עונשין - פיצויים והוצאות – פיצויים לנאשם שזוכה - ביהמ"ש קיבל בחלקה הקטן בקשת נאשם, שזוכה מחמת הספק לאחר שמיעת הוכחות, וחייב את המדינה בתשלום פיצויים בסך 5,000 ₪.
עובדות: המבקש נעצר בגין חשד להתפרצות לרכב, גניבה מתוכו וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. מעצרו הוארך בשלבים, והוגש נגדו כתב אישום בגין התפרצות לרכב וגניבה מתוכו (תוך השמטת העבירה הנוספת שיוחסה לו בשלב מעצר הימים). בד בבד הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. ערר שהגיש לביהמ"ש המחוזי נדחה, והוא שוחרר למעצר בית מוחלט באיזוק אלקטרוני.
בית המשפט קבע:
(1) נדחית טענת המבקש, כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב האישום נגדו, משום שזיכויו של הנאשם לא היה זיכוי מוחלט; אמנם היה קיים ספק כבד ומציק לגבי אשמתו, אך לא נקבע פוזיטיבית שלא ביצע את העבירה המיוחסת לו. ביהמ"ש קבע בשלב המעצר עד תום ההליכים כי יש ראיות לכאורה לאשמה (ולכן היה מקום להגיש את כתב האישום), החלטתה אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערר עליה, ואכן היו ראיות לכאורה: לכאורה המבקש נראה נמלט מהאזור, והתנהג באופן מחשיד מאד, אמר לשוטר כי ייתכן שהקלטות שנגנבו מהרכב יוחזרו עוד באותו היום, אישר שקודם למעצרו לבש חולצת פסים ואף השוטר שמולו נסע הרכב הבחין כי נהגה לובש חולצת פסים, לא היה לו (בזמן אמת) הסבר סביר להימצאות שברי זכוכית ברכבו. (2) המבקש אינו זכאי לפיצוי בגין המעצר: אמנם גם זיכוי מחמת הספק יכול שיביא בעקבותיו פסיקת פיצוי לנאשם, אך הנזקים הנטענים ע"י המבקש לא הוכחו. עם זאת, ברור שמי שישב במעצר מאחורי סורג ובריח, וגם מי שישב לאחר מכן במעצר בית, סבל מאד ונגרם לו נזק ממון. בהקשר זה, יש לקחת בחשבון כי המבקש סרב להישלח לתסקיר שירות המבחן וביהמ"ש הורה על מעצרו, ורק לאחר שביהמ"ש המחוזי דחה את הערר על החלטת המעצר, נאות הנאשם להסכים שייערך תסקיר מעצר בעניינו. הדיון נדחה 2 3 פעמים בשל אי התייצבות בא כוחו של המבקש או בשל מחדלים אחרים שלו, ולאחר מכן, משהתקיים הדיון לגופו, הוא שוחרר לחלופת מעצר. (3) המבקש אינו זכאי לפיצוי בגין מעצר הבית, לאור קיומן של ראיות לכאורה נגד המבקש, לאור קיומה של עילת מעצר, ולאור העובדה שגם למבקש הייתה תרומה להימשכות המשפט. (4) לאחר שנשמעו עדי התביעה, וגם לאחר שהמבקש העיד, קבע ביהמ"ש שאין מקום להרשיעו לאור קיומו של ספק סביר בדבר אשמתו. מאותה נקודת זמן ועד לסיום משפטו וסיום מעצר הבית, האחריות להיותו במעצר בית מוטלת לפתחה של המאשימה, ובגין פרק זמן זה יש לפצותו. הפיצוי יהיה בסכום גלובלי של 5,000 ₪.
בשם הצדדים: לא צויין.
בית משפט השלום בחדרה
28 ינואר 2010
ת"פ 12748-11-08
מדינת ישראל נ' סמוילוב
בפני השופט אהוד קפלן
המאשימה מדינת ישראל-תביעות חדרה
נגד
הנאשם רוברט סמוילוב
החלטה
זוהי בקשה של הנאשם, שזוכה לאחר שמיעת הוכחות, לחייב את המאשימה בפיצויים בשל המעצר ובהוצאות הגנתו בשל מה שהוא מכנה "זיכויו המוחלט ללא כל ספק", הכול לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ולפי תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב - 1982, כאשר בשורה התחתונה עותר המבקש לחייב את המאשימה לשלם לו כ- 192,000 ₪, סכום המורכב מכאב וסבל, נזק נפשי "מוכח", פגיעה בשמו הטוב, פגיעה תעסוקתית, פגיעה בחירות, טירחת בני משפחתו, מעצר בית, וכן מעצר ממש בו היה נתון 78 ימים.
אקדים ואומר כי זיכויו של הנאשם לא היה זיכוי מוחלט.
בסופו של יום קבעתי כי קיים ספק כבד ומציק לגבי אשמתו, אבל לא קבעתי פוזיטיבית כי הוא לא ביצע את העבירה המיוחסת לו.
כפי שאסביר בהמשך, לשאלה זו יש חשיבות, אך היא אינה מכרעת, ואני מוצא לנכון לציין זאת כבר בפתח הדברים לאור העובדה שהטענה בדבר "זיכויו המוחלט ללא כל ספק של המבקש", שהועלתה בכותרת הבקשה, יש בה כדי להטעות.
העובדות בקליפת אגוז הן כדלקמן:
ביום 18/11/2008 נעצר המבקש בגין חשד להתפרצות לרכב, גניבה מתוכו וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
מעצרו הוארך בשלבים עד ליום 24/11/2008, ואז הוגש נגדו כתב אישום בגין התפרצות לרכב וגניבה מתוכו (תוך השמטת העבירה הנוספת שיוחסה לו בשלב מעצר הימים).
בד בבד הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים.
ביום 04/12/2008 הורתה כב' השופטת ארגמן על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו. על אותה החלטה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, והערר נדחה.
בהחלטה מיום 01/02/2009 הנאשם שוחרר למעצר בית מוחלט באיזוק אלקטרוני.
המסגרת שנקבעה בחוק להענקת פיצוי לנאשם שזוכה, מושתתת על שתי חלופות:
האחת - שלא היה יסוד לאשמה, והשניה - נסיבות אחרות שמצדיקות פיצוי.
ב"כ הנאשם, בטיעוניו בכתב, פירט ארוכות את השתלשלות מערכת העדויות בתיק וניסה להראות שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין.
קשה לי לקבל טענה כזו, לא רק משום ששופטת אחרת בבית משפט זה קבעה בשלב המעצר עד תום ההליכים כי יש ראיות לכאורה לאשמה (ולכן היה מקום להגיש את כתב האישום), ולא רק משום שהחלטתה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי שדחה את הערר עליה, אלא במיוחד משום שאכן היו ראיות לכאורה: לכאורה הנאשם נראה נמלט מהאזור, וכל מחדלי החקירה עליהם הצביע הסניגור אינם יכולים לשנות את העובדה הבסיסית שהתנהגות הנאשם הייתה מחשידה עד מאוד.
הנאשם אמר לשוטר ששאל אותו על קלטות שנגנבו מהרכב, שיש מצב שהן יוחזרו ושהיום בוודאות הקלטות יוחזרו, הוא גם אישר בהודעותיו במשטרה שכך אמר. הוא אישר שקודם למעצרו הוא לבש חולצת פסים, והשוטר שמולו נסע רכב המאזדה, הבחין שנהגה לובש חולצת פסים. לא היה לו בזמן אמת הסבר סביר להימצאות שברי זכוכית ברכבו, ועוד
= 2 =
כהנה וכהנה סימני שאלה שפורטו בתגובת המאשימה לבקשה, ולא מצאתי לנכון להיכנס לפרטים.
בסיכום נקודה זו, אני דוחה את הטענה שמלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב האישום.
לעניין החלופה השניה- נסיבות אחרות שמצדיקות את פסיקת הפיצוי לנאשם: אומנם כבר נקבע בפסיקה כי גם זיכוי מחמת הספק יכול שיביא בעקבותיו פסיקת פיצוי לנאשם, וכפי שנקבע בהלכת דבש (ע"פ 4466/98 -הזיכוי - כל זיכוי, ונסיבות הזיכוי- כל הנסיבות, גם הזיכוי, גם הנסיבות, שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית המשפט אם יורה או לא יורה על תשלום או שיקול).
הנזקים הנטענים על ידי הנאשם לא הוכחו.
קבלות על הוצאות לא הוצגו וגם לא קבלה על גובה שכר טירחת עורך דינו, אך ברור שזה לא המכשול שעומד בפני הנאשם, כי ברור שהוא שילם לבא כוחו סכומים נכבדים עבור העבודה הרבה שהושקעה בתיק.
תצהיר לא צורף לבקשתו, וודאי שלא צורפה חוות דעת מומחה להוכיח את נזקי הגוף והנפש להם הוא טוען.
עם זאת ברור שמי שישב במעצר מאחורי סורג ובריח, וגם מי שיש לאחר מכן במעצר בית, סבל סבל רב מאוד ונגרם לו נזק ממון.
מלכתחילה, משהוגש כתב האישום ביום 24/11/2008 והוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים, ולאחר שניתנה בחלוף זמן לא רב החלטה הקובעת כי ישנן ראיות לכאורה, סירב הנאשם להישלח לתסקיר שירות המבחן ובית המשפט הורה על מעצרו, ורק לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הערר על החלטת המעצר, נאות הנאשם להסכים כי יערך תסקיר מעצר בעניינו, נקבע דיון ליום 20/1/2009, בא כוחו לא התייצב והדיון נדחה פעמיים או שלוש בשל אי התייצבות בא כוחו או בשל מחדלים אחרים שלו, ולאחר מכן, משהתקיים הדיון לגופו, הוא שוחרר לחלופת מעצר.
לטעמי הנאשם אינו זכאי לפיצוי בגין המעצר לאור עובדות אלו, והשאלה היא האם הוא זכאי לפיצוי בגין מעצר הבית.
במכלול הכולל של העובדות שציינתי לעיל, כלומר קיומן של ראיות לכאורה נגדו, קיומה של עילת מעצר והעובדה שגם לנאשם הייתה תרומה להתמשכות המשפט, אינני סבור שיש מקום להורות על פיצוי בגין מעצר הבית.
עם זאת, אין פירוש הדבר שהנאשם אינו זכאי לפיצוי כלל.
בשלב מסוים, לאחר שנשמעו עדי התביעה, וגם לאחר שהנאשם העיד, הסברתי לב"כ הצדדים שאינני רואה כיצד ניתן יהיה להרשיע את הנאשם לאור קיומו של ספק סביר בדבר אשמתו.
לטעמי, מאותה נקודת זמן ועד לסיום משפטו וסיום מעצר הבית, האחריות להיותו במעצר בית מוטלת לפתחה של המאשימה, ובגין פרק זמן זה יש לפצותו.
אני מעריך את הפיצוי בסכום גלובלי של 5,000 ₪, ומורה למאשימה לשלם לנאשם את הסכום הזה בתוך 45 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום ריבית חוקית והפרשי הצמדה מהיום.
המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, י"ג שבט תש"ע, 28/01/2010, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 1
