התיישנות - תקופת ההתיישנות – הקבועה בחיקוק - ביהמ"ש דחה תביעה שהוגשה נגד חב' דואר ישראל, וקבע שאין עליה לפצות התובע בגין אי קבלת חבילות שנשלחו אליו מארה"ב, בין היתר, משהגיש התביעה בחלוף כ 8 חודשים מקבלת החבילה האחרונה, וחלה התיישנות, וכן משום שהשולח הוא הזכאי לפיצויים במקרה שחבילה טרם נמסרה לנמען.
בית המשפט קבע:
(1) מפרק ו' לחוק רשות הדואר, תשמ"ו 1986 (להלן החוק), תקנות הדואר (היקף אחריות לדבר דואר פנים) (להלן התקנות) וההודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין לאומי (להלן ההודעה), עולה כי מטרת המחוקק הייתה להגביל את אחריות חב' דואר ישראל (להלן הנתבעת), הן מבחינת קביעת חסינות לנתבעת ולעובדיה מפני תביעות, והן מבחינת הגבלת סכומי הפיצוי לנזק הישיר בלבד. לאור זאת, הגבלת האחריות עומדת במתחם הסבירות. (2) סע' 84 לחוק קובע תקופת התיישנות קצרה מהרגיל לגבי תביעות כנגד הנתבעת ועובדיה. במקרה דנן, דברי הדואר ככל הנראה הגיעו לארץ בסמוך לפני משלוח ההודעות לתובע, כלומר ביום 19.9.07 וביום 12.3.08. לא הוצגה כל ראייה כי התובע דרש בכתב פיצויים מהנתבעת עובר להגשת התביעה. התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ 8 חודשים מיום קבלת החבילה השנייה לידי הנתבעת, כך שדינה להידחות על הסף. (3) נדחית טענת התובע, לפיה התביעה לא התיישנה מאחר שערך בירורים רבים אודות החבילות: בחוק לא מצויה אפשרות להארכת תקופת ההתיישנות, ושוב, הדבר מתיישב עם הרציונאל העומד מאחורי דברי החקיקה. זאת ועוד, לפי סע' 83 לחוק וסע' 13(א) להודעה, היות שהחבילה לא נמסרה לתובע, והיות שזה אינו שולח החבילה, הרי שאינו זכאי לתבוע פיצויים.
בשם הצדדים: אין ייצוג.
בית משפט לתביעות קטנות באשדוד
29 ינואר 2010
ת"ק 1082-08
רמז נ' דואר ישראל
בפני כב' השופטת גילת שלו
התובע
ערן רמז, ת.ז. 033631318
נגד
הנתבעת
חברת דואר ישראל בע"מ
פסק דין
לפניי תביעה במסגרתה עתר מר ערן רמז (להלן- התובע) לקבלת פיצוי כספי מאת חברת דואר ישראל בע"מ (להלן- הנתבעת), בשל אי קבלת שתי חבילות שנשלחו עבורו באמצעותה מארה"ב לישראל.
לטענת התובע, בתחילת חודש ספטמבר 2007 רכש באמצעות האינטרנט חלק חדש לאופנוע שברשותו, ובסמוך ליום 19.9.07 קיבל מהנתבעת "הזמנה לשחרור דבר דואר - הודעה ראשונה", בה התבקש להגיע לממונה על המכס, בדרך ההגנה 137, יד אליהו, תל אביב, על מנת לשחרר חבילה שנשלחה מארה"ב, ושערכה המוצהר הוא 49 דולר אמריקאי.
בעקבות בקשתו, הועברה החבילה לסניף הדואר ברובע יא' באשדוד, אך כשהגיע לאספה, נאמר לו כי עליו לשלם עבורה מס. לטענת התובע, מכיוון שלדעתו הוא לא היה חייב במס, הודיע לפקידת הדואר כי בכוונתו לערער על החיוב, וביקש שהחבילה תישאר בסניף עד לערעור, אולם בתום הבירור, נאמר לו כי החבילה הוכרזה כ"דבר דואר בלתי נדרש" ונשלחה בחזרה לארה"ב.
עוד טען התובע, כי פנה למוכר והודיע לו שהחבילה בדרך חזרה אליו, אך לאחר שהמתין כחמישה חודשים, החבילה לא נמצאה והוא אף לא קיבל אסמכתא לשליחתה לארה"ב, ולכן רכש חלק נוסף, ונשא שוב בעלות המשלוח.
אולם בכך, לטענתו, לא הסתיימה הפרשה, שכן, בסמוך ליום 12.3.08 קיבל שוב מהנתבעת "הזמנה לשחרור דבר דואר - הודעה ראשונה", המזמינה אותו לסור לממונה על המכס, והפעם לשחרור חבילה שנשלחה מארה"ב, אשר ערכה המוצהר הוא 5 דולר אמריקאי.
לטענת התובע, שוב ביקש שהחבילה תשלח לסניף באשדוד, אך לאחר כשבועיים, משלא קיבל כל הודעה, נסע לאסוף את החבילה בסניף בתל אביב, ושם נאמר לו כי החבילה נשלחה לסניף באשדוד, אולם בסניפי הנתבעת באשדוד לא אותרה החבילה.
לדבריו, פנה לנתבעת בעצמו, ולאחר מכן באמצעות אימו, אשר ביקרה מספר פעמים בסניף הדואר המרכזי באשדוד, ואף מילאה עבורו טופס בירור ביום 7.5.08, אך ללא הועיל, ולבסוף ביום 18.7.08 קיבל מכתב מהסניף, לפיו לא נמצא זכר לחבילה הנ"ל במסמכי המשלוח.
עם זאת, כשהגיע התובע לסניף הדואר המרכזי באשדוד ביום 23.10.08, נערכה בדיקה במחשב, ודווח לו כי יום קודם לכן נשלחה החבילה בחזרה לארה"ב מהסיבה "כתובת שולח בעברית".
לאור כל האמור לעיל, עתר התובע, כי הנתבעת תפצה אותו עבור אובדן שתי החבילות ובעיקר עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו, בסכום של 10,000 ₪.
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, וזאת לאור הוראת סעיף 84 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן- החוק), שכן התביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה משישה חודשים מעת קבלת החבילות למשלוח.
עוד טענה, כי אין לתובע כל עילת תביעה נגדה, אלא נגד אגף המכס.
הנתבעת הוסיפה, כי מכח סעיף 83 לחוק, הותקנה "הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין לאומי" (להלן- ההודעה), בה נקבע כי היא ועובדיה אינם אחראים לנזקים או עיכובים שנגרמו כתוצאה מהחלטות של רשויות המכס.
= 2 =
בנוסף, טענה הנתבעת, כי גם אם תקבע חבותה בעניינו של התובע, הרי שלפי סעיף 17(א) להודעה, הנתבעת אמורה לשלם פיצוי בעד נזק ישיר בלבד לדבר הדואר שאבד, ובמקרה של חבילה נקבע בהודעה, פיצוי מקסימלי שעומד לכל היותר על כ- 500 ₪.
הנתבעת הפנתה גם לסעיף 17(ד) להודעה, הקובע כי אם הסכום הקבוע בתקנות הדואר (היקף אחריות לדבר דואר פנים) (להלן- התקנות) עולה על הסכום הנ"ל, ישולם הפיצוי לפי הקבוע בתקנות, ובענייננו, על פי סעיף 77 לתקנות, הסכום המירבי לפיצוי הוא 543 ₪.
בכל מקרה טענה הנתבעת, כי לפי סעיף 81 לחוק, הנתבעת חייבת בפיצוי לפי שווי הנזק הישיר או שווי דבר הדואר, ובענייננו סכום של 32 דולר בלבד.
הנתבעת הוסיפה, כי לפי סעיף 80 לחוק, רק השולח זכאי לתבוע פיצויים, ומכיוון שהתובע אינו השולח, יש לדחות התביעה על הסף.
בדיון שהתקיים לפניי העידו התובע, ונציגת הנתבעת, מנהלת פניות הציבור בסניף אשדוד, הגב' שולמית אלזם, וחזרו על עיקר הטענות המצויינות לעיל.
לטענת התובע, מכיוון שעמד בקשר רציף עם הנתבעת לגבי החבילות, התביעה לא התיישנה.
עוד הוסיף, כי כ- 10 ימים לפני הדיון, הודיע לו המוכר כי החבילה השניה הגיעה אליו בחזרה, אך הוא החליט להביאה ארצה באופן עצמאי.
נציגת הנתבעת העידה כי לבקשת התובע בדקה את הרישומים, ולא מצאה כל עדות לכך שהחבילות הגיעו לאשדוד, ואף ביררה טענותיו מול מנהלת הסניף ברובע יא', אך לא הצליחה לאמתן.
עוד טענה, כי החבילה השניה התעכבה במכס, וכי התובע אמור היה לערוך את הבירורים במכס ולבקש את שחרורה, שכן באותה תקופה לא היתה לנתבעת תקשורת מחשבים עם סניף ההגנה בתל אביב, ולכן עד שהחבילה לא שוחררה מהמכס, היא לא הופיעה במחשבי הנתבעת.
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.
פרק ו' לחוק שכותרתו "אחריות וחסינות", התקנות, וההודעה, מסדירים את אחריות הנתבעת לנזקים הנגרמים במהלך השירותים הניתנים על ידה.
מעיון בחקיקה הנ"ל, עולה בבירור, כי מטרת המחוקק היתה להגביל את אחריות הנתבעת, הן מבחינת קביעת חסינות לנתבעת ולעובדיה מפני תביעות, והן מבחינת הגבלת סכומי הפיצוי לנזק הישיר בלבד, וגם זאת תוך קביעת תקרה לפיצוי.
אין ספק כי הגבלת האחריות, כמו גם הגבלת שיעור הפיצויים בגין אובדן/גניבת דבר דואר, נבעה מהצורך לכבול את הנתבעת לתעריפים קבועים ונמוכים יחסית, לרווחת הציבור הרחב.
יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבר"ע (י-ם) 653/05 הרוש נ' רשות הדואר (לא פורסם):
"הרחבתו של היקף האחריות בגין נזק או אבדן של דבר דואר יוביל, בהכרח, להאמרת התעריפים שגובה רשות הדואר מכלל מקבלי השירות. קיים, אפוא, אינטרס לגיטימי בהגבלת היקף האחריות של הרשות לנזקים, אפילו הם נוגעים לדבר דואר רשום, שהרי כך מוזלים התעריפים הנגבים ממקבלי השירות והשירות נותר עממי ושווה לכל נפש. "הגבלת האחריות נועדה אם כך, בסופו של חשבון, להיטיב עם כלל ציבור הצרכנים הנזקקים לשירותי הדואר, גם אם יש בה כדי לפגוע בצרכנים מסוימים שסבלו נזק כתוצאה מליקויים בשירות" (דברי השופט מ' סובל בת"ק 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר, פורסם במאגר האינטרנט של נבו הוצאה לאור בע"מ)".
לפיכך, נקבע בפסיקה כי הגבלת האחריות עומדת במתחם הסבירות.
(ראו, במקרה דומה ע"א 1439/90 מדינת ישראל-רכבת ישראל נ' הום- חברה לביטוח בע"מ).
לפיכך, יש לבחון את התביעה שלפניי לאור הראיה הכוללת שהנחתה את המחוקק, ולבחון אותה אך ורק על פי חוק הדואר וחקיקת המשנה שלו, ועל פי הרציונאל העומד מאחוריהם.
סעיף 84 לחוק קובע תקופת התיישנות קצרה מהרגיל, לגבי תביעות כנגד הנתבעת ועובדיה:
"לא ייזקק בית המשפט לתובענה על פי סעיפים 77 עד 83, אם תוך פרק הזמן המפורט להלן מיום שנתקבל דבר הדואר למשלוח לא דרש התובע, בכתב, פיצויים מבעל הרישיון הכללי, או שדרש כאמור אך לא הגיש תובענה תוך תשעים ימים מתאריך ההודעה על דחיית דרישתו.
שירות דואר פנים - שנה אחת;
שירות דואר בין-לאומי - שישה חודשים".
בענייננו, דברי הדואר הגיעו לארץ, ככל הנראה בסמוך לפני משלוח ההודעות לתובע, כלומר ביום 19.9.07 וביום 12.3.08.
לא הוצגה לפניי כל ראיה כי התובע דרש בכתב פיצויים מהנתבעת עובר להגשת התביעה.
התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 16.11.08, כלומר בחלוף למעלה מ-8 חודשים מיום קבלת החבילה
= 3 =
השניה לידי הנתבעת, כך שלפי סעיף 84 הנ"ל, על בית המשפט לדחות את התביעה על הסף.
לא ניתן לקבל את טענת התובע, לפיה התביעה לא התיישנה מאחר וערך בירורים רבים אודות החבילות, שכן בחוק לא מצויה אפשרות להארכת תקופת ההתיישנות, וכאמור, הדבר מתיישב עם הרציונאל העומד מאחורי דברי החקיקה.
בנוסף, סעיף 80 לחוק הדואר קובע :
"השולח הוא הזכאי לתבוע פיצויים לפי סעיף 77 והוא רשאי להעביר את זכותו לאחר".
סעיף 77 לחוק, אמנם עוסק באחריות לדבר דואר פנים, כך שאינו חל בענייננו, אולם, סעיף 83 לחוק מפנה גם להודעה, ואילו סעיף 13(א) להודעה, הנושא את הכותרת "זכות התביעה- בידי מי", קובע :
"כל עוד לא נמסרה חבילה לנמען- השולח הוא הזכאי לתבוע פיצויים ממינהל הדואר של ארץ המוצא או היעד בשל נזק, גניבה או אובדן של חבילה לפי סעיפים 11 ו- 12".
במקרה דנן, מכיוון שהחבילה לא נמסרה לתובע, ומכיוון שהתובע אינו שולח החבילה, הרי שהוא אינו זכאי לתבוע פיצויים.
לפיכך, ומבלי לבחון את מידת אחריותה של הנתבעת לנזקים שנגרמו לתובע, ומבלי לבחון את גובה הנזק שנגרם לו (מה גם שבכל מקרה לפי החוק, התובע אינו יכול לתבוע את הנתבעת בגין נזק שאינו ישיר, כגון עוגמת נפש), דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ד שבט תש"ע, 29/01/2010, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 1
