נזיקין - אחריות – מעביד - בית המשפט קיבל תביעה של עובד שנפגע באוזנו כתוצאה מחשיפה לרעש בעבודה כנגד מעבידתו.
נקבע כי הנתבעת הפרה את חובותיה לפי תקנות הבטיחות בעבודה, להבטיח את הגנת התובע מפני הרעש הרב לו היה חשוף בעת עבודתו אצלה, אשר גרם לו לנזק בלתי הפיך לשמיעה ולנכות. הנתבעת חוייבה בפיצוי של כ 95,000 ש"ח לאחר שהופחת שיעור של 30% בשל אשם תורם של התובע שהתעכב בפניה לטיפול כאשר הבחין בתסמינים הנוגעים לירידה ופגיעה בשמיעה.
התובע עבד כחוצב בנתבעת, שביצעה עבודות חפירה וחציבה עבור חברת החשמל. במהלך עבודתו, נחשף התובע לרעשים רבים ורצופים שנבעו מכלי עבודה גדולים סביבו, ובשל כך, אטם את אזניו באמצעות צמר גפן. בדיקה שקיים התובע אצל מומחה א.א.ג מצאה דלקת באוזנו, אולם התובע נמנע מלהמשיך לטפל בה, והמשיך להשתמש בצמר גפן, עד שהתגלתה פגיעה קשה שהביאה לקביעת נכות צמיתה ע"י המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 14.5%.
לטענת התובע, הנתבעת התרשלה בקיום תקנות הבטיחות ביחס אליו, ולפיכך חבה בפיצויו בגין הנזקים הקשים שנגרמו לו בשל חשיפתו לרעש במהלך העבודה.
לטענת הנתבעת, הסיבה לדלקת החריפה שנגרמה לאוזנו של התובע אינה הרעש, כי אם צמר גפן שנתקע באוזנו של התובע, ועובדה זו היתה צריכה קופת החולים ורופא שטיפל בתובע לגלות, ומשלא התגלה הדבר בבדיקות לתובע רובצת האחריות לפתחה של הקופה. לפיכך הוציאה הנתבעת הודעת צד ג' לקופ"ח כללית, שזו טענה כי לא ניתן היה לגלות את צמר הגפן באוזן בעת הבדיקה, כי לא נמצא כזה כאשר נבדק התובע, והסיבה לנזק היא הרעש בלבד לו נחשף התובע בעבודתו אצל הנתבעת.
בית המשפט קבע:
המומחה שמינה ביהמ"ש לבחינת נכות התובע קבע נכות של 10%, אולם לא יכול היה לקבוע אם הנזק נגרם בשל החשיפה לרעש או בשל הימצאות גוף זר באוזן שגרם לדלקת (צמר הגפן), לפיכך נקבע כי לא משנה אם הנזק והנכות של התובע נגרמה בשל הרעש או צמר הגפן, כי בפועל נעזר התובע בצמר גפן למניעת הרעש שבו עבד אצל הנתבעת, ולפיכך חלה על הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע ואחריות לנזקיו.
נכותו של התובע נגרמה כפי הנראה, כך נקבע, בנסיבות של מיקרו טראומה, בה נגרם נזק בשל אירועים קטנים ורצופים, המוכרת בפסיקה, וזאת בשל רעשי הסביבה הקשים בהם עבד התובע אצל הנתבעת.
נקבע כי תקנות הבטיחות בעבודה מחייבות מעביד לנהל רישום של בדיקות תקופתיות, לפחות פעם בשנה, של עובדיו, ביוזמתו, וכן לדאוג לעובדיו לאמצעי הגנה מפני רעש בעבודה, ולהסביר להם על הסיכונים בחשיפה ממושכת לרעש, וכל אלו לא ביצעה הנתבעת, כאשר הוכח כי לא פיקחה אחר עובדיה, לא יזמה כנדרש ממנה, בדיקות תקופתיות לבדיקת שמיעתם. נקבע כי משלא הוצגו ע"י הנתבעת בדיקות שבוצעו לתובע, נגרם לתובע נזק ראייתי בהוכחת הקשר הסיבתי שבין חשיפתו לרעש בעבודה ובין הנזק שנגרם לשמיעתו, מוטל הנטל על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, ונטל זה לא הורם על ידה.
לפיכך נקבע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע שלא קיימה את הוראות הבטיחות בעבודה ביחס לתובע, ומדובר בנזק שיכולה היתה לצפותו.
באשר לטענת הנתבעת כלפי קופ"ח, נקבע כי הטיפול שניתן לתובע בקופ"ח היה סביר ותקין, ולא ניתן לקבוע אם במועד הבדיקה היה מצוי באוזנו צמר גפן, כי לא בוצע רישום על ממצא זה, ולכן ניתן להניח שלא היה צמר גפן באוזן התובע בעת הבדיקה, ולכן לא היתה התרשלות באי איתורו. עוד נקבע כי לא ניתן להטיל אחריות כה גבוהה על כל רופא משפחה שינהל מעקב אחר כל מטופל שהופנה על ידו לרופא מומחה, כאשר המטופל עצמו, ובעניין זה התובע, אינו מקיים מעקב אחר מצבו עם רופאי הקופה. על כן, נדחתה הודעת צד ג'.
נקבע כי התובע התרשל ונושא באחריות למצבו, לאחר שהבחין מספר פעמים בנוזלים שנזלו מאוזנו, ובמקום לקבל טיפול המשיך להשתמש בצמר גפן בעבודתו על מנת להפחית את הרעש הסביבתי בו עבד, ולכן נקבע אשם תורם בשיעור של 30%.
באשר לפיצוי קבע ביהמ"ש, כי סך הפיצוי בגין 10% נכות צמיתה כפי שנקבע, עומד ע"ס 193,000 ש"ח, ולאחר ניכוי אשם תורם ותגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד הסכום לפיצוי התובע ע"י הנתבעת ע"ס של כ 95,000 ש"ח.
התביעה התקבלה.
בשם הצדדים: לא צויין.
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 03-1789
בפני: כב' השופט יעקב וגנר - סגן נשיא
התובע: עמאד בט
נגד
הנתבעת: עפרת חברה לחפירות וחציבה בע"מ
נגד
הצד
השלישי: שירותי בריאות כללית
פסק דין
נתוני רקע וטענות הצדדים
1. התובע, יליד 1952, עבד במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, אצל הנתבעת, בעבודות חפירה וחציבה. התובע הגיש תביעה זו לפיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) עקב נזקי שמיעה, היות ולטענתו היה חשוף במסגרת עבודתו לרעש חזק ומזיק אשר גרם לו לנכות צמיתה בתחום השמיעה. התובע הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כסובל ממחלת מקצוע, ומנכות צמיתה בגובה 14.5% (להלן: "נזקי השמיעה").
2. הנתבעת כפרה בעובדות הנטענות ובאחריותה לנזקי השמיעה של התובע. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרמו לתובע כתוצאה מנזקי השמיעה.
הנתבעת סברה כי יש להטיל אחריות על הצד השלישי, שירותי בריאות כללית (להלן: "קופת החולים"), ולכן הגישה הודעה לצד שלישי כנגד קופת חולים. לטענתה על קופת חולים היה לבצע במעקב רפואי אחר מצבו של התובע, ומשלא בוצע מעקב אקטיבי באופן שהיה מקום להנחות את התובע לחזור למעקב אצל רופא א.א.ג או אצל רופא המשפחה, יש להטיל את האחריות לנזקיו של התובע על קופת חולים. עוד לטענתה, מחדליה של קופת החולים מנתקים כל קשר בין מחדלה הנטען של הנתבעת לבין הנזק. לחלופין על קופת חולים לשאת באחריות לפחות ל - 50% מהנזק אותו מעריכה הנתבעת בסך של 34,931 ₪ לכל היותר.
3. קופת חולים כפרה בהודעה לצד שלישי וטענה כי לתובע אין כל טענה בנוגע לטיפול הרפואי אותו קיבל במסגרת הקופה. אף המומחים מטעם המודיעה וכן מטעם ביהמ"ש טענו כי קופת החולים לא התרשלה בטיפולה בתובע. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גורי, קבע במפורש כי הטיפול שקיבל התובע במסגרת קופת החולים היה סביר ונאות, ובנסיבות המקרה לא ניתן היה לאבחן את הגוף הזר במועד מוקדם יותר מזה בו הוא אובחן בפועל. לא זו אף זו, במהלך המשפט התברר כי ייתכן שצמר הגפן שנמצא באוזנו של התובע ביולי 1999, כלל לא היה באוזנו שעה שנבדק ע"י רופאי קופת החולים בדצמבר 1998, אלא הושם/הוכנס באוזנו במועד מאוחר יותר.
4. לגרסת התובע נזקי השמיעה אירעו לו בעת העבודה עת עבד לאורך זמן בסמוך מאוד לכלי עבודה כבדים כגון טרקטורים גדולים, מכבשים ומשאיות ששפכו חול, אדמה, אספלט ושאר חומרי מילוי. הנתבעת עסקה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בעבודות חפירה, חציבה ובעיקר ביצעה עבודות הכנת תשתית עבור חברת החשמל בע"מ. בעבודתו התובע ביצע חיתוך אספלט באמצעות מכונת חיתוך גדולה ורועשת שפועלת על מנוע, הרמה וסחיבה של משאות שונים, הנחת צינורות, הנחת כבלים גדולים בידיים לרבות השחלתם לצינורות ומשיכתם, ועבודות פיזיות נוספות הקשורות לחציבות באדמה ומילוי תעלות שנחפרו. העבודות בוצעו בשטחים פתוחים ובתנאים של רעש כבד ולכלוך רב. לטענת התובע במהלך עבודתו נחשף לרעשים ברמות גבוהות מאוד ומזיקות ממכונות וכלי עבודה כבדים, גדולים ורועשים מאוד כגון: מכונת חיתוך האספלט, שופלים, טרקטורים גדולים, מכבשים וכו'. לטענתו הנתבעת נושאת באחריות לנזקי השמיעה שנגרמו לו, שכן התרשלה בכל הקשור בנקיטת אמצעי הבטיחות כנדרש. בנוסף, לטענתו הפרה הנתבעת הוראות וחובות חקוקות הנוגעות לתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות הבטיחות") וכן לחוק ארגון הפיקוח על העובדה תשי"ד - 1954.
התובע מסר בעדותו כי לא קיבל מהנתבעת אטמי אוזניים ולא הודרך על ידה כיצד להגן על אוזניו. לכן, בלית ברירה, כך לגרסתו, נהג להגן על אוזניו מלכלוך ורעשים ע"י צמר גפן שהכניס לאוזניו. התובע לא ידע כי צמר הגפן יכול לגרום לו נזק עקב חדירת שאריות של צמר גפן לאוזניים. בסיכומיו טען כי הזלזול הבוטה של הנתבעת בחובותיה הבסיסיות כמעבידה הביא לכך כי היה צריך להגן על אוזניו בצמר גפן במקום באמצעים תקינים כגון אטמי אוזניים שהנתבעת הייתה צריכה לספק לו. עוד טען כי רבים מהעובדים שעבדו יחד עמו באתרי העבודה השונים הגישו תביעות למל"ל בגין נזקי שמיעה שנגרמו להם ויש בכך כדי לחזק את טענתו לעבודה ברמת רעש גבוהה וללא אמצעי מגן. העובדה כי המל"ל הכיר בפגיעה כנובעת מחשיפה לרעש וללכלוך מזיק בעבודה וכן מפנה התובע לחו"ד של המומחה מטעמו, ד"ר דנינו,
= 2 =
לפיה הוא סובל מנכות של 10% בגין ליקוי השמיעה ובנכות של 10% בגין טינטון, יש בהם, כך לטענת התובע, כדי לחזק את תביעתו.
5. הנתבעת הכחישה את גרסת התובע ודבר הקש"ס בין הירידה בשמיעתו. לגרסתה מדובר בתופעה המכונה "חירשות פתאומית" ואין לה קשר לעבודתו של התובע או לעובדה שהשאיר באוזנו צמר גפן. לדעה זו שותפים שני המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' יואכימס (נ/11) וכן ד"ר הראל, המומחה מטעם הצד השלישי (נ/12).
הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח כי צמר הגפן, שנטען כי גרם לנזק, הוכנס על ידו לאוזן עקב צורך הקשור בעבודה. במקרה דנן, מחדלה הנטען של הנתבעת לא יכול להיחשב "כגורם בלעדיו אין" לקרות הנזק, כאשר הסיבה היחידה הינה פעולה רצונית לא נשלטת של התובע עצמו. אין גם לומר כי די במחדלה הנטען של הנתבעת כדי לגרום לנזק, לפיכך גם המבחן החלופי לבחינת קש"ס עובדתי - מבחן הדיות - אינו מתקיים כאן. באשר לטענותיו של התובע על הפרת חובות חקוקות, הנתבעת טוענת כי התקנות אליהן מפנה התובע נועדו למנוע חבלה אקוסטית על רקע חשיפה לרשע מזיק ולא למניעת נזקים שאינם קשורים לרעש, כמו במקרה דנן בו הנזק הוא על רקע דלקת אשר אינו קשור כלל לחשיפה לרעש. באשר לעוולת הרשלנות, הנתבעת טוענת כי מאחר ומדובר במקרה שלפנינו בנזק נדיר מאוד מבחינה רפואית, התרחשותו קשורה בהתנהגות רצונית, רשלנית ובלתי צפויה של התובע, סוג הנזק הוא שונה מסוג הנזק הצפוי ולפיכך הנתבעת לא הייתה צריכה לצפות אותו ואין להטיל עליה אחריות להתרחשותו. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי לא הייתה צריכה לספק לתובע אטמי אוזניים שכן התובע לא עבד בתנאי רעש הדורשים אמצעי מיגון כנטען. כמו כן אין כל חובה להגן על האוזניים מאבק. התובע לא עבד במתחם או במקום סגור, אלא בשטחים פתוחים, באתרים משתנים ובעבודות שונות. התובע מעולם לא הועסק ע"י הנתבעת כמפעיל מכבש וגם עבודה ליד מכונת חיתוך לוקחת חמש דקות בכל פעם. העבודות בהם הועסק התובע אינן מוגדרות כעבודות חציבה, הוא הועסק כעובד כולבויניק, פועל לא מקצועי, במגוון עבודות. עבודת התובע לא הייתה כרוכה בחשיפה לרעש מיוחד. המחפרונים והמכבש הידני לא יצרו רעש חזק, ואף המומחים מהמכון לבטיחות, שבדקו את רמות הרעש מטעם המל"ל, לא מצאו תימוכין לכך. העבודה היא בשטח ועם כלים קטנים. זאת ועוד, העד אותו הביא התובע לתמיכה בגרסתו, מר ווהבי, הינו עד לא אובייקטיבי אשר ניהל הליכים משפטיים טעונים עם הנתבעת וסיום יחסי העבודה שלו לוו באקורדים צורמים. הנתבעת מפנה גם לאי התאמות בעדויות התובע וטוענת כי עדותו מגמתית ואינה אמינה. אין בעובדה כי עובדים נוספים פנו למל"ל והתלוננו על בעיות שמיעה כדי לתמוך בטענות התובע.
עוד לטענתה אף אם יקבע שהנתבעת רשלנית בהתנהלותה, יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע שכן הוא זה שדחף לאוזנו צמר גפן וזאת על דעת עצמו. כמו כן, יש לחייב את הצד השלישי, קופת החולים, על פי ההודעה לצד שלישי, שהתרשלה באי מעקב אקיטבי אחר התובע שטופל על ידה.
6. על פי גרסת קופת חולים לתובע אין כל טענה בנוגע לטיפול הרפואי אותו קיבל במסגרת הקופה הדברים באים לידי ביטוי בחוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר גורי, אשר קבע במפורש כי הטיפול שקיבל התובע במסגרת קופת החולים היה סביר ונאות, ובנסיבות המקרה לא ניתן היה לאבחן את הגוף הזר במועד מוקדם יותר מזה בו הוא אובחן בפועל.
מה גם שבמהלך המשפט עלו עובדות לפיהן ייתכן שצמר הגפן שנמצא באוזנו של התובע ביולי 1999, כלל לא היה באוזנו שעה שנבדק ע"י רופאי קופת החולים בדצמבר 1998, אלא הושם באוזנו במועד מאוחר יותר. גם ד"ר גורי הבהיר בתשובותיו כי לא ניתן לשלול אפשרות כי גוף זר לא היה באוזנו של התובע בדצמבר 1998 וייתכן כי הוכנס לשם בשלב מאוחר יותר.
קופת החולים ממשי כבאשר לטענות בדבר מעקב אקטיבי מתנגדת קופת חולים להרחבת חזית, באשר טענה זו עולה לראשונה בסיכומי הנתבעת. קופת החולים התייחסה בסיכומיה גם לטענות לגופן וטוענת כי הן חסרות בסיס עובדתי שכן התובע העיד כי לאחר הטיפול בקופת החולים הרגיש טוב, המשיך לעבוד ולא פנה להמשך טיפול.
דיון
7. לאור המחלוקת בין הצדדים והפערים בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמם, בעיקר בשאלה מה גרם למצבו של התובע, מינה בית המשפט כמומחה מטעמו, את ד"ר אמיר גורי. על המומחה הוטל לבדוק את התובע וכן לבחון את החומר הרפואי הרלוונטי. מחוות דעתו של ד"ר גורי עולה כי מאחר והתובע הותיר באוזנו השמאלית חתיכה של צמר גפן נגרמה באוזן החיצונית דלקת כרונית בעקבות הגוף הזר. דלקת זו גרמה להיווצרות פולילים וגרנולציות באוזן. הדלקת התקדמה לאוזן התיכונה ועם הזמן חדרו רעלנים גם לאוזן הפנימית וגרמו לליקוי השמיעה הקשה ממנו סובל התובע כיום. לא ניתן גם לשלול כי בעקבות דלקות קודמות מהן סבל התובע נגרם נקב בתוך שמאל שהקל על מעבר הדלקת החיצונית בעקבות הגוף הזר לאוזן התיכונה. תלונותיו של התובע ותיאור מצבו אינם אופייניים למצב של ירידה פתאומית בשמיעה (כפי שטענו מומחי הנתבעת וקופת החולים). הבדיקות אותן עבר התובע מראות כי הוא סובל מליקוי שמיעה חמור משמאל וקל בתדרים הגבוהים בלבד מימין. באשר לתלונותיו של התובע לגבי הטנטון באוזניו, ד"ר גורי קבע בחוות דעתו, כי הטנטון באוזן הימנית אינו מזכה בנכות ואילו לגבי אוזן השמאלית קבע כי לא ניתן לשלול קשר בין הטנטון לדלקת שגרמה לליקוי השמיעה. ד"ר גורי התייחס גם לטענות הנתבעת כלפי קופת החולים וטען כי הטיפול אותו קיבל התובע במסגרת קופת החולים היה טיפול סביר. לאור האמור, המליץ ד"ר גורי לקבוע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 10% כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת. ד"ר גורי ענה על שאלות הבהרה שנשאלו אולם לא נחקר בבית המשפט. לאחר שעיינתי בחוות הדעת וכן בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה נראה כי חוות דעתו של המומחה מנומקת ומוסברת היטב ועל אף הטענות השונות בנוגע לחוות הדעת לא שוכנעתי כי יש לסטות מהכלל כי בית המשפט יעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו. לפיכך הנני מאמץ את חוות דעתו של ד"ר גורי במלואה.
שאלת אחריות הנתבעת
= 3 =
8. השפעתם של גורמי רעש סביבתיים רבים על השמיעה על ידי מיקרו - טראומה אקוסטית ידועה זה מכבר והוכרה בפסיקה במקרים שונים. תורת המיקרו - טראומה הצרופה עוסקת כידוע, בנזק שאירע כתוצאה מהצטברותם של פגיעות זעירות רבות ושכולן יחדיו גרמו לתוצאת הנזק הסופי. התובע שעבד בסביבת עבודה רווית רעשים מעצם טבעה, השתמש בצמר גפן על מנת להפחית את רמת הרעש אליה נחשף. צמר גפן זה כנראה הגורם לפגיעה בשמיעה וכן בסופו של דבר לנכות צמיתה בתחום א.א.ג בגובה של 10%.
השאלה במקרה זה שלפניי הינה האם הנתבעת כמעבידתו של התובע אחראית לנזקי השמיעה ולהתפתחויות שתוארו לעיל? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. האחריות קיימת בעילה של הפרת חובה חקוקה וכן בעילה של רשלנות, כפי שאבהיר להלן.
9. תקנות הבטיחות מסדירות אמות מידה באשר לחובת המעביד בעניין חשיפת עובדים לרעש מזיק.כך תקנה 3 לתקנות הבטיחות מחייבת עריכת בדיקות סביבתיות וקובעת כי:
"המעביד במפעל או מקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק-
1.יערוך בדיקות סביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי, סמוך לאוזניים של העובדים, בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים, וכן מיפוי מפלסי הרעש, אחת לשנתיים לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי אחרת, את הבדיקות יבצע בודק מעבדתי מוסמך.
2.יפרסם בתחנות העבודה השונות את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי המתייחסים לאותו מקום עבודה, כדי שיובאו לידיעת העובדים.
3.ירשום את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי ביומן מעקב, בציון התאריך, השעה ומקום הדגימה, וישלח מיד העתק מתוצאות אלה למפקח עבודה איזורי.
על תוצאות הבדיקה כאמור ישמור המעביד במשך 20 שנה לפחות..."
10. בהתאם לתקנה 4 לתקנות הבטיחות על המעביד לנקוט באמצעים להפחתת מפלסי הרעש הקבועים במקום העבודה או בתהליך העבודה.
"במקום העבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש גבוהים מאשר החשיפה המירבית המותרת, ינקוט המחזיק אמצעים אלה:
1.יפחית באמצעים טכניים- הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי עבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת.
2.יפחית את משך השהיה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המירבי המותר.
3.יבדוק כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן, שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום.
4.יספק לעובדים ברעש מזיק מגיני אוזניים מתאימים ותקינים, שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם, השימוש במגיני האוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקד עבודה אזורי אחרת.
5.יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר:ו אזור רעש מזיק - חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים, העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך".
11. בהתאם לתקנה 5 לתקנות הבטיחות של המעביד החובה להדריך את העובדים וכך נאמר בתקנה זו:
"המעביד ידריך את העובדים ברעש מזיק, הן בכתב והן בע"פ, אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט להשגת גיהות תעסוקתית מתאימה להגנה מפני רעש מזיק".
נמשיך ונוסיף כי עפ"י תקנה 6 לתקנות הבטיחות על המעביד לדאוג לקיום בדיקות רפואיות קודם לתחילת העבודה ברעש לצורך קביעת התאמה לעבודה ברעש מזיק. כמו כן, קיימת חובה להיבדק בבדיקה חוזרת אחת לשנה לשם קביעת התאמה להמשך עבודה ברעש מזיק.
= 4 =
"א.לא יועבד אדם ברעש מזיק, אלא אם כן עבר בדיקה רפואית ראשונית תוך חודש ימים, לפני תחילת העבודה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להתחיל לעבוד ברעש מזיק.
ב.לא יועבד עובד ברעש מזיק אלא אם כן עבר בדיקה רפואית חוזרת, אחת לשנה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להמשיך לעבוד ברעש מזיק.
ג.רופא מורשה ומפקח עבודה שהוא רופא רשאים להקדים את מועד הבדיקה החוזרת.
ד.לא הופיע עובד לבדיקה רפואית חוזרת במועד שנקבע לו, ישלח השירות הרפואי המוסמך הודעה על כך למעביד, והעתק ממנה למפקח עבודה אזורי".
12. תקנה 10 לתקנות הבטיחות מטילה חובה על המעביד להסדיר את הבדיקות הרפואיות:
"א.הבדיקות הרפואיות, בהתאם לתקנה 6, ייערכו לפי פניית המעביד לגבי עובד, בימים ובמועדים שיקבע השירות הרפואי המוסמך.
ב.עובד חייב להתייצב, לצורך עריכת הבדיקות הרפואיות כאמור, בשירות הרפואי המוסמך בימים ובמועדים שנקבעו לו.
ג.הזמן הדרוש לשם ביצוע הבדיקות הרפואיות יחשב לעובד חלק משעות עבודתו".
התוספת הראשונה לתקנות הבטיחות קובעת כי העבודות או תהליכי העבודה שהעובד בהם נחשב כעובד ברעש מזיק כוללות בין היתר עבודות: חציבה, פיצוץ, גריסה וטחינה, הפעלת ציוד מכני הנדסי וטרקטורים ללא תא מפעיל סגור, הפעלת מכבשים, למעט מכבשים הידראוליים, וכו'.
13. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפניי, נראה כי סוג העבודה בה היה מועסק התובע עומדת בהגדרות הקבועות בתוספת הראשונה ולפיכך התובע מוגדר כעובד ברעש מזיק. אינני מקבל את טענותיה של הנתבעת כי התובע כלל לא עבד במקום רועש שכן עובדתית התובע עבד בקרבת מקום לכלי עבודה כבדים כגון טרקטורים גדולים, מכבשים ומשאיות ששפכו חול, אדמה, אספלט ושאר חומרי מילוי. מהעובדות (התצהירים והעדויות), עולה כי הנתבעת עסקה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בעבודות חפירה, חציבה ובעיקר ביצעה עבודות הכנת תשתי עבור חברת החשמל בע"מ. בעבודתו התובע ביצע חיתוך אספלט באמצעות מכונת חיתוך גדולה ורועשת שפועלת על מנוע. בנוסף, עובדים נוספים של הנתבעת סבלו מפגיעה בשמיעה. עולה כי הנתבעת לא מילאה אחר חובותיה לפי תקנות הבטיחות.
בהעדר בדיקות בתחילת העבודה עם קבלתו של התובע לעבודה ובהעדר בדיקות תקופתיות, לא ניתן לקבוע איזה נזקי שמיעה נגרמו לתובע באיזה שלב ויש בכך משום "נזק ראייתי" לתובע אשר למעשה מעביר את הנטל על שכם הנתבעת להראות כי לא היה בתנאי הרעש המזיק לגרום לפגימות התובע. לפיכך הנני קובע כי הנכות שנגרמה לתובע, בין אם נגרמה כתוצאה משימוש ב"אטם" אוזניים לקוי (צמר גפן) ובין אם היא נובעת מנזקי רעש, נגרמה כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת. שכן לולא הרעשים אליהם נחשף בעבודתו, לא היה משתמש בצמר הגפן שהביא בסופו של דבר לתוצאה הקשה של נכות צמיתה. מעדותו של מנהל הנתבעת, מר מרדכי יקיר (עמ' 1 - 9 לפרוטוקול הדיון מיום 7.9.08) עולה תמונה מדאיגה באשר להתנהלותה של הנתבעת בכל הקשור למילוי חובות הבטיחות המוטלות עליה מתוקף תקנות הבטיחות. לא נראה כי הנתבעת דאגה לבטיחות עובדיה, סיפקה להם אמצעי הגנה או הדרכה וברור כי לא פיקחה כלל על דרכי עבודה או שימוש באמצעי הגנה. הנתבעת לא דאגה לבדיקות רפואיות או לבדיקות רעש ובכך לא רק שהפרה חובות חקוקות המוטלות עליה אלה גם התרשלה כמעבידה.
14. הכלל הוא כי מעביד חב חובת זהירות על שני היבטיה (המושגית והקונקרטית), כלפי עובדו, שהפרתה מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין עוולת הרשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 429 - 437). האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדיו היא כבדה, גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. במילים אחרות, אמצעי הזהירות הסבירים שעל המעביד לנקוט הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (ראה: ע"א 5890/97 - צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה [פורסם בנבו], ראה גם: ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, עמ' 229- 230 וכן ת.א. 17815/01 מלכה יצחק נ' עמק החולה, בית חינוך משותף (פס"ד מיום 6.6.04-[פורסם בנבו]).
15. בנוסף כאמור, חובת המעביד היא לספק לעובד הדרכה, משטח עבודה בטוח, סביבת עבודה בטוחה עם רמות רעש סבירות או אמצעי הגנה מתאימים. כמו כן על המעביד לספק לעובדיו וכלים בטוחים ומספיקים וכן שיטת עבודה בטוחה תוך כדי פיקוח על ביצועה. מדובר בחובה רחבה המחייבת את מעביד סביר לצפות התרחשות נזק, תוך שימת לב הן לזהותו ואופיו של העובד בו מדובר, הן לאופי הפעולה המתבצעת, הן לגודל הסכנה הנשקפת והן לאפשרות צפייתה. שקלול בין הפרמטרים הנזכרים יוכל לסייע בהחלטה עד כמה יש לדרוש ממעביד סביר לצפות את הנזק, ולנקוט פעולות למניעתו. המבחן הוא שככל שישקיע המעביד, בשיטת עבודה בטוחה, באמצעי פיקוח ומניעה, כך תקטן תוחלת הנזק שעשוי להיגרם לעובד. אמת המידה לבחינת התנהגות המזיק ואם השקיע מספיק באמצעי מניעת הנזק הינה
= 5 =
אובייקטיבית - כלומר, מה היה אדם סביר עושה בנסיבות המקרה, ובמילותיו של כב' השופט ויתקון בע"א 559/77, חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 652:
"...השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, ובהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה..."
כדי שהמעביד ימלא אחר חובתו לשמירה על בטיחות עובדיו, עליו להנהיג ולקיים שיטת עבודה מתאימה. החובה היא כפולה: להנהיג ולקיים. לא די בכך שהמעביד קובע פעם אחת שיטת עבודה מתאימה. החובה נמשכת גם אחרי זה ועליו לדאוג לכך שהשיטה שקבע תקוים הלכה למעשה במשך כל הזמן (ראה: ע"א 171/65 אריה גרייף מ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד י"א (2) 1051. וראה גם: ע"א 5425/97 - עירית קירית מוצקין נ' נטליה דביר פ"ד נג (3) 172 ,עמ' 177-178).
16. כאמור, במקרה שלפני הנתבעת לא קיימה ולא עמדה בקריטריונים בהם אמור מעביד סביר לעמוד. היא לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה, ולא השקיעה בהדרכה ובאמצעי זהירות על מנת למנוע את התאונה והנזק. מהעדויות שנשמעו לפני עולה תמונה מדאיגה מאוד לגבי רמת הארגון והעדר הפיקוח על בטיחות העובדים מצד הנתבעת, זאת במיוחד לאור לעובדה כי התובע אינו העובד הראשון שפונה למוסד לביטוח לאומי עקב נזקי שמיעה שנגרמו לו בעבודתו עבור הנתבעת. לא נראה כי הנתבעת עשתה פעולות מספיקות כדי להנחיל לתובע , כעובד, שיטת עבודה בטוחה או כדי לפקח עליה ולפיכך במסקנה כי לא עשתה די, כמעבידתו של התובע, כדי למנוע את נזקי השמיעה מהן סובל התובע, נזקים אשר היה עליה לצפות.
שאלת אחריותה של קופת החולים
17. כאמור הנתבעת שלחה הודעת צד שלישי לקופת החולים שכן לטענתה על קופת החולים הייתה מוטלת חובה אקטיבית, להמשיך ולהנחות את התובע לחזור למעקב אצל רופא א.א.ג או אצל רופא המשפחה.
כבר נפסק בעבר כי רופא משפחה אינו נדרש, מטבע הדברים, למומחיות בכל תחום רפואי, ולשם כך קיימים מומחים שבידו להפנות אליהם. חובת הזהירות שלו, כ"שומר השער הרפואי" של מבוטחי קופות החולים בשלב הראשון, היא ברורה ועמוסת אחריות, אלא שגם היא תחומה בגבולות השכל הישר ובדיקת כל מקרה לגופו (ראה: בע"א 10409/06 יניב רובין נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2008(2) 3551, בעמ' 3556). במקרה שלפנינו לא הוכח כי הייתה רשלנות בעצם הטיפול בתובע. המומחה מטעם בית המשפט התייחס לסוגיה וקבע כי הטיפול אותו קיבל התובע במסגרת קופת החולים היה טיפול בסטנדרט סביר. המחלוקת העיקרית הנוגעת לקופת החולים היא האם יש על רופא המשפחה או על מומחה הא.א.ג, כפי שסבורה הנתבעת, אחריות לביצוע מעקב רפואי אחר המטופלים שלו? ביצוע מעקב רפואי נועד להבטיח, בין השאר, כי רופא המפנה מטופל לרופא מקצועי אחר, יוודא כי המטופל הגיע לרופא המקצועי וכן יעקוב אחר מתן תשובתו של הרופא המקצועי. עוד נועד המעקב הרפואי, לבדוק את אפקטיביות הטיפול המוענק לחולה ובמידת הצורך, בהתאם לנסיבות ולאינדיקציות הרפואיות, לשנות את הטיפול או לפנות לטיפול אחר. כמובן שחובת המעקב אינה זהה לגבי כל חולה, והיא נגזרת מחומרת המחלה, גורמי סיכון מהם סובל החולה, מידת שיתוף הפעולה של החולה עם הרופא וכדומה. לא הרי הצטננות או מחלה חולפת אחרת, כמחלה כרונית וממושכת עם סיכונים רבים (ראה: ת"א (חיפה) 814-03 - מרדכי אלבז ואח' נ' שרותי בריאות כללית (קופ"ח כללית) ואח' . תק-מח 2008(4), 7773).
18. במקרה שלפנינו, שלא כמו במקרה המתואר בפס"ד אליו מפנה הנתבעת (שם סבל התובע ממחלה כרונית וממושכת), התובע התלונן בפני רופא המשפחה כי הוא סובל מכאבי אוזניים, מסחרחורות ומכאבי ראש. התובע נבדק ע"י הרופא אשר הפנה אותו לאחר בדיקה, לרופא א.א.ג. התובע פנה עוד באותו היום לרופא א.א.ג אשר בדק אותו ומצא תסמינים אשר התאימו לדלקת באוזן החיצונית. התובע קיבל תרופות (אוגמנטין ובטאקורטן). נראה כי מצבו של התובע השתפר ואף הוא העיד על כך בבית המשפט (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 3.06.08). לאחר ביקורו אצל מומחה א.א.ג המשיך התובע בנוהג שסיגל לעצמו - הכנסת צמר גפן לאוזנו וזאת עד לאשפוזו בבית חולים כרמל כ - 8 חודשים לאחר מכן.
יתרה מזאת, לא הוכח להנחת דעתי, כי במועד הבדיקה של התובע אצל רופא א.א.ג מטעם קופת החולים, הייתה באוזנו פיסת צמר הגפן הספציפית אשר גרמה לדלקת ולאחר מכן לנכות ממנה סבל התובע. במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על הנתבעת, שולחת ההודעה, היה להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על הנתבעת היה להוכיח את תביעתה בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתה (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג (2) 864). כאמור, לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים, ובמיוחד את חוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה, אני סבור כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה כלפי קופת החולים.
לפניי סיום אציין, כי בנסיבות שלפנינו אינני מקבל את טענות הנתבעת, בהודעה לצד שלישי, לפיהן יש מקום לדרוש מרופא המשפחה לבצע מעקב אחר כל חולה וחולה המגיע אליו עם הצטננות פשוטה או דלקת אוזניים וכו'. במקרה של התובע לא מדובר היה בחולה עם מחלה כרונית הדורשת מעקב. על פניו מדובר היה בדלקת אוזניים רגילה שרופא משפחה רואה עשרות ממנה בכל יום. לפיכך הדרישה - רף המעקב -שהציבה הנתבעת, בטעוניה שיש בהפרתו כדי להטיל
= 6 =
אחריות על קופת החולים, מרחיקת לכת ולא יכולה להתקבל.
לאור האמור אני דוחה את הודעת הצד השלישי כלפי קופת החולים.
אשם תורם:
19. נראה כי לא ניתן להתעלם מהאשם התורם של התובע לנזקי השמיעה ולמצבו. התובע, שסבל לטענתו מרעש במקום העבודה לא ביקש ולא פעם אחת מהנתבעת מגני אוזניים. במקום זאת, התובע דחף פיסות צמר גפן לאוזנו. יתירה מכך, התובע טען בעדותו בבית המשפט כי סבל תקופה ארוכה מהפרשות חוזרות ונשנות מהאוזן בהן טיפל בהכנסת צמר גפן לאוזנו במקום בפנייה לטיפול רפואי (ראה עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 03.06.08). אומנם ככל שמדובר בהפרת חובה חקוקה, ימנע בית המשפט מהטלת אשם תורם על עובד. אולם השילוב במקרה שלפניי, כשמדובר בתובע שלכל הדעות לא דאג לעצמו ולבריאותו, ואף ניכר ממחדלו לפנות לקבלת טיפול רפואי הגובל ממש בהזנחה חמורה עד כדי כך שקשה להפריד בגורם לירידה בשמיעה האם היא נובעת מנזקי רעש או מצמר הגפן שגרם לדלקות - מחייב ליחס לתובע אשם תורם משמעותי. לפיכך הנני מעמיד את גובה האשם התורם בשיעור של 30% לנזקי השמיעה ולנזק שנגרם לו.
מכאן להיקף הנזק ותחילה לנכות הרפואית.
היקף הנזק
נכות רפואית ותפקודית
20. על פי חוות דעתו של ד"ר גורי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. התובע טען כי נכותו התפקודית מגיעה לכדי 19% הנתבעת טענה כי לתובע לא נגרמה כל נכות תפקודית, במיוחד לאור העובדה שד"ר גורי קבע כי ניתן לשקם את השמיעה באוזן באמצעות מכשיר שמיעה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נראה כי בנכויות בתחום השמיעה, כאשר מדובר בנכות רפואית של 10%, בהעדר נסיבות מיוחדות שעל התובע להוכיחן, הנכות התפקודית תהיה פחותה מהנכות הרפואית. מה גם שבהתקנת אביזר שמיעה (בדומה להרכבת משקפי ראיה) הנכות הרפואית עשויה להיות פחותה אם לא התבטל בכלל. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מכך שיש הגבלה תפקודית כל שהיא כאשר מדובר בטינטון מטריד המלווה את הירידה בשמיעה. לפיכך הנני מעריך את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של מחצית מנכותו הרפואית, בשיעור של 5%.
נזק הלא ממוני (כאב וסבל):
21. בשים לב לנכות הרפואית בגובה 10% ובהתחשב ב - 49 ימי האשפוז של התובע, הנני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 70,000 ₪.
הפסד השתכרות בעבר:
22. בסיס השכר של התובע, משוערך להיום עם הפרשי הצמדה בלבד, עומד על סך של 5,509 ₪. הפסדי ההשתכרות בעבר של התובע הם כדלקמן:
חמישה חודשי אי כושר עבודה מוחלט: 5,509 X 5 = 27,545 ₪.
מסיום תקופת אי הכושר עד היום : 134 חודשים X5% נכות X 5,509 ₪ = 36,910 ₪.
הפסד השתכרות בעתיד:
23. בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד בהתאם לנכות התפקודית ולפי בסיס השתכרות לעתיד של 5,509 ₪ לחודש אפסוק לתובע את הסך של 25,535₪ (5,509 ₪ X 5% נכות X 97.580 מקדם היוון (מהשכר הופחתו הורדות סוציאליות בשיעור 5% וזאת מכיוון שמצאתי לזכות את התובע בפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה או תנאים סוציאלים - סעיף 25 לפסק הדין).
עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות
24. אשר להוצאות הרפואיות, אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א 557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי הטיפול הרפואי לו נזקק או יזדקק התובע, אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כל שהוא בגין ראש נזק זה. זאת ועוד מאחר ומדובר בתאונת עבודה, זכאי התובע לקבל מהמל"ל את כל הטיפולים וההוצאות הרפואיות שלהם נזקק בעקבות התאונה לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים וזאת כאמור בסעיפים 86 - 90 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשמ"ה - 1995 וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח - 1968. עם זאת, מתוך הנחה כי התובע לא קיבל פיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפולים, במוניות או רכב פרטי, ובהתחשב בנזק ובטיפולים שקיבל וכן בשים לב לכך שהתובע, ככל הנראה, ניזקק לעזרת צד ג', אפסוק פיצוי גלובלי בפריטי נזק אלה, באומדן גלובלי. הסכום הראוי לפיצוי בגין ראש נזק זה (לעבר ולעתיד) הוא הסך של 10,000 ₪.
הפסד פנסיה או תנאים סוציאליים :
25. שקלתי את טענות הצדדים בנוגע לראש נזק זה, ונראה לי נכון לפסוק בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בהתאם לנכות התפקודית ובהתאם לבסיסי ההשתכרות של התובע, את הסך של 23,000 ₪.
ניכויים:
26. תחילה יש לנכות מסכום הפיצויים את אשמו התורם של התובע בשיעור של 30%, כאמור לעיל. באשר לניכויי תגמולי המל"ל, אין חולק כי סכומים שקיבל התובע בגין התאונה שהוכרה כתאונה עבודה ינוכו מתשלום הפיצויים. התובע קיבל מהמל"ל מענק חד פעמי של 34,720 ₪ ביום 26.12.02 (ראה נספח כ' לת/2) סכום זה משוערך להיום עם
= 7 =
הפרשי הצמדה בלבד לסך של 39,111 ₪.
סה"כ ניכויי מל"ל הם אפוא 39,111 ₪.
התוצאה:
27. סך נזקיו של התובע עומד על סכום של 192,990 ₪. מסכום זה יש להפחית 30% בגין אשם תורם כך שהסכום יעמוד ע"ס 135,093 ₪. כמו כן יש להפחית את תגמולי מל"ל בסך 39,111 ₪ והיתרה לתשלום תעמוד ע"ס 95,985 ₪ (להלן:"יתרת הפיצויים"). ליתרת הפיצויים יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו לתובע ע"י הנתבעת, תוך 30 יום מהיום. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבעת תשלם לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתנה היום, יג' שבט תש"ע, 28/01/2010, בהעדר הצדדים.
