נזיקין - עוולות – רשלנות - ביהמ"ש דחה תביעה לתשלום פיצויים, שהגישה חברה נגד מסיע המחבלת למסעדת מקסים בחיפה, בה נהרג מנכ"ל החברה במהלך הפיגוע שארע בה, ושהורשע, בין היתר, בגרימת מותו ברשלנות.
עובדות: הנתבע הסיע מחבלת שפוצצה עצמה במסעדת מקסים בחיפה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה ברשלנות והסעת שוהה בלתי חוקי, ונגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. אחד ההרוגים בפיגוע שימש כמנהל מכירות וכמנכ"ל התובעת, הטוענת בתביעתה אותה הגישה כתביעה נגררת להרשעה בפלילים כי הנתבע אחראי לפצותה בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו לה עקב מותו של המנוח.
בית המשפט קבע:
(1) סע' 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד 1984 (להלן חוק בתי המשפט) (תביעה נגררת להרשעה בפלילים) מהווה מסגרת דיונית מקוצרת לתביעה, אולם אין בו כדי להקים עילת תביעה עצמאית לתובעת. התובעת, כטוענת כי נפגעה עקב מעשה העבירה, צריכה להצביע על קיומה של עילת תביעה המוכרת בדין, ולכלול את פרטי העילה בכתב התביעה (תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984). (2) למרות שמעגל הנפגעים ממותו של אדם עשוי להיות רחב ביותר, מוות זה אינו מעניק כשלעצמו זכות תביעה בנזיקין לאחרים, אלא כשמדובר בזכותם של התלויים במנוח לתבוע את נזקיהם מהמזיק. לתובעת לא עומדת עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין בשל היותה מעסיקתו של המנוח שמצא את מותו בעוולה. זאת, ככל שעסקינן בתביעת הניזוק המשני המבקש לתבוע בגין עוולה שגרמה נזק לאחר. (3) אשר לשאלת קיומה של חובת זהירות בין הנתבע לתובעת: כל מזיק יכול לצפות כי גרימת נזק גוף לנפגע, לא כל שכן גרימת מותו של הנפגע, עלולה לגרום להפסדי ממון לגורמים רבים נוספים ובהם למעבידיו ומעסיקיו. עם זאת, לא בכל מקום בו ניתן לצפות נזק, יש מקום להטיל חובת זהירות, שכן יש להפעיל שיקולים של מדיניות משפטית כדי לאזן בין האינטרסים השונים. עד כה, נמנעו בתי משפט מהרחבת מעגל הזכאים אל ציבור המעסיקים שנפגעו והפסידו נזקי ממון כתוצאה ממעשה עוולה בעובד, ואף התובעת לא השכילה להצביע על מקרה כלשהו בו הוכרה תביעה שכזו. במקרה דנן, מדובר בנזק כלכלי בלבד, להבדיל מנזק פיזי. אמנם, העובדה כי מדובר בנזק כלכלי אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול, תמיד ובכל הנסיבות, את חובת הזהירות, אולם גם במקרים בהם הוכרה חובת זהירות לגבי נזק כלכלי גרידא, נעשה הדבר בצמצום, ורק כלפי מי שעומד במעגל הסיכון הראשון. במקרה דנן, התובעת אינה עומדת ב"מעגל הסיכון הראשון", ועל כן העובדה כי מדובר בנזק כלכלי בלבד מטה את הכף לכיוון צמצום האחריות דווקא, ולא הרחבתה. כמו כן, אין בעובדה כי נסיבות מותו של המנוח היו כה טרגיות או בהיותו ה"רוח החיה" בחברה, כדי להצדיק סטייה מעקרונות מקובלים אלו. (4) נדחית טענת התובעת, כי הנתבע חייב לפצותה על נזקיה במסגרת העוולה של גרם הפרת חוזה לפי סע' 62 לפקודת הנזיקין, משום שעסקינן בתביעה נגררת להרשעה: עוולת גרם הפרת חוזה דורשת הוכחת עובדות נוספות על אלו שהוכחו במסגרת ההליך הפלילי בו הורשע הנתבע, לרבות קיומו של חוזה מחייב בין התובעת לבין המנוח, ידיעתו של הנתבע בדבר קיומו של החוזה האמור, וידיעתו כי מעשיו יביאו להפרתו.
בשם התובעת: דן שגב; בשם הנתבע: בויראת עאדל.
בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 08-814
בפני: כב' השופט רון סוקול
התובעת: סילימור ע"ש ציקי בהט ז"ל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דן שגב
נגד
הנתבע: ג'מאל מחאג'נה (אסיר)
ע"י ב"כ עו"ד בויראת עאדל
החלטה
1.זכותה של התובעת לקבלת פיצוי מהנתבע שהורשע בגרימת מותו ברשלנות של המנוח, ציקי בהט ז"ל. זו השאלה שבמוקד הדיון בפני.
רקע:
2.ביום שבת 4/10/03 בשעות הצהריים סעד המנוח צבי (ציקי) בהט ז"ל (להלן: המנוח) עם בני משפחתו במסעדת מקסים בחיפה. לפתע נעמדה המחבלת הנאדי ג'ראדת במרכז המסעדה, הפעילה חגורת נפץ שהיתה על גופה ופוצצה עצמה. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 21 בני אדם ובהם ציקי בהט ז"ל, וכן נפגעו כ-51 אנשים נוספים. בחקירת האירוע התברר כי הנתבע הוא שהסיע את המחבלת מהכפר ברטעה למסעדה, ישב עמה וסעד , ויצא דקות ספורות לפני הפיצוץ.
3.הנתבע הועמד לדין בבית משפט זה בעבירות של סיוע לרצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין והסעת שוהה בלתי חוקי, עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (תפ"ח 383/03).
4.ביום 2/8/05 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של הנתבע. הנתבע זוכה מעבירות הסיוע לרצח וסיוע לגרימת חבלה והורשע בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, גרימת חבלה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין והסעת שוהה בלתי חוקי, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל. על הנתבע נגזרו עשר שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
ערעורים שהגישו הנתבע מחד והפרקליטות מאידך (ע"פ 9826/05, 9862/05) נדחו בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 9/7/08, והרשעתו של הנתבע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה ברשלנות נותרה חלוטה.
5.בעקבות הרשעתו של הנתבע, הגישה התובעת את תביעתה הנוכחית כתביעה נגררת להרשעה בפלילים, על פי הוראת סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
בתביעתה טוענת התובעת כי הינה חברה משפחתית שנוסדה בשנת 1983 ועוסקת ביבוא, מכירה וביצוע של פרויקטים לציפוי ואיטום בחומרים מיוחדים. המנוח שימש כמנכ"ל החברה ומנהל המכירות, והיה הרוח החיה של החברה. מאז מותו של המנוח ירדו הכנסותיה. התובעת צירפה דו"ח של רואה החשבון שלה לפיו ירדו מכירותיה לאחר מות המנוח בסך של 114,724 ₪ לחודש ובסך הכל עד סוף 2006, הפסדיה עמדו על סך של 3,609,372 ₪. התובעת העמידה את תביעתה לצרכי אגרה על סך של 1,500,000 ₪. התובעת טוענת כי הנתבע אחראי לפצותה בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו לה עקב מותו של המנוח.
לאחר הגשת כתב ההגנה בו טען הנתבע כי אין לתובעת כל עילת תביעה כנגדו, הוסכם כי הצדדים יגישו טענותיהם בכתב בעניין קיומה של עילת תביעה לתובע.
6.התובעת בטענותיה מבקשת לקבוע כי מכוח הוראת סעיף 77 לחוק בתי המשפט מורחב מעגל הזכאים לתבוע לכל מי שנפגע ממעשי העבירה ואין כל צורך כי התובע יהיה נפגע ישיר ממעשה העבירה. לפיכך, כך לטענתה, כל מי שנגרם לו הפסד או נזק עקב מעשה העבירה רשאי לתבוע.
עוד טוענת התובעת כי עומדת לה עילת תביעתה בגין התרשלותו של הנתבע כלפיה או לחילופין בעוולה של גרם הפרת חוזה, עוולה על פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
דיון
התביעה על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט:
= 2 =
7.ההליך שבפני הינו תביעה נגררת להרשעה בפלילים על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. סעיף זה קובע:
(א) הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לענין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום.
(ב) שר המשפטים יקבע בתקנות את סדרי הדין בתביעה האזרחית, לרבות הוראות בדבר המועד והדרך להגשת התביעה וההליכים בערעור.
ייחודו של ההליך על פי סעיף 77 הנ"ל הינו כי בית המשפט שהרשיע אדם בביצוע עבירות מוסמך לדון גם בתביעה אזרחית בשל אותן עובדות המבססות את יסודות את העבירה בה הורשע הנתבע. תכלית ההוראה הינה ייעול ההליך והבאת הדיון בפני מי שדן גם בהליך הפלילי ומכיר את עובדותיו (רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636 (2000)).
בתביעה נגררת להרשעה בפלילים אין צורך לדון מחדש בעובדות ששימשו בסיס להרשעה בפלילים. עם זאת אין לצרף נתבעים נוספים לנאשם שהורשע, ואם עילת התביעה מבוססת גם על עובדות שלא נדונו בהליך הפלילי מקומה אינה במסגרת התביעה הנגררת.
8.סעיף 77 לחוק בתי המשפט אינו אלא מסגרת דיונית מקוצרת לתביעה, אולם אין בו כדי להקים עילת תביעה עצמאית לנפגע. כל הטוען כי נפגע עקב מעשה העבירה צריך להצביע על קיומה של עילת תביעה המוכרת בדין ולכלול את פרטי עילתו בכתב התביעה (ראה תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
הואיל ואין בסעיף 77 לחוק בתי משפט כדי להקים עילה עצמאית לתובעת יש לבחון האם עומדת לה עילת תביעה על פי הדין הכללי.
עילת תביעה בשל מותו של אדם:
9.מותו של אדם באירוע טרגי, לא כל שכן כתוצאה של עוולה, משפיע על מעגל רחב של אנשים וגורמים; קרובי משפחתו, חבריו ומוקיריו סובלים מצער, כאב ותחושת אבדן; לבני משפחה ואחרים שהיו סמוכים על שולחנו של המנוח נגרמים הפסדי ממון כתוצאה מאבדן התמיכה, וכדומה. גם למעסיקיו ומעבידיו של המנוח עלולים להיגרם נזקי ממון, שכן גם אם ניתן למצוא עובדים מחליפים, הרי שלעיתים יש צורך באיתור מחליף מתאים, בהכשרתו של המחליף, בהעברת הידע שהצטבר אצל הנפגע ועוד.
10.למרות שמעגל הנפגעים ממותו של אדם עשוי להיות רחב ביותר התקבל במשפט האנגלי הכלל כי מותו של אדם אינו מעניק כשלעצמו זכות תביעה בנזיקין לאחרים (ראה ברק, אנגלרד, חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 681 (ג. טדסקי עורך, תשל"ז)). הכלל האמור נקלט גם במשפט הישראלי אם כי כמו במשפט האנגלי גם בישראל הוכרה זכותם של התלויים במנוח לתבוע את נזקיהם מהמזיק.
סעיף 78 לפקודת הנזיקין קובע:
גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת-גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן-זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה.
בע"א 591/61 דנצר נ' לוי, פ"ד טז 1793, 1802 (1962) מבהיר בית המשפט את עילת תביעתם של התלויים:
"אין רואים אותה כזכות שעברה לתובעים בירושה מאת המנוח, אלא זוהי תביעה נפרדת, במובן זה, שהזכות לתשלום פיצויים מוקנית לראשונים בשל העובדה, כי העוולה האזרחית, שביצע הנתבע וגרם למות המנוח, שמה קץ לתמיכה הכספית שהיו מקבלים ממנו בחייו לשם מחייתם".
11.חריג נוסף לכלל בדבר העדר זכות תביעה בשל פגיעה לניזוק ואשר הוכר באנגליה נמצא בתביעה בדבר "אובדן שירותים", אף כי בתי המשפט באנגליה צמצמו את עילת התביעה ונמנעו מלעשות בה שימוש מקום שהעוולה גרמה למותו של אדם. עילת התביעה של מעסיק בשל "אבדן שירותים" מעולם לא הוכרה בישראל (ע"א 153/54 וידר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 1247, 1249 (1956); ע"א 134/56 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' שכטר, פ"ד יא 1329, 1331 (1957); נינה זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק-מיטיב-מוטב" עיוני משפט ד 621, 624-625 (תשל"ו)).
12.מן האמור מתחייבת המסקנה כי לתובעת לא עומדת עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל היותה מעסיקתו של המנוח שמצא את מותו בעוולה. עם זאת דברים אלו נכונים רק ככל שעסקינן בתביעת הניזוק המשני אשר מבקש לתבוע בגין עוולה שגרמה נזק לאחר. לפיכך יש לבחון גם האם עומדת לתובעת עילת תובענה עצמאית כתוצאה מעוולה שנעברה
= 3 =
כלפיה ישירות, דהיינו האם עומדת לה עילת תביעה בגין הפרת חובה כלפיה. תחילה אבחן האם עומדת לתובעת עילת תביעה ברשלנות, כלומר הפרת חובת זהירות כלפיה, ולאחר מכן אבחן את העילה החלופית שנטענה, גרם הפרת חוזה.
עוולת הרשלנות:
13. כידוע, יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה:
(1) קיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק;
(2) הפרת החובה (התרשלות);
(3) נזק שארע, וקיום קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק.
(ראה ע"פ 6/55 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1009, 1012 (1955); ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 570 (1976); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)).
היסוד הראשון - חובת הזהירות, עניינו בשאלה האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק. קיומה של חובה זו כולל שני היבטים: היבט כללי-עקרוני ("חובת הזהירות המושגית"), "אם הסוג הכללי, אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 776 (1980)), והיבט ספציפי ("חובת הזהירות הקונקרטית"), האם ביחס לניזוק המסוים בנסיבות הנדונות קיימת חובת זהירות (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)).
קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות, דהיינו האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (עניין גורדון לעיל).
קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבע אף הוא על פי מבחן הצפיות, ונבדק האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית (עניין ועקנין לעיל).
14. אבחנה רלבנטית נוספת לעניין חובת הזהירות הינה בין חובת הזהירות כלפי הנפגע העיקרי - מי שנפגע בגופו ממעשה הרשלנות, לבין חובת הזהירות כלפי נפגעים משניים/עקיפים:
"המדובר בחובת זהירות עצמאית ונפרדת המוקמת בין המזיק לבין מי שנפגע בנפשו. אגב, אנו מכנים את החובה האחת "עיקרית" לא בשל משקל תוצאותיה בהשוואה לחובה "המשנית", שהרי יתכן שתוצאותיה של הפרת החובה המשנית תהיינה חמורות יותר מאלו של החובה העיקרית... אלא בשל כך שהפרת חובת הזהירות העיקרית היא תנאי מוקדם עובדתי להפרות הנילוות, וזאת גם באותן נסיבות בהן חולפות תוצאותיה של הפגיעה העיקרית לפני שחולפות תוצאותיה של הפגיעה המשנית."
(רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397, 431 (1990), להלן: עניין אלסוחה). וראה גם ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16/3/08), פסקה 20 (להלן: עניין שוויקי).
15.האם קיימת חובת זהירות בין הנתבע לתובעת? דומה שאין חולק כי כל מזיק יכול לצפות כי גרימת נזק גוף לנפגע, לא כל שכן גרימת מותו של הנפגע, עלולה לגרום להפסדי ממון לגורמים רבים נוספים ובהם למעבידיו ומעסיקיו.
עם זאת לא כל מקום שבו ניתן לצפות נזק יש מקום להטיל חובת זהירות שכן הלכה היא שיש להפעיל שיקולים של מדיניות משפטית כדי לאזן בין האינטרסים השונים.
בעניין אלסוחה הנ"ל דן בית המשפט העליון בטענה להרחבת אחריותו של מזיק כלפי בני משפחתו וקרוביו של ניזוק אשר נפגעו בנפשם בעקבות הפגיעה בו. בין היתר מציין השופט שמגר:
כאמור, השיקולים של המדיניות המשפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים.
גרימת נזק גוף ברשלנות היא אירוע המתרחש בעולם המציאות. אירוע זה, מטבע הדברים, אינו מתמצה בגרימת אותו נזק בלבד, אלא יש לו השלכות משניות ותוצאות לוואי, ובהן עובדת היותו מקור לנזקים נפשיים, מסוגים שונים ובעוצמות שונות, הנגרמים לזולת. כך, למשל, גרימת נזק גוף לפלוני יכולה להסב נזקים נשיים מגוונים למספר בלתי מסוים של נפגעים, החל מבני משפחתו
הקרובים של הנפגע, דרך חוג חבריו וכלה באין ספור עוברי אורח מזדמנים, אשר חזו באירוע עצמו באופן מקרי, קראו עליו בעיתון או ראו אותו או את תוצאותיו המיידיות בשידור טלוויזיה.
קביעת גבולות האחריות בנזיקין בסוגיה שלפנינו אך ורק על-פי אפשרות הצפיות הפיסית של נזק נפשי כלשהו תביא לידי כך שהמזיק, אשר הסב לפלוני נזק גוף ברשלנות, ימצא עצמו חייב לפצות מספר רב של בני אדם, אשר האירוע הרשלני השפיע בדרך כלשהי על רגשותיהם ועל חוסנם הנפשי. תוצאה כזו אינה מתקבלת, כמובן, על הדעת, הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל, והן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט, אותה מבקשים לרתום
= 4 =
לעניין כדי לפרוש את הגנת הדין על האינטרס שלא להיפגע מבחינה נפשית. החלה בלעדית של מבחן הצפיות תביא לריבוי תביעות, ובהן, מן הסתם, תביעות בגין נזקים קלי ערך, תביעות סרק ותביעות בדויות. מערכת משפט, המתמודדת גם כיום בקושי רב בשפעת המשפטים, בשל המגבלות המוטלות עליה, תעמוד מול הכפלה ואף שילוש של התביעות בקשר לכל תאונה; מדיניות משפטית סבירה אינה יכולה לתת ידה לכך.
באותו מקרה נקבע כי תביעת קרובי משפחה שנפגעו בנפשם תוכר רק בהתקיימותן של נסיבות מוגדרות כמו מידת הקרבה בין הנפגע המשני לנפגע העיקרי, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק, מידת הקרבה במקום ובזמן, וקיומו של נזק נפשי ממשי.
בפסיקה ניתן למצוא פסקי דין שביקשו להגמיש חלק מהתנאים ובמיוחד את התנאי בדבר נזק נפשי ממשי (ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 5/6/07)), אולם מעולם לא נפרץ מעגל הנפגעים המשניים אל מעבר לבני המשפחה הקרובים ומעולם לא הוכרה תביעת נפגעים משניים שסבלו רק נזק ממון.
בת.א. (י-ם) 4199/02 עזבון שרוין ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 28/2/05) אומר בית המשפט:
הרחבת מעגל החבות של חוק פיצויים במצב זה אינה פשוטה. כמו בתופעות נזיקיות אחרות - למשל אחריות לנזק כלכלי בשל מסר מילולי, או אחריות של גופים מפקחים ביחס לנזק פיזי וכלכלי שנגרם עקב מחדלם - להטלת אחריות יכולה להיות השלכה נרחבת, והיא עלולה להטיל נטל כבד על הנתבעים. נהוג להצביע על סיכון של ריבוי תביעות, הגוררות עימן הכבדה כלכלית על המבטחים, כמו גם אפשרות שתובעים מסוימים יבקשו "לקפוץ על העגלה" ויתבעו נזק שאינו תולדה של התאונה שנגרמה. לא פעם נדמתה הטלת אחריות במצבים אלה לאדוות הנוצרות במים. החשש הוא כי מרגע שהושלך דבר מה לתוך המים, לא ניתן למנוע את התפשטותן של האדוות לכל עבר ואת הגעתן למקומות רחוקים.
16.כאמור עד כה בתי משפט נמנעו מהרחבת מעגל הזכאים אל ציבור המעסיקים שנפגעו והפסידו נזקי ממון כתוצאה ממעשה עוולה בעובד, ואף התובעת לא השכילה להצביע על מקרה כלשהו בו הוכרה תביעה שכזו. איני סבור גם כי יש מקום לשנות הלכה זו ואזכיר את דברי בית המשפט בעניין ועקנין :
"שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" (עמ' 123).
בין השיקולים שמחזקים את ההנחה כי אין להרחיב את מעגל התובעים אזכיר כי מדובר בנזק כלכלי בלבד, להבדיל מנזק פיזי. אמנם, העובדה כי מדובר בנזק כלכלי אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול, תמיד ובכל הנסיבות, את חובת הזהירות (ראה עמדת המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12/7/06) בפסקה 7; ד"ר תמר גדרון "חובת הזהירות בעוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור" הפרקליט מב 126 (1995); דוד רונן "נזק כלכלי טהור במבט השוואתי" הפרקליט מד 504 (1999)), ו"בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות, עשויה לקום חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק לשמור על טובתו הכלכלית" (ע"א 4493/05 הנ"ל, סעיף 19). אולם גם במקרים בהם הוכרה חובת זהירות לגבי נזק כלכלי גרידא נעשה הדבר בצמצום, ורק כלפי מי שעומד במעגל הסיכון הראשון (פרשת גורדון הנ"ל, בעמ' 142). במקרה הנדון התובעת אינה עומדת ב"מעגל הסיכון הראשון", ועל כן העובדה כי מדובר בנזק כלכלי בלבד מטה את הכף לכיוון צמצום האחריות דווקא, ולא הרחבתה.
כך גם שיקולים כלליים נוספים אשר הועלו בפרשת אלסוחה והינם יפים גם כאן, ואין בעובדה כי נסיבות מותו של המנוח היו כה טרגיות או בהיותו ה"רוח החיה" בחברה כדי להצדיק סטייה מעקרונות מקובלים אלו.
תביעה בעוולת גרם הפרת חוזה
17. לחילופין טענה התובעת כי הנתבע חייב לפצותה על נזקיה במסגרת העוולה של גרם הפרת חוזה, הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין:
(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
(ב) לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה.
מאחר ועסקינן בתביעה נגררת להרשעה, דינה של טענה זו להידחות על הסף. הטעם לכך הינו, שעוולת גרם הפרת חוזה דורשת הוכחת עובדות נוספות על אלו שהוכחו במסגרת ההליך הפלילי בו הורשע הנתבע, לרבות קיומו של חוזה מחייב בין התובעת לבין המנוח, ידיעתו של הנתבע בדבר קיומו של החוזה האמור וידיעתו כי מעשיו יביאו להפרתו.
סוף דבר
= 5 =
18.בשים לב לכל האמור ועם כל הצער והכאב ורגשות ההשתתפות עם התובעת יש לסלק את התביעה על הסף.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז שבט תש"ע, 31/01/2010, בהעדר הצדדים.
