15.6.04 להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה (עת"מ 20801/04).
במסגרת העתירה המנהלית, כמו גם במסגרת ההליך נשוא הערעור, העלו המשיבים טענות לעניין חוסר חוקיות פעולות המועצה והועדה לעניין הטלת חיובי היטלי הסלילה ומועד הטלתם.
כן עתרו המשיבים במסגרת העתירה המנהלית לקבלת סעדים אזרחיים, לרבות צו מניעה כנגד הליכי הגביה של המועצה, צו עשה לעריכת חישוב חדש על ידי המועצה, צו עשה למסירת מסמכים על ידי המועצה לבדיקת תחשיב הוצאות הסלילה ועוד.
משהמשיבים כללו בעתירה המנהלית שהוגשה על ידם סעדים אלה, קבע בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים כי אינו מוסמך לדון בעתירה לסעדים המפורטים בה ולאחר קבלת הודעת המשיבים שביקשו להורות על העברת העתירה לדיון בפני בית משפט השלום, קבע כב' השופט ע. גרשון כדלקמן:
"אינני רואה לנכון להעביר את העתירה בנוסחה הקיים לבית משפט השלום כמבוקש, הן משום שאין היא מנוסחת כתובענה הנדונה בבית משפט השלום והן משום שכשלעצמי איני משוכנע שכל הסעדים המפורטים לעיל מצויים בסמכותו של בית משפט השלום לאור ההודעה הנקובה בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984."
8.במסגרת המרצת הפתיחה וכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי המשיבים לבית משפט קמא, טענו המשיבים, בין היתר, כי הדרישה שהעלו המועצה והועדה לשלם סכומים שונים בשנת 1998 בקשר עם סלילת הרחוב עמדה בניגוד להוראות חוק העזר הרלבנטי.
לטענת המשיבים, פעלו המועצה והועדה שלא כדין עת שהתנו את מתן היתרי הבנייה בחתימת המשיבים על הסכמי הפיתוח ומכתבי ההתחייבות ובביצוע התשלומים שנגבו מהם בשנת 1998 ועוד טרם תחילת ביצוע העבודות.
על כן, טענו המשיבים להחזר הסכומים ששלמו, כאשר לטענתם יש להוסיף לסכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם. בנוסף, טענו המשיבים בפני בית המשפט קמא כי החישוב שעל בסיסו נשלחו להם הודעות החיוב הנוגעות לסלילת הרחוב אינו נכון ואינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק העזר, ולפיכך יש לשנות את החישוב ולהקטינו באופן משמעותי.
המשיבים טענו כי בעוד שהחישוב על פיו נשלחו להם הודעות התשלום הינו לפי 2,300 ₪ למטר אורך חזית, צריך החישוב להיות על פי סכום של 1,299 ₪ למטר אורך חזית בלבד.
המשיבים הוסיפו וטענו בפני בית המשפט קמא כי על פי החישוב הנכון ולאחר קיזוז הסכומים ששולמו על ידי חלקם בערכם הנכון עוד טרם ביצוע עבודות הסלילה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, נמצא כי חלק מהמשיבים, לא רק שאינם חייבים סכומים כלשהם, אלא שהינם זכאים להחזר בסכומים משמעותיים.
9.המועצה והועדה טענו כנגד סמכותו של בית משפט קמא לדון בתובענה וכן העלו טענות התיישנות ושיהוי אשר בעטין מן הראוי היה, לטענתן, לדחות את תביעת המשיבים על הסף.
המועצה והועדה טענו כי אף לגוף העניין, דין טענות המשיבים להידחות.
= 3 =
המועצה והועדה טענו כי התשלומים שנגבו בעבר, במהלך שנת 1998 ובסמוך לה מחלק מהמשיבים, נגבו כדין לנוכח הסכמי הפיתוח ומכתבי ההתחייבות שנחתמו על ידי המשיבים. עוד טענו המועצה והועדה כי המשיבים הסכימו לשלם את הסכומים למועצה ואף ביקשו זאת מיוזמתם, וזאת על מנת לקבל היתרי בנייה.
בהקשר זה, טענו המועצה והועדה בפני בית משפט קמא כי באותה עת בה הוחתמו המשיבים על הסכמי הפיתוח ומכתבי ההתחייבות, לא היה ברחוב הסחלב פיתוח מינימאלי, ועל כן היתה הועדה מוסמכת להתנות את היתר הבנייה בתשלום הוצאות הפיתוח על מנת שיובטח ביצוע התשתיות, בין היתר, אף לנוכח הוראות תוכנית המיתאר ש/23ב' וש/560 החלות על המקרקעין, ולאור גם הסכמת המשיבים כאמור בהסכם הפיתוח.
עוד טענו המועצה והועדה כי מאחר והסדר תשלום היטל הסלילה היה בהסכמת המשיבים, מנועים המשיבים מלטעון כלפי המועצה והועדה טענות כלשהן ולא כל שכן שעה שהמשיבים מעלים טענות אלה שנים רבות לאחר חתימתם על הסכמי הפיתוח ו/או מכתבי ההתחייבות ושעה שהמועצה השלימה את פיתוח התשתית ושווי המקרקעין של המשיבים עלה בהתאם.
בנוסף לכך, טענו המועצה והועדה בפני בית המשפט קמא כי הסכומים שפורטו בהודעות החיוב שנשלחו למשיבים בסוף שנת 2003 משקפים באופן מדויק את עלות עבודות הסלילה וחלוקתה בין תושבי רחוב הסחלב בהתאם לאורך החזיתות וההוצאות שהוצאו, וכמתחייב מהוראות חוק העזר.
לצד האמור, הגישה המועצה כתב תביעה שכנגד ובו דרשה לחייב את המשיבים כל אחד בתשלום חובו בגין הוצאות הסלילה, בין היתר, אף תוך הסתמכות על עילה מכח עשיית עושר ולא במשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה) על תשלומי החובה.
פסק דינו של בית משפט קמא
10.בית המשפט קמא דחה את טענת המועצה והועדה לעניין היעדר סמכותו של בית משפט השלום להיזקק לתובענה. יתר על כן, ציין בית המשפט בפסק דינו כי העלאת הטענה פעם נוספת במסגרת סכומי המועצה והועדה מהווה משום חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט, כפי שצוין כבר על ידי בית משפט קמא בבש"א 2258/05, שם קבע בית המשפט קמא כי הסמכות לדין מסורה לבימ"ש השלום לאור הסעדים שנתבעו וכן על רקע העובדה שמשהוגשה התביעה לבית משפט לעניינים מנהליים והמועצה והועדה טענו להיעדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בתובענה, לא ניתן לקבל טענה הפוכה זו מפי המועצה והועדה.
11.בית המשפט קמא קיבל את טענות המשיבים לעניין הסכומים שנגבו מהם בשנת 1998 ובסמוך לכך וקבע כי גבייה זו של המועצה והועדה נעשתה בחוסר סמכות ושלא כדין על רקע הוראות חוק העזר לבנימינה (סלילה רחובות), תשי"א-1950 (להלן: "חוק העזר") ועדותם הפתלתלה והבלתי עקבית של עדי המועצה, וזאת תוך שחייב את המועצה והועדה להשיב למשיבים את הסכומים ששילמו כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").
בית המשפט נימק את קביעתו כי חוק העזר על פי לשונו אינו מאפשר הטלת "היטל סלילה", אלא מאפשר גביית דמי השתתפות בלבד, וכי המועצה לא הציגה הודעה בדבר תחילת עבודות הסלילה, סיומן, עלותן ואופן חלוקת עלות זו בין התושבים.
בית משפט קמא קיבל גם את טענת המשיבים לפיה המשיבים שחתמו על הסכמי הפיתוח לצורך קבלת היתרי הבנייה לא עשו כן מתוך יוזמתם ורצונם, אלא מתוך דרישה בלתי מבוססת של הועדה אשר היוותה תנאי לקבלת ההיתר תוך ניצול מצוקתם ושעה שבפועל הושלמה סלילת הכביש רק בשנת 2003.
12.בית המשפט קמא קיבל מקצת מטענות המשיבים לעניין הסכום שהיה על כל אחד מהמשיבים לשלם כדמי השתתפות בגין עבודות הסלילה וכנגד טענות המועצה והועדה לפיהן סך עלות עבודות הסלילה הגיע לכדי 1,524,001 ₪ ולפיכך העלות הינה בסך של 2,300 ₪ למטר אורך חזית.
בית המשפט קמא דחה את טענות המשיבים ככל שהן נוגעות לסמכותה של המועצה לכלול בהוצאות הסלילה גם את הוצאת סלילת המדרכה והרחוב וגם את הוצאות פיתוח תאורת החוץ ועבודות החשמל והתקשורת. בית משפט קמא אף דחה את טענות המשיבים בדבר פיתוח יתר שנטענו על ידי המשיבים.
בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבים לפיהן נכללו בסכום החישוב סכומים שלא היה מקום לכלול בעבודות שעל התושבים לשאת בהן לפי חוק העזר. בהתאם, קבע בית המשפט קמא כי נכללו בתחשיב הוצאות שאינן שייכות לרחוב הסחלב, לרבות חיוב בגין צמחים בסכום של 24,480 ₪ השייך לרחוב העצמאות, וכן עבודות צביעת אבני שפה וניסור אספלט לצורך אי תנועה.
בית המשפט קמא קיבל את טענות המשיבים לעניין הוצאות המימון וסבר כי נגרם למשיבים עוול עת
= 4 =
שהכספים שחלקם שילמו עוד טרם הסלילה חושבו בערך נומינלי ובצירוף הצמדה בלבד, בעוד שהיה על המועצה והועדה לחשב סכומים אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ולקזז את הסכום כולו, כולל הפרשי הצמדה וריבית מחלקם בהוצאות הסלילה. לפיכך, ציין בית המשפט קמא כי הסכומים ששולמו על ידי חלק מהמשיבים בשנת 1998 ו/או בסמוך לכך מכח דרישתן הבלתי חוקית של המועצה והועדה, יוחזרו לאותם משיבים ו/או יקוזזו כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות.
עוד קבע בית המשפט קמא כי גם לא היה מקום לכלול את עלות שיערוך הכספים ששילמו למועצה מראש בגדר הוצאות הסלילה באופן אחיד, ושעה שחלק מהתושבים שילמו את הכספים על פי דרישת המועצה והועדה בשנת 1998 ובסמוך לכך, ועוד בטרם החלו עבודות הסלילה. בנוסף, ציין בית משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמועצה החזיקה בכספים משנת 1998 ונהנתה מפירותיהם. לפיכך, הורה בית משפט קמא על הפחתת עלויות המימון מסך הוצאות הסלילה.
בית המשפט קמא הורה אף לנכות מהוצאות הסלילה סך של 200,000 ₪ על פי החלטת המועצה מיום 19.9.96 לפיה 200,000 ₪ מהוצאות סלילת רחוב הסחלב יבואו מקרן פיתוח.
13.בית המשפט קמא קיבל בפסק דינו את טענת המשיב 16, מר מתי ברדוגו, כי קטע הרחוב בו התגורר היה סלול לחלוטין, וזאת אף בהסתמך על תצלומי אוויר שהוגשו על ידי המשיבים משנת 1997 ושלא באמצעות מפענחם. על רקע קביעתו זו, קבע בית המשפט קמא כי המועצה והועדה לא היו רשאיות לחייב את המשיב 16 בגין עלות אותה סלילה ויש לקזזה מחיובו.
14.בית המשפט קמא אמנם לא התייחס ולא דן בטענות המועצה במסגרת התביעה שכנגד שהוגשה על ידם. ואולם, בסיכום פסק הדין ראה לקבוע כי יש לקזז את ההוצאות שנזכרו על ידו מסך תחשיב המועצה, ולצרף לסכומים ששולמו על ידי המשיבים בשנת 1998 ו/או בסמוך לכך הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות מיום התשלום ועד לעריכת החשבון הסופי בחודש נובמבר 2003.
בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי על רקע התנהלות המועצה והועדה, אין לזכותן בהפרשי ריבית והצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות ולסך עלות הסלילה יצורפו הפרשי הצמדה בלבד מחודש נובמבר 2003 ועד למועד פסק הדין.
על רקע עמדת בית משפט קמא לפיה הגביה בוצעה שלא כדין, אופן ביצוע התחשיב והתנהלות המועצה והועדה במהלך ניהול ההליך, לרבות לעניין העלאת טענת הסמכות ואי המצאת מסמכים, חייב בית משפט קמא את המועצה והועדה בהוצאות אגרה, עלות חוות דעת, שכר עדים וכל הוצאה שתוכר ככזו על ידי הרשם, וזאת בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. יש לציין כי בית משפט קמא היה ער לכך כי ייתכן בהחלט שבסופו של יום ולאחר עריכת התחשיב המתוקן, יידרשו חלק מהמשיבים לשלם סכומים למועצה ולועדה.
עוד יצוין כי ביום 3.8.08 דחה בית משפט קמא את בקשת המועצה והועדה לדחיית ביצוע פסק הדין וחייבן בהוצאות בסך של 1,500 ₪.
עיקר טענות המועצה והועדה בערעור
15.המועצה והועדה הגישו הודעת ערעור ועיקרי טיעון ארוכים המשתרעים על עשרות עמודים ודומה שלא פסחו על כל טענה אפשרית ביחס להחלטות הביניים שניתנו על ידי בית המשפט במהלך ניהול התובענה וביחס לקביעותיו בפסק הדין. לנוכח האמור, יפורטו להלן אך עיקר טענות המועצה והועדה ביחס להחלטות בית המשפט קמא ולפסק דינו.
המועצה והועדה טוענות כי טעה בית המשפט בהתייחסו לטענת המועצה והועדה לעניין היעדר סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה. המועצה והועדה טוענות כי המשיבים העלו בכתב תביעתם, ובפרט בכתב תביעתם המתוקן, טענות לעניין היעדר חוקיות וטענות הנתונות לסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים. לטענתן ולאור החלטתו של כב' הש' ע. גרשון, היה על המשיבים לערוך את תביעתם כתביעה אזרחית, ואילו במתכונת שבה הוגשה תביעתם והמשרבבת טענות מתחום המשפט המנהלי, מנוע היה בית משפט השלום מלדון בתובענה. בהקשר זה, טוענות המועצה והועדה כי טענותיהן לעניין סמכותו של בית המשפט קמא אינן מלמדות על חוסר תום לב ואינן עומדות בסתירה לטענות שנטענו על ידן במסגרת הדיון בתביעה המנהלית שהוגשה על ידי המשיבים, כי אם טענה המתיישבת עם פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי. לחילופין, טוענות המועצה והועדה כי אם בחר בית המשפט קמא לדון בטענות מתחום המשפט המנהלי שנטענו כנגדן, היה בית משפט קמא כפוף להלכות המנהליות לפיהן בית משפט אינו מתערב בשיקול דעת הרשות ואינו שם עצמו בנעליה, גם אם הוא עצמו היה מחליט אחרת. המועצה והועדה טענו אף כנגד העובדה שבית המשפט קמא התעלם מטענותיהן לעניין התיישנות התביעה, השיהוי והמניעות, כמו גם מהתביעה שכנגד שהוגשה על ידן בעילת עשיית עושר ולא במשפט אשר נטענו על ידן ואשר כלל לא אוזכרו על ידי בית המשפט קמא בפסק דינו.
= 5 =
המועצה והועדה מציינות בהודעת הערעור כי בפסק דינו של בית המשפט קמא, לא ערך בית המשפט כלל הבחנה בין המערערות, שהינן גופים נפרדים, שעה שהמועצה המקומית היא שבצעה את הסלילה נשוא פסק הדין והיא ששלחה את החיובים למשיבים, בניגוד לועדה אשר הינה ועדה מרחבית לתכנון ולבנייה של מספר רשויות מקומיות ואשר אין לה קשר לביצוע הסלילה ולמשלוח החיובים וגבייתם.
לאור האמור, טוענות המועצה והועדה כי פסיקת בית המשפט קמא עת שהתייחס למערערות כרשות אחת ביחס לחיובי הסלילה וחייבן ביחד ולחוד בהשבת כספי המשיבים הינה מוטעות שכן חיוב זה, אם בכלל, יכול לבוא אך ביחס למועצה.
המועצה והועדה טוענות כי בית המשפט טעה לעניין קביעותיו בנושא הצגת המסמכים והביקורת הקשה שהשמיע כלפי המועצה והועדה שעה שההכנות לסלילת הכביש החלו בשנת 1996 וכן החתימה על הסכמי הפיתוח, ולאור פרק הזמן שחלף עד להגשת תביעת המשיבים, לא נשתמרו כל המסמכים ברשות המועצה והועדה, והמשיבים הם שגרמו למועצה את הנזק הראייתי בגין התנהלותם. באשר ליתר המסמכים שלא הוצגו, טענו המועצה והועדה כי אלה אינם מהותיים ובית המשפט יכול היה להסתמך על מסמכים אחרים שהוצגו על ידי המועצה ולאו דווקא על המסמכים החסרים.
המועצה והועדה מוסיפות וטוענות כי התנהלות המועצה לגבי הסכמי הפיתוח, תוכניות המתאר והחובה בפיתוח המקרקעין בטרם פניה, נדונה על ידי שורה של בתי המשפט אשר כולם אישרו את התנהלות המועצה והועדה ולא ראו התנהגותם כבלתי חוקית, הנגועה בכפייה או בעושק. לטענת המועצה והועדה, התעלם בית המשפט בפסק דינו מתוכניות המתאר ש/560 וש/23 אשר אושרו על ידי משרד הפנים ואשר המשיבים לא הגישו כנגדן ערר ו/או עתירה מנהלית.
המועצה והועדה טוענות כי בית המשפט קמא טעה בפרשנות שנתן לחוק העזר, להסכמי הפיתוח ולתוכניות המתאר הקיימות על המקרקעין ש/23ב וש/560 והסיק לגביהן מסקנות שגויות באשר לחוקיות הגבייה שבוצעה על ידי המועצה. בהקשר זה, טוענות המועצה והועדה כי קביעת בית המשפט קמא לפיה העדים מטעמן העלו טענות סותרות לעניין מקור הסמכות שמכוחה הוטלו החיובים אינה נכונה והמדובר בטענות מצטברות המעוגנות בהוראות חוק העזר, התוכניות והסכמי הפיתוח.
המועצה והועדה טוענות כי בית המשפט לא הבחין בין המשיבים אביטן, בן ברוך, מהבד, לוי, ביו, ביתן, זנגדון, לוי, עוזיאל, אדרי ושמואלי, אשר שילמו את חיובי הסלילה על פי הסכם הפיתוח שנחתם עימם ובין שאר המשיבים פרחי, חליבה, מסיקה, עווד וברדוגו, אשר שילמו את חיוביהם בשנת 2003 ועם קבלת דרישות התשלום מהמועצה.
המועצה טוענת כנגד קביעת בית המשפט קמא לעניין ביטול הוצאות המימון שנכללו בתחשיב המועצה. עוד טוענת המועצה כנגד קביעת בית משפט קמא לפיה התעלמה מהחלטת המועצה משנת 1996 שקבעה כי סך של 200,000 ₪ ישולם מקרן פיתוח, ולא קיזזה את הסכום הנ"ל מההוצאות בגינן חויבו המשיבים. בהקשר זה, טוענת המועצה כי הוכח בפני בית משפט קמא כי המשיבים לא חויבו בעבודות שונות שבוצעו להנאת הגובלים, לרבות חניות בית הספר הגובלות, המדרכות הגובלות ועוד. עוד נטען על ידי המועצה כי בית משפט קמא התעלם מהחלטת המועצה משנת 1997 אשר אישרה את עבודת הסלילה וחלוקתה לשלבים ואשר במסגרתה לא נקבעה השתתפות קרן הפיתוח בעבודות הסלילה. המועצה מוסיפה וטוענת כי מהחלטת המועצה משנת 1996 עולה מפורשות כי הינה מתייחסת לשני רחובות ולא רק לרחוב הסחלב, ולכן, אם בכלל, צריך היה לקזז רק את מחצית הסכום מהחיוב שהושת על המשיבים.
המועצה מוסיפה וטוענת כי בפועל בוצעו על ידה כל העבודות שנכללו בתחשיב ובית המשפט קמא גרע מתוך טעות הוצאות שונות, הגם שהעבודות המצוינות בוצעו ברחוב הסחלב ובמקרקעין גובלים של המשיבים.
המועצה טענה בערעורה אף כנגד קביעת בית המשפט שראה לבטל את חיובו של המשיב, מר ברדוגו, תוך שהסתמך על תצ"א שמפענחה לא הובא לעדות ושעה שהיתה זכאית לחייבו גם בגין עבודות של הרחבת כביש קיים.
המועצה משיגה בערעורה אף כנגד קביעת בית המשפט לפיה על המועצה לחשב את הסכומים ששולמו על ידי חלק מהמשיבים החל משנת 1998 בצירוף הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות למועד 30.11.03. בהקשר זה, טוענת המועצה כי בית המשפט לא הבחין בין בעלי דין שנמחקו מכתב התביעה, בין משיבים ששלמו עבור עבודות הפיתוח משנת 1998 ואילך, ואלה שכלל לא שלמו וכן כי פסיקת בית משפט קמא עומדת בניגוד למהות הכלכלית והתקציבית של עבודות סלילה על פי הוראות חוק העזר.
בסיום ערעורן, המועצה והועדה טוענות כנגד פסיקת ההוצאות, הן במסגרת פסק הדין והן במסגרת הליכי הביניים והבקשות שהוגשו על ידן לאחר מתן פסק הדין ואשר תכליתן היתה עיכוב ביצועו של פסק הדין.
= 6 =
טענות המשיבים בערעור
16.המשיבים תומכים בקביעות פסק הדין קמא ובנימוקיו וכן תומכות בהחלטות הביניים שניתנו על ידי בית המשפט. בעיקרי הטיעון שלהם, כמו גם בטיעוניהם בפנינו, חזרו המשיבים וטענו כנגד סדריה של המועצה והועדה והיעדר המצאת מסמכים מצד המועצה והועדה, תוך המצאה חלקית ומגמתית של מסמכים אשר הכבידה והאריכה את ניהול ההליכים ואשר מנוגדת להוראות הדין החלות על המועצה והועדה. ב"כ המשיבים ציינה כי הגם שבית משפט קמא לא התייחס ו/או דחה מפורשות את התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המועצה, הרי מפרק הסיכום של פסק הדין ניתן להבחין שבית המשפט הכריע למעשה גם בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבים.
דיון והכרעה
17.לאחר שעיינתי בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיק בית המשפט קמא ולאחר ששמעתי את הצדדים, אמליץ לחברי לקבל את הערעור בראש ובראשונה בכל הנוגע לקביעת בית המשפט קמא לעניין היעדר חוקיות גביית היטלי הסלילה מהמשיבים בשנת 1998 וכן ביחס לחלק מקביעות בית המשפט לעניין סבירות הסכומים שנכללו בתחשיב המועצה לעניין העלות הכוללת של הפרויקט.
טענת היעדר הסמכות
18.במסגרת הערעור שבו המועצה והועדה וטענו לעניין היעדר סמכותו העניינית של בית המשפט קמא לדון בתובענה.
אמנם המשיבים שרבבו לתובענה שהוגשה על ידי בפני בית המשפט קמא טענות מתחום המשפט המנהלי, לרבות טענות בדבר אי חוקיות פעילות המועצה והועדה, ואולם, המבחן הקובע בשאלת הסמכות הינו מבחן הסעד. עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה כי המשיבים עתרו להשבת הכספים ששולמו על ידי חלק מהמשיבים בשנת 1998 ו/או בסמוך לכך על פי כתבי ההתחייבות שנחתמו על ידי חלק מהמשיבים וכן לסעד למניעת הליכי גבייה בהם המועצה נקטה ו/או עתידה הייתה לנקוט.
בתי המשפט פסקו לא פעם כי תובענה להשבת כספים ששולמו לעירייה ו/או למועצה מקומית בגין היטלי סלילת רחובות, אספקת מים ותיעול הינם בסמכותו של בית המשפט האזרחי, להבדיל מסעד הצהרתי על בטלות החיובים הנ"ל עקב אי חוקיות שהינה בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, וזאת לפי מבחן הסעד, ובלשונו של כב' הש' גרוניס בע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, תקדין עליון 2005 (3) 3688:
"ההבדל בסעד המבוקש בין שני ההליכים הוא שמביא לתוצאות השונות... לפיכך כאשר אדם מעוניין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד הינו כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית".
מכל המקובץ עולה כי היות והסעד המבוקש על ידי המשיבים הינו בעיקרו כספי והינו סעד המסור לבתי המשפט האזרחיים, הרי שמסורה היתה לבית המשפט קמא הסמכות לדון בתובענה. בית משפט השלום רשאי להיזקק במסגרת הדיון המתקיים בפניו אף לטענות מתחום המשפט המנהלי, ככל ששאלה כזאת מועלית בפניו על ידי מי מהצדדים, ואזי יכריע בהן בית המשפט, בכפוף להלכות המנהליות שנפסקו על ידי בתי המשפט המנהליים.
טענת ההתיישנות
19.המועצה והועדה טוענות כי דין תביעת ההשבה שהוגשה על ידי המשיבים להידחות מחמת התיישנות. תקופת ההתיישנות מקימה גבול עליון לחסימת זכות תביעה וחלוף תקופת ההתיישנות יוצרת מכח דיני ההתיישנות וחוק ההתיישנות, התש"ח-1958 מחסום, וזאת בשונה מטענת השיהוי שיכול ותחול בתום תקופת ההתיישנות (ראה: ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב דינים עליון 517 וע"א 4682/92 עזבון המנוח עזרא יעשיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד (5) 252).
= 7 =
ואולם, בנסיבות ענייננו, אין חולק כי ההודעות על סלילה שלב א' נשלחו למשיבים ביום 8.4.98 ואף ההתחייבויות שנדרשו מהמשיבים, בין במסגרת הסכמי הפיתוח ובין במסגרת מכתבי ההתחייבות, נדרשו מהמשיבים בשנת 1998 בעת שהגישו בקשותיהם להיתרי בנייה. מכאן, ומשהמשיבים הגישו עתירתם המנהלית ביום 15.6.04, ואף התובענה נשוא הערעור הוגשה בתאריך 21.11.04, טרם חלפו 7 שנים, אזי תביעתם של המשיבים במועד הגשתה טרם התיישנה.
חוקיות גביית היטלי הסלילה
20.חוק העזר לבנימינה (סלילת רחובות), תשנ"א-1950 (להלן: "חוק העזר") מסמיך את המועצה לסלול כבישים לאחר קבלת אישורו של מהנדס המועצה לאופן ביצוע הסלילה וקובע כי בעלי הנכסים הגובלים בכביש ישתתפו בעלות העבודות בשיעור של 100% לפי הוראות סעיפים 4 ו - 5 לחוק העזר.
אכן הוראות חוק העזר לפי לשונן אינן מאפשרות הטלת "היטל סלילה" אלא מחייבות גביית "דמי השתתפות" בלבד שאותם יש לחשב על פי הוצאות הסלילה בפועל, בסיום עבודות הסלילה או בשלבים מוגדרים, בנסיבות בהן עבודות הפיתוח נעשו בשלבים שונים.
ואולם, לצד הוראותיו של חוק העזר והסמכויות המוקנות למועצה, מתווספות הוראות המצויות בתוכניות החלות על המקרקעין - תוכניות המתאר ש/23 ותוכנית הבינוי ש/560. תוכניות אלה מסמיכות את הועדה להתנות מתן היתרי בנייה במקרקעין בפיתוח המקרקעין.
בתוכנית ש/23ב' נקבע בסעיף 4 בזו הלשון:
"הועדה המקומית רשאית לסרב, לאשר ולהוציא היתרי בנייה בשטח בו לא קיימים פיתוח ותשתית עירונית מינימלית (כגון: מים, ניקיון, ביוב, כבישים, חשמל וכו') כל עוד לא תובטח התקנתם (במלואם או בחלקם) לשביעות רצון המועצה המקומית בנימינה".
וכן ראה סעיפים 11 - 13 לתכנית ש/560.
למותר לציין כי המשיבים לא הגישו ערר לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ט-1969 או עתירה מנהלית כנגד התוכניות ש/23 וש/560 המתנות את הענקת היתרי הבנייה בביצוען של עבודות הפיתוח ושעה שתכנית ש/23 הינה תכנית מאושרת על ידי שר הפנים, אשר הוֹדעה בדבר אישורה פורסמה בילקוט הפרסומים 4207 מיום 13.4.94 ותכנית ש/560 הינה משנת 1994.
הוראות תוכניות ש/23 וש/560 באות גם בגדר הוראת תקנה 16א' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: "התקנות"). לפי הוראות אלה, ועדה מקומית רשאית לתת היתר, לסרב לתתו, לתקנו, להתלותו או לבטלו וכן להתנות בו תנאים בכל הנוגע לעבודות פיתוח מסביב לבניין שלגביו נתבקש היתר הבנייה, לרבות לעניין סלילת מדרכות, שבילים ובנייתם של קירות תומכים, גדרות, תאורה, ביוב, ניקוז ועוד.
מכלול הוראות סעיף 16(א) לתקנות וכן תוכניות ש/23 וש/560 מסמיכות איפוא את הועדה להתנות את מתן היתרי הבנייה בביצוע עבודות התשתית והפיתוח על ידי בעלי הקרקע הגובלים או במימונם, וכל עוד אין במקרקעין פיתוח מינימלי.
בענייננו, עלה אף מראיות המשיבים כי המקרקעין הגובלים אכן לא היו מפותחים, ולו באופן מינימלי, עובר לעבודות הסלילה, ובחלקו הגדול המדובר היה בדרך עפר לא סלולה. מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי לאורכו של רחוב הסחלב היו מספר מבני ציבור אשר חוברו לחשמל, מים וביוב, ואולם, אין חולק כי הרחוב ברובו לא היה סלול ולא היו בו מדרכות. בית משפט קמא אישר בפסק דינו כי עבודות הסלילה שנעשו על ידי המועצה אכן נועדו לאפשר את פיתוחם של המקרקעין, ולא מתוך שיקול זר של המועצה או ניסיון לבצע פיתוח ביתר.
על רקע האמור לעיל, סבורני כי אין למצוא פגם של אי חוקיות מצד הועדה עת שהתנתה את מתן היתרי הבנייה בפיתוח מינימלי של המקרקעין הגובלים.
מסקנתי זו מתיישבת אף עם פסק דינה של כב' הש' ש. שטמר (אב"ד) בפסק דינה בעניין ע"מ 1391/03, 1308/03 ו - 2048/04 עפרה בונשטיין ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה ואח' (פרסום נבו) מיום 26.4.07 ואשר אושר ביום 10.1.10 בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 4697/07, 4766/07 אשל הירדן ייזום ובנין בע"מ ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה ואח'. בית המשפט העליון מפי כב' הש' ע. פוגלמן אישר את חוקיות התניית קבלת היתרי הבנייה מטעם הועדה והמועצה בפיתוח מינימלי של המקרקעין בהסתמך על תוכניות המקרקעין ותוך שהיה מודע להוראות חוק העזר וללשון הוראותיו, ובלשונו:
"בנוסף, המועצה לא נקטה באמצעי בלתי חוקי. בתמצית ייאמר, כי חוק העזר מסמיך את
= 8 =
המועצה לסלול כבישים באופן שיאושר על ידי מהנדס המועצה ועל ידה וקובע כי בעלי הנכסים הגובלים בכביש ישתתפו בעלות העבודות בשיעור של 100% (סעיפים 4 ו - 5 לחוק העזר). להוראותיו של חוק העזר מתווספות הוראות המצויות בתוכניות החלות על המקרקעין. הוראות אלה מסדירות את זהותו של הגורם שיבצע את עבודות הפיתוח ומתנות את הענקתם של היתרי הבנייה במקרקעין בביצוען".
פועל יוצא מן האמור כי התנהלות המועצה אשר החתימה את המשיבים על הסכמי הפיתוח ו/או מכתבי ההתחייבות, לא רק שאינה נגועה באי חוקיות, אלא מתיישבת כאמור עם הוראות התוכניות החלות על המקרקעין.
21.טענת המשיבים לפיה נדרשו לחתום על הסכמי הפיתוח וההתחייבות ולשלם היטלי סלילה בטרם החלו עבודות הפיתוח נעשו תוך ניצול מצוקתם ושלא כדין, התקבלה על ידי בית המשפט קמא אשר סבר שדין התחייבויות אלה של המשיבים להתבטל, בין היתר מחמת שהועדה והמועצה לא היו רשאיות לפעול כאמור במסגרת הסמכויות שהוענקו להן מכח הדין.
מהאמור לעיל עולה כי המועצה והועדה פעלו כדין ובמסגרת סמכותן בעת שהתנו את מתן היתרי הבנייה בחתימת המשיבים על התחייבותם לשאת בתשלומי הפיתוח. מבדיקה לשונית של התחייבות המשיבים עולה כי המשיבים התחייבו לשלם למועצה על חשבון עבודות הפיתוח סך של 1,500 ₪ למטר אורך חזית המגרש שלהם, כאשר המשיבים לקחו על עצמם לשאת בהפרשי העלויות, ככל שיהיו כאלה, ואילו המועצה התחייבה להשיב למשיבים את הפרשי העלות הסופית של העבודות, ככל שאלה תהיינה נמוכות מן הסכום ההתחלתי ששולם על ידם. על רקע סמכותה של המועצה והועדה להטיל חיובים אלה על המשיבים כתנאי לקבלת היתרי הבנייה ולאור בדיקת ההתחייבויות שנטלו הצדדים על עצמם בעת חתימתם על הסכמי ההתחייבות, לא עולה מההסכמים כי הועדה והמועצה נקטו באמצעי בלתי חוקי כלשהו.
22.לגוף העניין, סבורני כי אין ממש בטענת המשיבים לעניין כפיה, עושק ואילוץ שהופעלו כלפיהם בהחתמתם על כתבי ההתחייבות.
בענייננו, הובהר כי הועדה היתה רשאית לסרב ליתן היתרי בנייה אם השטח אינו מפותח דיו מבחינת תשתית עירונית, כאמור בתקנה 16(א)(6) לתקנות, ובתכנית המתאר ש/23ב'. לפיכך, התניית קבלת היתרי הבנייה בהחתמת המשיבים על כתבי ההתחייבות, לא היה בה כדי לבסס את טענות המשיבים כי המועצה התנהלה כלפיהם באופן בלתי ראוי או סביר.
בנסיבות העניין, הובהר כי המשיבים היו מעוניינים בקבלת היתרי בנייה לצורך בנייה על המקרקעין שבבעלותם. מנגד, הסביר גזבר המועצה, מר זוהר כהן, הן בתצהירו והן בעדותו (עמ' 78 לפרוטוקול) כי לצורך פיתוח מינימלי של המקרקעין הגובלים, לרבות סלילת הכביש, נדרשו תקציבי פיתוח שהמועצה לא יכלה באותה העת לממן מקופתה ו/או מתקציביה השוטפים. המועצה לא כפתה על המשיבים דבר, ובוודאי לא ניצלה את מצוקתם. המועצה הגיעה עם המשיבים להסכם אשר שירת את האינטרסים של כלל הצדדים המעורבים. בגדר הסכמי הפיתוח והתחייבויות המשיבים, קיבלו המשיבים פיתוח מהיר של השטח וכן היתרי בנייה, ואילו המועצה קיבלה מימון שלא היה בידיה באותה עת לצורך ביצוע העבודות במקרקעין.
זאת ועוד, בפני המשיבים עמדו אפשרויות נוספות, פרט לחתימה על מסמכי ההתחייבות. כך עמדה להם האפשרות לאפשר למועצה לבצע את עבודות הפיתוח במועד שבו יימצא לה התקציב ולשלם את עלויות הפיתוח במקרקעין הגובלים לאחר השלמתם ואולם, המשיבים העדיפו מטעמיהם הם ליתן התחייבותם כדי שהמועצה תזדרז לבצע עבודות אלה ויינתנו להם היתרי בנייה לביצוע עבודות הבנייה במקרקעין שבבעלותם תוך השבחת המקרקעין שברשותם.
עוד יצוין, כי הגם שהמשיבים חתמו על כתבי ההתחייבות בשנת 1998 וקיבלו את היתרי הבנייה בסמוך לכך, לא עתרו המשיבים לביטול התחייבויותיהם למעשה עד להגשת העתירה המנהלית והתובענה, והגם שבמהלך השנים השלימה המועצה את עבודות הפיתוח במקרקעין, היתרי הבנייה היו בידיהם, והמקרקעין שבבעלותם הושבחו על רקע הפיתוח הסביבתי שנעשה על ידי המועצה.
בנסיבות אלה, ומשהמשיבים לא הצביעו על נימוק מדוע לא עתרו לביטול התחייבויותיהם תוך פרק זמן סביר לאחר שהיו בידיהם היתרי הבנייה ובחלקם אף השלימו את בניית בתיהם, הרי שיש לראות את המשיבים כמי שהסכימו להסכמי ההתחייבות והם אינם יכולים עוד להישמע בטענות של אילוץ או כפיה (ראה: עת"מ 1391/03, שם, עמ' 14, עמ"מ 4697/07 שם עמ' 9, ע"א 5806/02 אריאל ארביב נ' יעקב קרני, פ"ד נח (5) 193; וע"א 719/78 אילוט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673).
23.מן המקובץ עולה איפוא כי הועדה והמועצה היו מוסמכות, הן מכוח תקנה 16(א) לתקנות והן מכוחן של התוכניות החלות על המקרקעין, אשר אינן עומדות בסתירה לחוק העזר, להתנות את מתן היתרי הבנייה בפיתוח התשתיות במקרקעין וכן לדרוש מהמשיבים לשאת בעלותן של עבודות הפיתוח במקרקעין. עוד עולה כי המשיבים מחויבים לשאת בעלותן הכוללת של עבודות הפיתוח, תוך השלמת הפער הכספי שנוצר בין התשלום המקדמי ששולם על ידם לעלות הכוללת כפי שהוצאה בפועל, ובהתנהלות המועצה והועדה לא נפל כל דופי.
= 9 =
לאור האמור, ומשהגבייה של המועצה על פי כתבי ההתחייבות נעשתה כדין, לא היה מקום לחייב את המועצה להשיב למשיבים סכומים ששולמו על ידם מכוח כתבי ההתחייבות והסכמי הפיתוח, כאמור בסעיף 39 לפסק דינו של בית המשפט קמא, והמועצה היתה רשאית לגבות כספים אלה מהמשיבים כולם במסגרת ההתחייבות שהמשיבים נטלו על עצמם.
סבירות הוצאות הסלילה
24.המשיבים טענו כנגד סבירותן של הוצאות הסלילה, אשר עמדו על פי החישוב של המועצה על סך של 2,300 ₪ למטר אורך חזית, שעה שחישוב עלות עבודות הסלילה הגיע לכדי 1,524,001 ₪, כאשר אורך החזיתות של הנכסים הגובלים ברחוב מגיע לכדי 662.33 מטר.
בית המשפט קמא קיבל מקצת מטענות המשיבים וקבע ביחס למספר רכיבים שנכללו בחישוב כי לא היה מקום לכלול סכומים אלה בתחשיב הכולל שהושת על המשיבים. כנגד קביעה זו של בית המשפט קמא משיגה המועצה.
25.סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה יש להפחית מחיוב המשיבים את הרכיב הנוגע לעניין "צביעת אבני שפה לכיכר שברחוב הסחלב ועבודות ניסור אספלט לצורך איי תנועה", שכן מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא עלה, ואף המועצה אינה טוענת אחרת, כי ברחוב הסחלב עצמו, ובהתייחס למקרקעין הגובלים של המשיבים, לא הקימה המועצה איי תנועה כלשהם. מנגד, ומשהוכח על פי הראיות ומעיון בחוות דעת מומחי המועצה והועדה, מר עמוס דנק והגב' פנינה אבן חן, כי ברחוב הסחלב ובמקרקעין הגובלים קיימים צמחייה וחשבונותיהם הסופיים של הקבלנים נחתמו על ידי מהנדס המועצה, אינני סבורה כי יש להפחית מתחשיב המועצה את עלות החיוב בגין צמחים בסך של 24,480 ₪, ועצם העובדה שבמסגרת מסמכי המועצה בוצעה הפניה לתעריף צמחייה ברחוב עצמאות אינה שוללת את נטיעת הצמחים בפועל במקרקעין הגובלים, וכעולה גם מהראיות.
26.בית המשפט קמא ראה לנכות בפסק דינו את הסך של 200,000 ₪ אשר לא הופחת מתחשיב המועצה לנוכח החלטת המועצה מיום 19.9.96, אשר אישרה את סלילה רחוב הסחלב וקבעה כי סלילת הרחוב תהא על חשבון התושבים וסך של 200,000 ₪ ישולם על ידי המועצה מקרן פיתוח.
במסגרת הערעור טוענת המועצה כנגד הניכוי האמור. לטענתה, מנועים היו המשיבים מלטעון טענה זו מחמת התיישנות, ולאור העובדה שבהחלטה מאוחרת של המועצה מיום 17.12.97 שהוחלט בה על אישור ביצוע עבודות הסלילה וחלוקתו לשלבים, לא נקבע כי תהיה השתתפות של 200,000 ₪ מצידה של המועצה.
סבורני כי לא היתה קיימת בפני בית המשפט קמא מניעה מחמת התיישנות לדון בטענות המשיבים לעניין ניכוי הסך של 200,000 ₪, שכן חשבונו הסופי של מהנדס העירייה אשר לא ניכה את הסכום הנ"ל, נערך אך בתאריך 30.10.03 וממילא לא קמה מניעה מחמת התיישנות מלדון בטענה. אף ההחלטה הנוספת של המועצה מתאריך 17.12.97 אינה שוללת את טענת המשיבים לפיה יש לנכות מהתחשיב סכומים שהמועצה התחייבה ליטול על עצמה כאמור בהחלטה מיום 19.9.96 ושעה שאין בהחלטה מיום 17.12.97 התייחסות ישירה או עקיפה להתחייבות שנטלה על עצמה המועצה בהחלטתה מיום 19.9.96.
ואולם, סבורני כי יש מקום לקבל את ערעורה של המועצה באשר להפחתת הסכום הכולל של 200,000 ₪ שעה שהתחייבות המועצה מיום 19.9.96 לממן סך של 200,000 ₪ מכלל עלות עבודות הסלילה התייחסה לשני רחובות ולא רק לרחוב הסחלב ועל כן היה מקום להפחית מסך התחשיב סך של 100,000 ₪ בלבד.
27.המועצה טוענת גם כנגד קביעת בית המשפט קמא, אשר קיבל את טענות המשיבים לפיהן יש להפחית את עלויות המימון שהובאו במסגרת תחשיבו של המהנדס בסך של 35,724 ₪. בנסיבות העניין, ומשהוטלה על המשיבים התחייבות לשלם במסגרת כתבי ההתחייבויות בשנת 1998 סכומים העולים על 60% מעלות הפרויקט, ועבודות הסלילה נמשכו למעשה משך זמן של 5 שנים כאשר בשנת 1998 עמדו תשלומי המועצה על סך של 234,000 ₪ בלבד, והמועצה הגיעה להסדר עם קבלני המשנה לפיו היא שילמה את התשלום בגין העבודות בתשלומים, לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא לעניין גריעת סכום עלויות המימון מתחשיב המועצה. בכל מקרה, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה המועצה לא הוכיחה שהוציאה במימון הפרויקט כספים שאותם לא הרוויחה מהחזקת כספי התושבים שאמורים היו לשלם למעלה מ - 60% מעלות הפרויקט עוד טרם ביצוע העבודות והתשלום בגינן.
עניינו של מתי ברדוגו
28.בית המשפט קמא ביטל כאמור בפסק דינו את חיובו של מר מתי ברדוגו ביחס לעלות סלילת כביש הגובל במקרקעין של מר מתי ברדוגו בהסתמכו על תצ"א שהציגו המשיבים ואשר העלתה, לדברי בית המשפט קמא, כי אכן היה כביש סלול בחזית ביתו של מר מתי ברדוגו וכמעט עד לגדר ביתו.
= 10 =
במסגרת הערעור משיגה המועצה אחר קביעת בית המשפט ומציינת כי לנוכח התנגדותה היה בית המשפט מנוע מלקבל כראיה את התצ"א. בנוסף, טוענת המועצה כי התצ"א מיום 19.4.97 אינו משקף את המצב לאשורו שכן במסגרת עבודות הסלילה נעשתה הרחבה של הכביש, עליה העיד אף מהנדס העירייה, ובכל מקרה זוכה מר מתי ברדוגו על ידי המועצה לפנים משורת הדין בעלות הסלילה של הכביש הקודם, הגם שלא הציג קבלות על תשלום הסלילה הקודמת. סבורני כי בהקשר זה הדין עם המועצה, ולא היה מקום להפחית מחיובו של מר מתי ברדוגו את הסכום שחויב בגין הסלילה בחזית ביתו. סבורני כי החלטת המועצה לחייב את מר מתי ברדוגו בעלות הסלילה בחזית ביתו, לא כל שכן שעה שמחיובו הופחתה עלות הסלילה הקודמת, הינה סבירה.
משהמועצה נטלה על עצמה את פיתוח המקרקעין, הקמת תשתיות חדשות וסלילה של הכביש, לרבות הרחבה וסלילה מחודשת של הרחוב בחזית ביתו של מר מתי ברדוגו, ראוי היה לחייבו בדמי השתתפות בגין סלילת הרחוב, ושעה שלעניין זה המשיבים אף לא הוכיחו כי העבודות שביצעה המשיבה 1 היו מיותרות או כי החיובים היו בלתי סבירים (ראה: עת"מ 4033/07, דר' מימון אדגר ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה, פס"ד מיום 9.7.07). על כן, וככל שדעתי תתקבל, סבורני כי לא היה מקום שבית המשפט קמא יתערב בחיוב זה.
סוף דבר
29.ככל שעמדתי תהיה מקובלת על חברי להרכב, סבורני כי דין הערעור של המועצה והועדה להתקבל בחלקו הגדול, ובייחוד ביחס לקביעת בית המשפט קמא כי המועצה והועדה פעלו שלא כדין בעת שהתנו את קבלת היתרי הבנייה בחיוב המשיבים לחתום על כתבי ההתחייבות והסכמי הפיתוח ובחיוב היטלי סלילה. פועל יוצא מן האמור כי הנני סבורה כי חיוב המשיבים בתשלום היטל הסלילה הראשון בשנת 1998 היה כדין וכי יש מקום לבטל את קביעת בית המשפט קמא ביחס לחוקיות הליכי הגבייה ולקביעתו ביחס לזיכוי המשיבים ו/או להשבת כספים אלה למשיבים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות.
בנסיבות העניין, סבורני כי יש להעמיד את העלות הכוללת של עבודות הסלילה על סך של 1,524,001 ₪ בניכוי סך של 100,000 ₪ בלבד בגין התחייבות המועצה לשאת בהוצאה בסך האמור, חיוב עלות צביעת אבני שפה לכיכר ועבודות ניסור אספלט לצורך איי תנועה, וכן עלויות מימון בסך של 35,724 ₪.
המועצה תהא רשאית לחייב מי מהמשיבים אשר לא שילמו את תשלום היטל הסלילה על פי כתבי ההתחייבות והסכמי הפיתוח בהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות החל ממועד החיוב הקבוע בכתבי ההתחייבות והסכמי הפיתוח שנחתמו עימם בשנת 1998 וכן תהא רשאית לחייב את המשיבים בהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק המועצות המקומיות באשר לחיוב הנוסף שהושתו עליהם בניכוי הסכומים שפורטו לעיל החל מיום 30.11.03 ועד לתשלום המלא בפועל.
ככל שיימצא כי מי מהמשיבים שילם למועצה כספים ביתר, תשיב המועצה למשיבים אלה את הסכומים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק המועצות המקומיות מיום התגבשות החיוב ביתר ועד להחזרת הסכום המלא למשיב בפועל.
בנסיבות העניין, אמליץ לחברי לבטל גם את חיובי המועצה והועדה בהוצאות שנפסקו כנגדן במסגרת פסק הדין של בית המשפט קמא ובמסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע.
ב.טאובר, שופטת
ד"ר ע. זרנקין, שופט
אני מסכים.
ע. זרנקין, שופט
ש. שטמר, אב"ד
ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]
אני מסכימה.
לפיכך הוחלט, כמפורט בפסק דינה של כב' השופטת ב. טאובר, לפיו דין הערעור להתקבל בחלקו הגדול.
בנסיבות העניין, אנו מחייבים את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למועצה ולוועדה ביחד ולחוד הוצאות הערעור בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.
= 11 =
פיקדונות, ככל שהופקדו, יוחזרו למפקידות באמצעות ב"כ.
ניתן היום, י"ב שבט תש"ע, 27/01/2010, בהעדר הצדדים.
ש. שטמר, שופטת
[אב"ד] ע. זרנקין, שופט ב.טאובר, שופטת
לטם ג. 1 מתוך 1
